ביום חמישי שעבר, 13.12, מלאו ארבע שנים לפטירתו של דוד פרלוב. אזכרתי את התאריך בטקסט קצר שכתבתי לגיליון 14.12 של "7 לילות" ובו אני סוקר שני פרויקטים תיעודיים חדשים:

אתמול (חמישי) מלאו ארבע שנים לפטירתו של הקולנוען דוד פרלוב. בעוד מעריציו של עלי מוהר ציינו באחרונה את יום השנה למותו באירגון סיור בתל אביב בעקבות שיריו, איש ממעריציו של פרלוב – בהנחה שיש יותר מתריסר כאלה – לא מארגן דבר לזכרו. אולי כי סיור בתל אביב בעקבות סרטיו יהיה קצר להפליא, מסלול הליכה בן רבע שעה בין הלונדון מיניסטור לככר רבין, הבלוקים אותם תיעד בפרוטרוט ביצירה המונומנטלית שלו "יומן" (שיצאה השנה בראשונה במארז די.וי.די נהדר).
פרלוב נותר סוד למביני דבר. במאי תיעודי שהיה בעצם משורר של תמונות. את הטקסטים היפים שכתב לקריינות סרטיו אפשר לקבץ לספרים. את התמונות שקלט בעדשות מצלמותיו אפשר להקפיא באלבומים. את קולו העמוק עם המבטא הברזילאי העדין והמוזיקלי אפשר לצרוב על דיסקים. אבל זה החיבור המיסטי בין שלושתם שיצר גוף עבודות שממשיך להפתיע, גם בצפיות חוזרות, וגם ככל שחולף הזמן. פרלוב הביט בתרבות הישראלית כזר שמנסה לפענח אותה, לעיתים מייחל להתקבל לתוכה, לעיתים מבועת ממנה, וסרטיו הצליחו לפצח את קליפת המובן מאליו. הוא צילם את מה שתמיד ראינו, אבל מעולם לא שמנו לב אליו. הוא אהב לשחק עם המציאות משחק של "מי ימצמץ ראשון", לתת למצלמה לרוץ גם כשלכאורה לא קורה דבר, ואז ללכוד כמעט במקרה, בנס, רגע שאי אפשר היה לתכנן.
בצירוף מקרים יפה ניתן לצפות החודש בשלושה פרויקטים תיעודיים ישראליים שמשהו מרוחו של פרלוב שורה עליהם. קודם כל, הסדרה "חדר משלהן" שהפיקה וערכה יעל פרלוב, בתו (רות ולק ביימה). פרלוב האב יצר פרופילים מרתקים ובלתי מתפשרים על יוצרים ישראליים, כולם גברים. עכשיו הבת משרטטת פרופילים של יוצרות נשים. אני סקרן לראות את המפגש בין הבת של פרלוב והבת של ש"י עגנון, יוצרות שלמדו לפרוח מחוץ לצילו של האב המפורסם.
דן קציר, שיצר בהשראת פרלוב את סרטו הראשון "יצאתי לחפש אהבה, תכף אשוב", מציג בבתי הקולנוע כעת את סרטו החדש "אשה אגדה". קציר עוקב בסרטו אחר פרפורי הגסיסה של תיאטרון היידיש בניו יורק. הסרט הופק באופן עצמאי, באמצעים דלים, כשכל מה שמניע אותו זה הלהט של גיבורי הסרט להציל את תרבותם. למרבה הצער העשייה העצמאית הפעם לאו דווקא היטיבה עם הסרט שמשהו בו מרגיש חסר. אך קציר בחברה טובה: גם פרלוב נמשך כעש אל אורה של במת התיאטרון וניסה לתעד את העולם הזה גם בסרטו "התיאטרון הישראלי" וגם בסרט על האופרה הישראלית שביים לערוץ 2. אלה היו דווקא שניים מסרטיו החלשים יותר.
ולבסוף, הכירו את אבישי סיון (שלפני כמה חודשים החמאתי בעמוד זה לסרט שביים לדי.וי.די של "בופור" על הפקת סרטו של יוסף סידר). סיון רוצה לקבל עבודות בעסקי הקולנוע אך לא מצליח בכך, אז הוא מצלם את עצמו, בעצמו, עם עצמו, מקריין בעצמו ועורך בעצמו. והרי זו ממש נקודת המוצא של "יומן", בו מואס פרלוב בקולנוע המסחרי ובקולנוע המוזמן ומחליט להפנות את מצלמתו לתוך ביתו. באחד הפרקים בפרויקט התיעוד העצמי של סיון הוא מספר שהוא הלך ברחוב ואמר לעצמו שכשפרלוב ימות הוא רוצה להיות הפרלוב החדש. בשובו הביתה באותו יום הוא קיבל את ההודעה שפרלוב נפטר. הפרויקט של סיון, "טלנובלה של קולנוען בהקפאה", יכול להיתפס כמיזם מגלומני ונרקיסיסטי, ואולי הוא באמת כזה, אלא שהעובדה שמדובר ברצף סרטים קצרים שמתעדים את אופיו הכפייתי של הבמאי – כמו גם את כשרונו הרב – הופכים אותם לכרטיס ביקור היפראקטיבי (ומאוד מבדר) של יוצר שצריך לשים עליו עין. אולי הוא באמת הפרלוב החדש.

וממש ביום השנה למותו, התפרסמה גם הבשורה שבתו השנייה של פרלוב, נעמי (אחותה התאומה של יעל, וכוכבת הפרקים הפריזאים של "יומן"), מצטרפת לצוות שופטי "נולד לרקוד". קארמה.

===========

בקשר ל"טלנובלה של קולנוען בהקפאה". האמת, חטפתי הפתעה לא קטנה. אני מקבל עשרות די.וי.דיאים בחודש, המון מהם של יוצרים צעירים – סרטים קצרים, סרטי תעודה, כולם משוועים לתשומת לב, לביקורת, למישהו שיגלה אותם – ואני מנסה-משתדל-מתאמץ לצפות בכמה שיותר מהם, כדי לנסות לפחות לתת ליוצרים את הכבוד שעבודתם זוכה לקהל. רובם, חוששני, איני צולח, ורק על בודדים מהם אני גם מצליח גם לכתוב משהו איפשהו. ערימת הפרקים של "טלנובלה של קולנוען בהקפאה" היתה הפיל על שולחן העבודה שלי במשך שבועות. עד שהצלחתי לפנות לי עשר דקות ואמרתי, "יאללה, נתחיל, נראה מה זה". והוא פשוט לכד אותי. איזה כיף לגלות ככה משהו שלא שמעת עליו קודם.
ככתוב לעיל, אבישי סיון מתעד בפרויקט הזה את עצמו. והדיאגנוזה הוותיקה שלי מקבלת משנה תוקף: קולנוע הוא הפרעה נפשית. הוא מצלם באופן כפייתי, זה נראה כמעט בלתי נשלט. אלא שלמרבה המזל לכפייתיות התקבץ גם כשרון, ולסיון יש עין נהדרת. הוא קולט רגעים נהדרים, חטופים, חולפים. והוא עורך באותה קומפולסיביות שבה הוא מצלם. המון המון קאטים. והוא כותב כך גם: ברד של מילים. המון-המוני מילים. כך נראה הפרק הראשון מהטלנובלה שלו, "האיש עם מצלמת ה-DV עושה פדיחות לאיש עם מצלמת הקולנוע". אם רק הוא היה מחליף את קולו של הקריין זה היה יוצא מדויק אפילו יותר, תיעוד מצולם של קולנוען על סף התמוטטות עצבים. אבל חוץ מהכפייתיות והכשרון, יש לסיון בונוס: יש לו חוש הומור. זה הסעיף שלא מעט יוצרים תמיד מפספסים בו. כדי ליצור אוונגרד או יצירה אלטרנטיבית חייבים חוש הומור. או לפחות נטייה מפותחת לאירוניה. או לפחות חיבה לכאוס. קולנוע אקספרימנטלי הוא הסלפסטיק של הקולנוע המיינסטרימי. הוא זה שלוקח שוטים שהולכים בדרכם, בלי להיות מודעים לעצמם, ואז נותן להם להחליק על בננה, או נותן להם מכה על הראש. גודאר היה מגדולי הסלפסטיקאים של הקולנוע. לפרלוב היה חוש לאירוניה, והיתה לו היכולת לתרגם אותה לפיוט. גרינאוויי פיתח חיבה למקאברי. כל אלה טקטיקות של הומור. אוונגרד לא יכול לשרוד ללא הומור. וזה החן של "טלנובלה של קולנוען בהקפאה": זו יצירה פרטיזנית שנעשתה בנואשות, מתוך כוונה גדולה, אבל היא גם גדושה מודעות עצמית, הומור עצמי, ביקורת עצמית, ולכן היא גם כה מבדרת.

כל פרק ב"טלנובלה" הזאת מוקדש לבמאי אחר. "האיש עם מצלמת ה-DV" מוקדש לפיטר גרינאוויי, אבל רוחו של גודאר גם שורה שם, בשלל האבחנות הפילוסופיות-טכנולוגיות וגודש הציטוטים שהקריינות מלאה בהם. הפרק "נפרדנו כל כך" מוקדש לברונו דומון (נראה לי כמו פרודיה מוצלחת על חשבונו של דומון). נוף, טבע, ניכור, שוטים ארוכים-ארוכים, אור אירופי. כל שוט מושלם. ובין לבין, הקוריוז שימשוך אל סיון את מירב תשומת הלב: "אודישן אצל מר גיתאי", ובו מפגישה בת זוגו של סיון, העובדת כעוזרת במאי של גיתאי, את השואף-להיות-במאי עם היוצר הישראלי שמצוי בעיצומם של צילומי "הארץ המובטחת" והוא מחפש עוזר עריכה. סיון, שוב, בשילוב בין הומאז' לפרודיה, מוותר הפעם על קריינות אבל ממלא את המסך בכיתובים באותיות ענק, ממש כאילו נלקחו מסרט של גיתאי (שגם הוא, כמו גרינאוויי, גנב חופשי מגודאר). הפרופיל שעולה מהסרט – שדווקא נעשה מתוך כבוד רב לגיתאי, אבל בזכות עיניו הפקוחות של סיון, ובזכות רוחם של פרלוב ושל ורטוב ששרתה עליו – מצליח להפוך את מצלמתו למכשיר רנטגן שמציץ הישר לתוך הנפש מרובת הטלטלות של גיתאי.
בפרק הזה, בפגישה של סיון עם שוקי פרידמן (המפיק של גיתאי), סיון מספר את הסיפור המצמרר על פרלוב שציטטתי בטקסט הנ"ל.

"טלנובלה של קולנוע בהקפאה" יוקרן מחרתיים (שישי, 21.12) בסינמטק ירושלים, ובשבת הבאה בסינמטק תל אביב, נדמה לי שיש כאן סוג של תגלית.

===========

יכול להיות שניתוקם של שני מערכונים מתוך "לא לפני הילדים" מהרצף של התוכנית השלמה והגשתם לקהל שעוד לא מכיר את הגרוב של התוכנית היתה טעות. צפו בפרק הבכורה היום ב-22:00 בערוץ 10 ונשוחח אחריו על התוצאה השלמה. יש כאן הברקה גדולה, האמינו לי. אני בינתיים אנסה לקרוע עוד שני מערכונים מדיסק שיש לי (מקווה שלא יעשו לי בעיות) ואעלה אותם כאן. צפו במערכונים ברצף (תמיד המערכונים הראשונים קשים לעיכול, בייחוד בתוכנית ללא צחוקים מוקלטים, כי עוד לא לגמרי ברור סוג ההומור והדינמיקה הקבוצתית, ובכלל, הומור הוא משהו שצריך להתחמם אליו). תנו לזה הזדמנות שנייה, כי יש כאן משהו די מופתי. ואני כותב את זה לא כחבר של עידן אלתרמן, אלא כמעריץ של יעל לבנטל.

ציוץ