נא להכיר: הפונט טרייג'ן. איזור המחייה: כרזות סרטים.
וידיאו משעשע מאוד, ופוקח עיניים, של קירבי פרגוסון מגודי-בג, על הפונט הרומאי טרייג'ן שמככב בכמעט כל פוסטר וכל טריילר לסרט הוליוודי. ונמאס לו מזה:
עכשיו הביאו נא את המעצב הישראלי שיעשה סרטון על הפונטים המאפיינים את אמנת הכרזה הישראלית, ובייחוד את מגע הזהב הגרפי של פורום פילם, שחושבת שאותיות שחורות על רקע צהוב בשלטי הרחוב זה שוס גרפי מדליק ומושך עיניים במקום ערימת האשפה הוויזואלית שזה.
(תודה לדניאל קוץ על הטיפ).
"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" – אכן סרט מצויין.
תיעוד אינטנסיווי של סיפורן של 2 בחורות – אחת עוברת הפלה במדינה שבה ההפלות הן כנגד החוק, והשניה, חברה שלה, עוזרת לה בארגון כל הלוגיסטיקה. כל סצינה בסרט מצולמת בשוט אחד, והמצלמה יושבת על הכתף. תנועות המצלמה לא אלגנטיות, רועדות, אבל הבחירות של הבמאי חכמות מאוד: הוא יודע בדיוק מתי להישאר בחדר ומתי לצאת, מתי להישאר עם אחת הבחורות (ודווקא עם המסייעת, ולא עם זאת שעוברת את ההפלה), ומתי לחזור חזרה.
מבחינת הבמאי הוא מספר סיפור אחד. סיפור של עשיית מעשה לא חוקי (הפלה) תחת משטר קומוניסטי מדכא שאסר זאת. מבחינתי, אלו לפעמים 2 סיפורים : רומניה משוחררת מסתכלת על עברה הקומוניסטי בביקורתיות; וגם סיפורה של בחורה שנאלצת לעבור הפלה לא חוקית. יש בסרט סצינה של ארוחת ערב שבה המסובים מנהלים סמול-טוק, ואחת מהגיבורות יושבת אך כמעט ואינה משתתפת בשיחה. היא מרוכזת בחווייה שזה עתה עברה, ונמצאת בעולם אחר לגמרי. אם לא היה תרגום, או אם הבמאי היה נוקט באיזושהיא מניפולציה על הסאונד, על מנת להפוך אותו לסובייקטיוי, היה לסצינה הזו הרבה יותר אפקט עלי (שהרי היא שומעת את הנאמר, אבל לא ממש מקשיבה). כמו שהסצינה הזו נמצאת בסרט, אני מחוייב להתייחס לנאמר, ולנסות להבין מהם הדברים שעניינו אנשים ברומניה תחת משטר קומוניסטי, למרות שמבחינה רגשית, מה שמעניין אותי באותו רגע הוא סיפורה של הבחורה הזו ברגע נתון. מבחינתי, אלו שני סיפורים.
אבל רוב הסרט מתרכז בסיפורן של שתי הבחורות. הוא כאילו נמנע ממעמדים קשים, ולמרות שהוא מראה את המהלכים די בפרוטרוט, הוא גם נמנע מהרגעים הקשים באמת – אבל זוהי בעיניי עוצמה שקטה, שנשארת עם הצופה הרבה אחרי שיוצאים מהאולם. אני מתאר לעצמי שלנשים יהיה הרבה יותר קשה לצפות בסרט. אני עברתי את הסרט הזה בקלות יחסית, אבל הוא עדיין נשאר איתי. למותר לציין שהמשחק של שתי הבחורות, ושל הבחור שמבצע את ההפלה מצויין, ואמרתי כבר שבחירות הבימוי מעוררות הערכה (גם הבחירה הבוטה היחידה בסרט להראות את הולד המופל).
בראשי עשיתי רפרנס למספר סרטים – ב"וירה דרייק" של מייק לי היא מבצעת את ההפלות ובאמת מאמינה שהיא עוזרת לבחורות האלו. הבחור שמבצע את ההפלות כאן עושה זאת בעבור רווח אישי (לאו דווקא כספי).
בשנה שעברה היה סרט עצמאי אמריקאי שטיפל בנושא בצורה הרבה פחות אפקטיוית, אבל הוא שווה צפייה – "סטפאני דיליי". בראשי, לאור בחירות הבימוי הלא תמיד נבונות שהסרט ההוא עשה, יכולתי להעריך הרבה יותר את כריסטיאן מונג'יו על העבודה הנהדרת שלו.
ואחרון – "אור" הישראלי. סיפור אחר, שונה, אבל בדיוק אותו סוף. השוויתי בראשי את האפקט הרגשי של "אור" (שקרע אותי לגזרים) ושל "4 חודשים…" שנמנע ממעמדים קשים, אבל נשאר איתך הרבה זמן. אין כאן נכון ולא נכון. שני הסרטים מצוינים. (רק החיתוך של השוט האחרון בסרט הרומני הרגיש לי קצת-קצת קצר מדי).
ועכשיו, ניתן לגשת אל סיכום השנה. להלן רשימה של הסרטים שהכי אהבתי השנה (מבין אלו שהופצו בארץ):
"יוקרה", "המלכה", "המלך האחרון של סקוטלנד" (פורסט וויטקרפורסטוויטקר), "קאשבק" (סרט קטן וחכם), "שמש" (סרט גדול וחכם), "דרך אדומה" (מחריד), "מולייר" (לא סרט היסטורי, אלא הערה על מקומה המכובד של הקומדיה בעולם הז'אנרים האומנותי), "רטטוי" (כל מילה מיותרת), "נודל" (סרט נוסחתי, אבל עובד), "ביקור התזמורת" (ללא ספק, תגלית השנה), "הרחק ממנה" (מאופק ומאוד מרגש), "מעבר ליקום" (סרט שנעשה מכל הסיבות הלא נכונות, אבל הוא עובד ובגדול).
יוצא דופן: "אל תדאגו, אני בסדר" – סרט מרגש מאוד. ראיתי אותו לפני שנה וחצי בפסטיבל חיפה 2006.
הסרטים הכי מצוינים שראיתי השנה:
"המבוך של פאן" – אגדה חכמה ומרהיבה למבוגרים.
"בופור" – רלונטיות פוליטית, וסרט מצוין, בועט בשקט, עקשן. מתיישב בנשמה ולא מרפה.
"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" – ראו רשמים למעלה.
אבל מעל כולם, סרט השנה שלי:
"המעיין". שילוב מרהיב עין ומאוד מרגש בין פילוסופיות ורגשות. סרט מאוד מרגש, ובה בעת מעורר מחשבה. והכל בתוך ויזואליה מופלאה.
ורשימה נוספת, קצרה, של הסרטים הכי טובים שראיתי השנה בפסטיבלים/הקרנות סינמטקיות, אבל לא הופצו בארץ:
"אני סייבורגית, אבל זה בסדר" – פארק צ'אן-ווק
"המארח" – בונג-ג'ון הו
"הללו את הבמאי" – טקאשי קיטאנו
"זהו עולם חופשי…" – קן לואץ'
"אהבתם של אסטראה וסלדון" – אריק רוהמר
"אני שירתתי את מלך אנגליה" – ז'ירי מנזל
אבל- הסרט הכי טוב שראיתי השנה ולא הופץ הוא דווקא ישראלי – סרטה הדוקומנטרי של אבתיסאם מראנה – "3 פעמים מגורשת". ניתן לפעמים לצפות בסרט בהקרנות סינמטקיות. אגרוף בבטן. חובה.
אני שמח לקרוא שיש עוד אנשים שאוהבים את "המעיין". זה גם סרט השנה שלי.
מששעשע
גם אני הייתי בהקרנה של '4 חודשים' אתמול, צפיה שנייה בסרט. מאחר שכתבתי עליו היום ביקורת שיצאה בערך כפול מהאורך שהוקצב לה, אין לי כוח לפרט כרגע, מצטערת 🙂 אבל אני לא חושבת שהוא מצוין. אני חושבת שיש בו אווירה מעולה ומעיקה, אבל יש שם כמה החלטות בימוי שממש עצבנו אותי, במיוחד הקטע עם העובר. אולי אפרט יותר בהמשך. מה שכן, השאלות היו יותר אינטליגנטיות מכפי שהצטייר מהדיווחים כאן בירושלים, ומונג'יו (וגם איוואנוב, למען האמת) ענה תשובות מעניינות על החלטות הבימוי והתסריט שלו, ומה שרצה להעביר. והאנגלית שלו מצוינת.
(בקשר לסרטי השנה, אולי בהזדמנות אחרת. אולי בכלל לא, מה שיותר סביר. לא ראיתי חלק נכבד מהסרטים שאיתן ציין, ובכלל אני בד"כ רואה סרטים באיחור, במיוחד בזמן האחרון, מסיבות שזה לא המקום לפרטן; הרגלי הצפיה שלי קצת מזכירים את מה שהמפיצים עושים פה עם הסרטים הבולטים בעונת הפרסים, כפי שהוזכר בפוסטים/תגובות אחרות 🙂 )
וואלה שכחתי ש"המעיין" יצא בארץ ב2007. מצידי זה בקלות סרט השנה וגם יצירת המופת הגדולה ביותר אחרי המילניום.