28 דצמבר 2007 | 00:57 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

חמישע קוחבים

בעוד אני מתלונן על חוסר ההקפדה של ג.ג בתעתיק השגוי שלהם ל”אליזבט”, מתברר שחברת חמישה כוכבים – האנשים שהביאו לכם קלסיקות בנות זמננו כמו “איך להסתדר בחיים ולהישאר נשוי” ו”לך תבין נשים” – מפליאה עם רצף כרזות גדושות טעויות. עכשיו בקרנות הרחוב הכרזה לסרטם החדש “לעולם לא אהיה שלך”. בבימויה של איימי הקרלינג. או “איימי אקרלינג” בפוסטרים. ובכיכובו של “פול רוד”. מזל שלא פאול רוד.
והנה מגיעה הזמנה בדואר לסרט הבא שלהם: “העדר“. הבמאי, כך חושבים בחמישה כוכבים, הוא אנדריי לאו. רוסי? לא, הונג קונגי. קוראים לו באמת אנדרו לאו (לא השחקן אנדי לאו, אלא הצלם שעבד עם רינגו לאם ועם וונג קאר וויי ושלפני חמש שנים צילם והיה שותף לבימוי הסרט “Infernal Affairs”, או “דרך ללא מוצא” בדי.וי.די בעברית, שהפך ל”השתולים” האמריקאי). השחקנית לצידו של ריצ’רד גיר היא קלייר דאנס. בטח בתו של השחקן הבריטי הוותיק צ’רלס דאנס. אה, לא. זו קלייר דיינס. ראינו אותה לפני רגע ב”אבק כוכבים”.
והבמאי, טוענת ההזמנה, זכה באוסקר. המממ… הוא לא. הם בטח מבלבלים עם אנדריי לאו.

העדר: כרזה אחת, שלוש טעויות

(אגב, אנדרו לאו הוא השם האנגלי של הבמאי, מהימים שבהם הונג קונג היתה תחת שלטון בריטי וכולם התהדרו בשמות אנגליים. כך הוא חתום על “העדר”, הסרט הראשון שלו באנגלית, אבל הסינים מכירים אותו בשם וויי-קיונג לאו).

=======

בסוף השבוע האחרון יצא באמריקה “המלחמה של צ’רלי ווילסון”, המתרחש בחלקו בפקיסטן של שנות השמונים, אחרי שהפיכה צבאית הביאה להוצאתו להורג של הנשיא בוטו. בתו, בנזיר בוטו, כיהנה פעמיים כראש ממשלה בשנות התשעים, ואחרי גלות בת שמונה שנים היא שבה באחרונה לפקיסטן והסתמן שבבחירות המתקרבות היא היתה זוכה בנשיאות בפעם השלישית. הערב היא נהרגה בפיגוע התאבדות, בעיר בו הוצא להורג אביה.
אחד הדברים ש”המלחמה של צ’רלי ווילסון” טוען הוא שישראל מכרה נשק סובייטי לפקיסטן בתיווך אמריקאי, ופקיסטן השתמשה בו כדי לחמש את המורדים בגבול כדי שישתמשו בו למגר את הרוסים שפלשו לאפגניסטן. אחרי שהרוסים נסוגו, הנשק הזה, והניסיון שהושג בשמונה שנות המלחמה נגד הסובייטים, הוליד את אל קעידה. הסרט גם מציג אית אמריקה כמדינה שמעלימה עין ושתמכה בנשיא שחיסל את בוטו האב, רק כי הוא נתפס אצלם כבן בריתם במלחמה נגד הסובייטים.
לפני כמה שבועות הוקרן בסינמטק ירושלים סרטו התיעודי המצוין של קווין מקדונלד, “האויב של האויב שלי”. הוא עוסק באופן בו הלבינה ארצות הברית את עברו הנאצי קלאוס ברבי, הקצב מליון, כדי להשתמש בו כמומחה לפעילויות טרור והמרדה נגד קומוניסטים, תחילה במזרח אירופה ואז בדרום אמריקה. האמריקאים רצו לחסל את הקומוניזם, ברבי ידע איך לעשות את זה, אז הם הפכו אותו לחבר שלהם, לבן ברית, התחילו להעריץ את הנאצי הרצחן ולהגן עליו. האויב של האויב שלי הוא לאו דווקא החבר שלי, מנסה הסרט לטעון. וגם כאן, מתברר, ישראל היתה שותפה לפשע. ברבי היה מתווך במכירת נשק לישראל. ישראל ידעה מי הוא, אבל שמחה לקבל ממנו סיוע.
קוצר ראייה.
עצימת עיניים.
ואיכשהו הכל בסוף מתחבר זה לזה. לממשלות לא אכפת לתת יד לרוצחים, למנהיגים המנהלים רצח עם, או שעברם מפוקפק, כל עוד הוא מסייע להם עם משבר בטווח הקצר. אבל הפתרון הזה יוצר משבר גדול יותר. ואת זה אף אחד לא מצליח לראות מראש. צ’רלי ווילסון, הסנטור האמיתי מהסרט של מייק ניקולס, הוא גיבור אמריקאי. הוא עזר, במו ידיו, לגרש את הרוסים מאפגניסטן. כתוצאה מכך: הגוש הסובייטי נחלש וקרס כעבור שנה. צ’רלי ווילסון הרג את הקומוניזם. אבל הוא הוליד את אל קעידה. ועכשיו גם רסיסים מדמה של בנזיר בוטו נמרחים על מצפונו.
מותה של בוטו לא זקוק לסרט של מייק ניקולס כדי להיות רלוונטי, אבל זה הופך את כל העסק לקצת יותר אירוני כשבדיוק יוצא סרט הוליוודי שמנסה להציג את קוצר הרואי של העולם, ומראה איך טיפול בבעייה נקודתית יכול להפוך לבעיה גדולה יותר אם לא שמים לב להשלכות המעשים. והנה, כאילו סרט ההמשך נכתב ברגעים אלה.

6 תגובות ל - “חמישע קוחבים”

  1. קפקא 28 דצמבר 2007 ב - 1:12 קישור ישיר

    אתה קצת גולש, להגיד שווילסון אחראי לאל קעידה זה בערך כמו להגיד שבזכות היטלר קמה מדינת ישראל – זו פשטנות.

  2. indie 28 דצמבר 2007 ב - 3:21 קישור ישיר

    איך שכחת את אבריל לוין? (אם קלייר היא בתו של צ’רלס, אולי אבריל היא בתו האבודה של חנוך?).

    ובקשר לחצי השני של הפוסט: גם אני חושבת שאתה קצת גולש, אבל לא בגלל התיאוריה הפוליטית אלא בגלל המטאפורות הפלסטיות המופרזות והמערבבות מצבי צבירה: “רסיסים מדמה נמרחים”?

  3. דודי קינג 28 דצמבר 2007 ב - 11:35 קישור ישיר

    ואם כבר פוליטיקה, השאלה האם בעולם האמיתי (לא זה שעל המסך) יש בכלל אופציה לפעולה מדינית בלי ללכלך את הידיים בצורה זו או אחרת היא שאלה שדורשת דיון הרבה יותר מורכב ממה ששעה-וחצי עד שעתיים של סרט יכולים לספק. בכל מקרה, דרישה כזו ממצב מורכב וקשה היא על סף התמימות.

  4. דני 28 דצמבר 2007 ב - 13:37 קישור ישיר

    מה שכן, כיף לראות את קלייר דיינס חוזרת לחיים אחרי שדי נעלמה אחרי ההצלחה “אלו הם חיי” ו”רומיאו וג’ולייט”. נראה לי שדווקא הפלופ של “שליחות קטלנית 3” הוא זה שהוציא אותה מהקבר.
    סרט גרוע הוא עדיין סרט גרוע, אבל כשכמה מיליונים רואים אותו, זו כנראה מכת חשמל לא רעה לקריירה.

  5. ליאור 29 דצמבר 2007 ב - 0:52 קישור ישיר

    שליחות קטלנית 3 לא היה פלופ.

  6. remotb 31 דצמבר 2007 ב - 13:55 קישור ישיר

    שליחות קטלנית 3 היה אחד הסרטים המפתיעים שראיתי. הייתי בטוח שאני הולך לראות סרט גרוע עד כדי שאצטרך לקטלג אותו ביחד עם ההמשך המזוויע ל”איש הנצח”. להפתעתי קיבלתי סרט חכם, עובד, ומצולם בצורה נפלאה(עד כמה שידוע לי, הישראלי לא צילם את השלישי, נכון?).
    יהול להיות שזה נבע מציפיות נמוכות במיוחד, אבל עדיין…


השאירו תגובה ל - remotb