קולנוע ישראלי 2011: יחצנות זה פאסה?
הנה לכם חידה במתמטיקה. דברו עם אנשים בתעשייה – אתם יודעים, מהזן הלא מפרגן – על הצלחות כמו "הערת שוליים" ו"פעם הייתי", ויש סיכוי שתשמעו אותם אומרים שהכל זה בגלל יחסי הציבור. היו כתבות, היה באז, היו פרסומות, אז הקהל – שהוא מבחינת האנשים האלה עדר נבער של אנשים שקל למעשי יחצנות להוליך אותם לאולמות הקולנוע – מגיע. העובדה שהסרטים היו טובים, מרגשים, מהנים ושנתנו לקהל חוייה שאף גרמה להם להמליץ לחבריהם ללכת לראות גם, לא נראית להם הגיונית.
בשבועות האחרונים לא היה סרט ישראלי עם מסע יחסי ציבור משובח יותר מזה של "פלייאוף", סרטו של ערן ריקליס שלכאורה מבוסס על חייו של רלף קליין. האמת, נהייתי מודע להיקף מסע יחסי הציבור רק כשקראתי אצל דבורית שרגל ב"ולווט אנדרגראונד" כמה כתבות הסרט הניב בשבועיים שקדמו ליציאתו. זה הפתיע אותי, כי בתור מי שלא ממש מעורה בתחום הספורט לא הייתי מודע כמה רלף קליין היה דמות שמסקרנת את התקשורת גם כיום. ואכן, בזכות קליין הסרט זכה לכתבות שער מפוארות בעיתונים המרכזיים. הכתבות האלה זכו לגיבוי מצד פרסום חוצות היאה לסרט הוליוודי.
הייתם מצפים שבעקבות חשיפה תקשורתית כזאת הסרט יהפוך ללהיט. ואם לא ללהיט, הייתם מצפים שלפחות סוף השבוע הראשון שלו יהיה חזק, שיגיע קהל שנחשף לסרט באמצעות הכתבות לראות במה מדובר.
אלא ש"פלייאוף" אפילו לא פתח. על פי הכתבה הזאת ב"מעריב" הסרט מכר עד כה 8,000 כרטיסים. סרט ישראלי עם חשיפה תקשורתית כזאת אמור לפתוח עם לפחות 8,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון. לפחות. אבל זה לא קרה. למה? כי נורא קשה לעבוד על הקהל. הקהל של הקולנוע הישראלי מבוגר יחסית, ולמרות שלא הייתי מחשיב אותו בהכרח אנין מאוד, יש לו אף די אמין לגבי איכות סרטים והוא יודע לזהות מה הוא יאהב ומה לא.
אני חושב שהקהל הישראלי, למשל, פספס סרטים שאני חשבתי שהם מעולים, כמו "השוטר" או "התגנבות יחידים", אבל אני בעצם מבין אותם. לשני הסרטים יש שוט סיום זהה, והוא דאונר רציני. אין לי מושג איך הקהל קולט בעל-חושיו את הדבר הזה, אבל עובדה.
אז מה עושים עם התובנה הזאת? האם אפשר להוציא סרט ישראלי בלי תקציב יח"צ ופרסום? ברור שלא. אבל מה שצריך הוא שמפיקי ומפיצי הסרט יתבוננו טוב טוב ובכנות אמיתית במוצר שמולם וילמדו להעריך מה פוטנציאל הצופים של הסרט הזה, ואז להתאים את תקציבי הפרסום לפוטנציאל הזה. מטרת הפרסום הוא לדאוג שמלוא הפוטנציאל הזה ימומש.
מה שכן, יש בתובנה הזאת משהו משחרר עבור היוצרים. זה לא תקציב הפרסום שמביא קהל לסרטים שלכם, זה הסרט עצמו. יש קהל שרוצה לראות סרטים ישראליים ומחכה להם, ויבוא אליהם גם בלי שער ב"7 ימים" וכתבה בחדשות ערוץ 2. מצד שני, מי אמר שכל סרט צריך להביא 200,000 צופים? וזה שוב מחזיר אותנו לעניין הפרסום: ככל שהפרסום גדול יותר, כך פוטנציאל הכשלון גדול יותר. לא ההצלחה. אם "פלייאוף" היה יוצא בלי שום שלט חוצות או מודעת עמוד ב"מוסף הארץ" (ובעשרה עותקים פחות) הוא היה מביא את אותם 8,000 איש. אבל אז, עם פחות כסף שנזרק על פרסום שווא, הכישלון היה פחות צורב.
הסרטים שצינת מביאים את הקהל לא בגלל יחסי הציבור שלהם. אני לחלוטין מסכים איתך שאי אפשר לעבוד על הקהל. הם מביאים את הקהל, כמו בכל מקום אחר בעולם, כי הם בינוניים. אין בהם שןם דבר בוטה, בועט, פיוטי או מיוחד וזכיר. הכל במידה – לא חריף או חמוץ מדי – כדי לפגוע בטעם הרוב. כמו גבינת קוטג' או קפה שחור של עלית. מוכר, צפוי, נחמד, אבל לא מעדן.
ומה אפשר להגיד על סרט כמו "הדירה" שכבר משך פי 3 כמות צופים מ"פלייאוף" ו"השוטר" ?
משה אדרי אמר את זה כבר ב"מושכים בחוטים" לניב רסקין: היחצ"ן הטוב ביותר הוא מפה לאוזן..
מסכים עם צופה מהזן המפרגן,אני מצאתי את התגנבות היחידים כסרט משעמם שהחמיץ את הפונטציאל שלו,ואחד כזה שגם לא משתווה לספר שאליו הוא מבוסס(מהכרות עם 4 בחורות שכן קראו את הספר וטענו שהסרט מחורבן)עם השוטר העסק שונה מדובר במוצר ארט אוס ברור שלא מתעלה ממש מעל המילה ארט ולא שווה לקחת לאוס בבתי הקולנוע המסחרים הוא מבריח את הקהל כי הוא רוצה שהם יחשבו וזה אחרי שהם הוציאו כסף על דלק על אוכל ועכשיו מכריחים אותם לחשוב יותר מידי זה סרט מושלם לרשת לב ובסופו של דבר סרט שלא ממש מובן לי מה מיוחד בו
וחבל כי ברור שיש במאי טוב אבל התוצאה לא נראית משהו
הסוד במאה ה-21: תוכן איכותי אמיתי מפרסם את עצמו, עם דחיפה שיווקית בכיוון הנכון, לא משנה באיזה מדיה. תוכן בינוני וגרוע לא משנה כמה תפרסם ותשווק הוא עדיין בינוני וגרוע. ואנשים כבר יודעים ומזהים גורמים שיווקים לעומת גורמים אותנטיים שבאים לשווק את הסרט.
פלייאוף עלה על פי פרסומים כ-25 מיליון שקל. עם סכום כזה, לא נראה לי שתקציב פרסום נמוך היה הופך את הכישלון לפחות כואב.
הדבר הכי משמח ברשימת הסרטים הנצפים השנה הוא ההצלחה של "גיא אוני". אין לי ספק שבהפצה רחבה ויחסי ציבור טובים הסרט היה עושה הרבה יותר מ-100 אלף צופים. מצד שני, דן וולמן כנראה הרוויח יותר מה-40 אלף צופים שהביא בהפצה עצמאית.
================
רוה לפידלר: אני ממש לא מסכים איתך! וזו בדיוק הנקודה שאני מנסה להבהיר כאן חזור והבהר. הגדולה של דן וולמן היא שהוא ידע להתאים את ההפצה שלו באופן מושלם לסרט שלו, ןכך הוא מימש את פוטנציאל הקהל שלו. בעבודת רגליים מאומת, עם מעט עותקים, נסיעות בכל הארץ, זיהוי הקהל הנכון ביותר לסרט שלו (הסרט היה שלאגר בראש פינה!) ופנייה ישירה אליו כמעט ללא תיווך, והקהל הגיע. אם אדרי היה לוקח את הסרט הוא היה מוציא 200,000 דולר על הפצה ב-17 עותקים, פרסום, יח"צ, הסרט היה מוקרן בערים הגדולות, שם הוא פחות עבד, ובמקרה הטוב היה מגיע לאותו מספר. אבל בשני הבדלים: 40,000 צופים עם 5-6 עותקים ושיווק גרילה זו הצלחה ענקית, 40,000 צופים עם שיווק מסיבי זה כשלון מביך, וגם הפסד כספי. אני מניח (ומקווה) שבשיטה הזאת, שאולי היתה עבודה קשה למדי, וולמן ראה הכנסה נאה למדי לכיסו, בעוד שאם אדרי היה עושה את העבודה הזאת וולמן לא היה רואה גרוש, ולא היה משיג יותר צופים. ההבדל השני הוא שבשיטה הזאת – בלי נדודים ברחבי קיבוצים וערי ספר ומציאת הקהל המבוגר והפטריוטי שהתחבר לסרט – הסרט היה מוקרן אולי מול 40,000 צופים, אבל צופים שלאו דווקא היו מתחברים לסרט. אז אני לא מסכים איתך. אני חושב ש-40,000 צופים זה המקסימום של הסרט הזה ודן וולמן עשה לכולנו בית ספר איך להביא 40,000 צופים וליצור מזה להיט.
נדמה לי שעניין הפה לאוזן הוא יותר עמוק ממה שנדמה- המשמעות הרחבה יותר שלו הוא שגם אחרי העשור וקצת האחרונים, הקהל הישראלי עדיין לא סומך על הקולנוע הישראלי. ככה שאם אין מישהו קרוב שימליץ על סרט, ויפריך את חששות ה"מה עם הסרט הזה הוא בזבוז זמן וכסף מוחלט", אז אף אחד לא ילך לסרט על סמך המלצות מבקרים, או פרסים מחו"ל.
"פידלמן" הוא דוגמא טובה לכך. הצלחה די גדולה בפסטיבלים בחו"ל, וכישלון בארץ. גם "השוטר", הצלחה גדולה בקרב המבקרים, גם בארץ וגם בחו"ל, וקהל אין.
"הצליח בגלל שיווק" שווה ערך להגיד: "הצליח בגלל צילום" או "בימוי" או "עריכה" או "פסקול". זה חלק מהסרט (או ליתר דיוק, חלק מאיך שהקהל מתייחס לסרט). להגיד שסרט הצליח בגלל שיווק זה, בדרך כלל, סימן טוב לזהוי של בורות.
סרט יכול להכשל בגלל שפרמטר מסויים רע. אבל סרט לא יצליח רק בגלל שפרמטר מסויים טוב (והשאר רעים). ונראה לי שפידלמן הוא באמת דוגמה טובה לזה.
לגבי פידלמו, התכוונתי שמספיק פרמטר רע אחד להפיל סרט. הצילום והמשחק (והשיווק) היו נהדרים. לגבי התסריט והעריכה אני פחות בטוח.
הכל מתחיל ונגמר בסיפור. הקהל יודע על מה הסרט, ועם הסיפור בעייתי הוא לא יבוא. וזה לא קשור לאנינות טעם או לבועט ולחתרני. הרבה סרטים חתרניים הביאו מלא צופים לקולנוע – כל הסרטים האלה שלא הצליחו הם בדרך כלל או מבאסים או משעממים.
מה נסגר עם המגיבים פה שמתבלבלים בין "אם" ל-"עם"? תיקון אוטומטי של אייפון?