הסרק של מרתה (וסיפורים אחרים)
לג'ים קארי יש היום יום הולדת 50. ב"סלונה" ארגנו לו מסיבת הפתעה מוזיקלית.
====================
תכירו את ריק רוזן מוויליאם מוריס ואת אדם ברקוביץ מ-CAA. על פי "דדליין הוליווד" אלה האנשים שאחראים לגל העיבודים האמריקאים לפורמטים ישראליים, שהגיע לשיאו שלשום כש"הומלנד" – המבוסס על "חטופים" – זכתה בשני פרסי גלובוס הזהב. הם, ואנשי הפדרציה היהודית בהוליווד. הפורמטים הישראליים באמריקה יצרו כותרות פעמיים השבוע – לא רק בזכות "הומלנד", אלא גם בזכות הפיכת "תמרות עשן" לפיילוט באן.בי.סי (בתיווכו של אלון ארניה, בן המחזור שלי בחוג לקולנוע).
==================
הפרק הראשון של "האלבומים" עלה לאתר של ערוץ 8 וראוי לצפייה. פרק הבכורה בסדרה שביים אבידע לבני וערך יואב קוטנר עוסק באביתר בנאי, הבנאי שרצה להיות במאי ואז הלך להיות מוזיקאי. וכמו בנאי, הפרק שופע כריזמה שקטה. פרק מקסים.
===============
נראה אם הבנתי. יום הזכרון הבינלאומי לשואה מתקרב בשבוע הבא ואני מקבל שלל הודעות מהסינמטקים על שלל סרטים. זה הולך ככה: "המפתח של שרה", "המזוודה של חנה", "אמא של ולנטינה", "המשפחה של ניקי". הכניסו כאן סמליל של גלגול עיניים.
==============
ועוד בעניין הסינמטק. בעוד התעשייה מתלבטת מה עושים עם סרטים קצרים, קמות שלוש יוצרות צעירות ומחליטות לעשות במקום לדבר. ביום שישי תתקיים בסינמטק תל אביב הקרנה תחת הכותרת "קצרות", בה יוצגו ברצף שלושה סרטים קצרים שביימו השנה שלוש במאיות, כל סרט כ-20-30 דקות. מעיין ריף תציג את "על מרתה לעוף", מיכל ויניק תציג את "סרק" ולי גילת תציג את "שלום". שלושה סרטים לא פשוטים, אבל שמציגים משהו מהגל הנשי החדש שמתחיל להתבעבע בקולנוע הישראלי. אם אתם רוצים לראות אותם, התקשרו לקופת הסינמטק, תגידו להם "קוד 201", ותקבלו הנחה.
ויש גם טריילרים לסרטים, שהוכנו לכבוד האירוע:
זה "סרק" של מיכל ויניק (שיעבוד, אגב, כדאבל פיצ'ר עם "המדריך לכיסוי תחת" של אסי דיין):
זה "על מרתה לעוף" של מעיין ריף, הסרט החביב עליי מבין השלושה, לא מעט בזכות העובדה שהוא אחד הסרטים היפים לעין שראיתי באחרונה בארץ, מבחינת צילום ועיצוב.
זה "שלום" של לי גילת, עם אסי לוי ושמעון מימרן והצילום של שי גולדמן:
תודה 🙂
תיקונצ'יק: קוד ההנחה ל"קצרות" הוא 201
בקרוב, עוד תשובה לשאלה מה עושים עם סרטים קצרים:
http://kolnoan.co.il/news/news.aspx?newsId=5600
סמליל זה לוגו ולא נראה לי שזה מה שהתכוונת… לאימוטיקון האקדמיה קראה בעברית פרצופון, שזה די חמוד (הכניסו כאן פרצופון מחייך ומקפץ)
המקבץ הזה של "קצרות" מוקרן גם עכשיו בסינמטקים, כמעט שנה אחרי שהעלית את הפוסט הזה. ואכן אתמול יצא לי לתפוס אותו
"סרק" של מיכל ויניק עצבן אותי. זה דבר אחד לעשות דה-מיסטיפיקציה של נוער הנרות. זה דבר שונה לעשות את זה בסרט מבולבל, כמו הגיבורות שלו. הן רוצות לעשן. הן רוצות הרפתקאה בת"א. הן רוצות לשתות. הן לא יודעות מה הן רוצות. ויש גם עניין עם נשיקה לסבית שהגיעה משום מקום. והכל כדי להגיע בסוף לכיכר בליל הרצח, ולהגיד שלא כל מי שהיה שם באמת היה מסור למטרה. יש לא מעט שהגיעו לשם במקרה. סרט מבולבל ואפילו די מקומם, לטעמי.
"שלום" של לי גילת היה יכול להיות סרט מצוין אם היה היה קצר בלפחות חצי. אסי לוי היא שוב אסי לוי – כמוסת רגש עצורה ואפקטיבית. אבל בסרט קצר אתה פשוט לא יכול לחכות 20 דקות לאירוע המחולל . רק אחרי שהוא קורה הסרט באמת מתחיל (והוא מצוין שם). והוא אפילו נגמר בדיוק בשיא. אבל עד שם יש שגרה קצת מנדנדת וחוזרת על עצמה.
ומעיין ריף היא תוספת נפלאה למעיין מתגבר של נשים קולנועניות זועמות ומוכשרות. היא גם הפיוטית ביותר. סרט שתפס אותי חזק, בזכות שאר הרוח המרשים של הגברת ריף, ובזכות המשחק האדיר של אניה בוקשטיין. הסוף של "רסן" והסוף של "על מרתה לעוף" הוא פחות או יותר אותו סוף. אבל הן מגיעות לשם ממקומות שונים. אישה שמרגישה כלואה – ב"רסן" בגלל דיכוי גברי, ב"על מרתה לעוף" בגלל פרוצדורות בירוקרטיות ואולי גם גזענות הטבועה בחברה הישראלית – אבל שתיהן משתחררות בעזרת מעשה אלים וקיצוני.
אתי צ'יקו הממה אותי ב"רסן". מעיין ריף עשתה דבר דומה בסרטה הקצר. למרות שהיא לכאורה מעודנת יותר, היא בעצם מביעה כאב נשי עצום ממש כמו צ'יקו. ואניה בוקשטיין צריכה לקבל יותר תפקידים.