27 דצמבר 2007 | 13:33 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

אחת-שתיים-שלוש

הפתעה נעימה: הבלוג “עוגיות” בחר ב”סינמסקופ” כאחד הבלוגים הנבחרים לשנת 2007. תודה רבה. תודה לכל מי שבחר עבורי. תודה למועמדים. זה היה כבוד רק להיות מועמד לצידכם. תודה לסוכן שלי. ותודה לאלוהים שמסדר לי מיקום לא רע בגוגל.

עוד הפתעה נעימה: דיוויד פולנד מרכז ב-Movie City News טבלה עצומה עם כ-150 מבקרים ורשימות סרטי השנה שלהם. חפשו גם אותי שם, לקראת הסוף מימין, באיזור ה-R.

“סקרין דיילי” בוחר ברומניה, ישראל ולבנון כטריטוריות הבולטות של 2007. לא בחירות מפתיעות, אלה באמת שלוש המדינות שיצאו עם הכי הרבה פרסים בפסטיבלים. אבל בכל הקשור לדיווח הישראלי אדוארד לורנסון מגיש תמונה חלקית עם לא מעט שגיאות. אבל היא, בכל אופן, מייצגת תחושה הפושה בקרב מפיקים ומפיצים בינלאומיים: משהו מעניין קורא בטריטוריות האלה עכשיו שכדאי לעקוב אחריו.

============

מתברר שב”כפרה”, העיבוד של ג’ו רייט לספר של איאן מקיואן, יש שוט רצוף של 5 דקות וחצי באמצע הסרט – עם אלף ניצבים ודי הרבה ספינות דיגיטליות – שגורר לא מעט ויכוחים בין מבקרים באמריקה: האם זה משרת את הסרט או סתם קישוט גאוותני של הבמאי. אני אוטומטית בעד. אני פריק של שוטים ארוכים. מכור לזה. מתמוגג מזה. מייחל לזה. הנה כתבה תוצרת סיאטל סביב הנושא הזה. וממנה הגעתי גם לקטע וידיאו המכיל דקה מתוך השוט הזה ובו מדבר הבמאי על מה שניסה לעשות שם. ובלוג המכיל לקט מרשים של מיטב הוואן-שוטים הגדולים בקולנוע.

=============

אחרי שכתבתי כאן שאני אמור לקבל סקרינר של “אין לזה סוף” של צ’רלס פרגוסון עודכנתי שהסרט כבר שודר החודש ביס דוקו. אז הלכתי וצפיתי. ההתחלה מרשימה ומבעיתה: פרגוסון מראה, באמצעים עיתונאיים פשוטים, איך הנשיא בוש הפקיר את עירק ודירדר אותה בטיפשות למצב של כאוס. אלא שמשהו בסרט היה לי משונה: הוא היה קצר מדי. לא ידעתי מה היה אמור להיות אורך הסרט, ולא ידעתי מה אורך הסרט שאני צופה בו, אבל פתאום באמצע משהו בו נפל. מ-2003 הוא פתאום קפץ לדצמבר 2005. “היי, לאן נעלמה 2004?”, תהיתי. ואז גיליתי שהסרט שהוצג ביס הוא גרסה בת שעה שמערכה מהגרסה בת 102 הדקות המלאה. ארבעים דקות פחות. אם לא הייתי שם לב לזה בצפייה הייתי אומר “סבבה”, אבל זה נורא מורגש. גיורא יהלום, מנהל יס דוקו, עידכן אותי: “אכן, רכשנו את גרסת השעה. רצינו כמובן את הפיצ’ר אך המפיץ אינו מוכר אותו לשווקים מחוץ לצפון אמריקה”. איזה באסה!
למרבה המזל, בחבילת הסקרינרים שאמורה להגיע אליי מחר אמור להיות גם הסרט הזה במלואו. אלך לחפש מה קורה ב-40 הדקות הנעדרות.

===========

ובקרוב: מי יזכה בפוליצרוסקופ ובראזיסקופ על ביקורות הקולנוע המצטיינות והמבישות לשנת 2007.

5 תגובות ל - “אחת-שתיים-שלוש”

  1. אורון 27 דצמבר 2007 ב - 14:16 קישור ישיר

    ואני חשבתי שהמועמדים לפרסי ביקורות הקולנוע מטעם עצמך, אמורים להיות מוצעים לך על-ידי קהל הגולשים. ואם כבר יש לך זוכים, אז לא היה שום אלמנט שנוגע לעוד מישהו מלבדך בתהליך הבחירה. נקודה למחשבה, או שלא.

    בעניין הוואן-שוטים, כבר היה כאן דיון בעבר, בעקבות “הילדים של מחר”. באופן אישי אני מאוד בעד, אבל בתנאי אחד – שאני לא יודע על זה. מה שהפך את הפתיחה של “השחקן” לגאונית, בעיניי, הוא שכאשר צפיתי בסרט לא שמתי לב שזה וואן-שוט. עד שאחת הדמויות (הזיכרון בוגד בי כרגע) אומרת משהו כמו “זה תמיד קאט-קאט-קאט אצלו”. באותו רגע הבנתי שאני בעצם צופה בוואן-שוט שהוא מן דרך מבריקה של אלטמן זצ”ל להחזיר למבקרים.
    תמיד יהיו אלה שיטענו כי זה לא משרת את הסצינה ורק מאדיר את שמו של הבמאי, ומולם יעמדו אלה שיגידו שזה עדיין מרהיב ו(גם)בשביל זה יש קולנוע. אבל לפעמים זה גם מרהיב, וגם מוצדק.

    בלי קשר – וויל סמית’ הוא לא רק אגדה, הוא גם “הנקוק” (ניק-לינק).

  2. דודי קינג 27 דצמבר 2007 ב - 14:48 קישור ישיר

    הבלוג המעולה הזה ראוי לכל שבח ותואר. עם זאת, האם ועד מתי הוא ישמור על המעמד המצטיין שלו, כשכל כך הרבה אנרגיה הולכת על חשבונו לאחיו הצעיר בשפה האנגלית?

    בהצצה חטופה ראיתי שם הרבה מאוד פוסטים שלא מופיעים כאן, בשפת עבר.

  3. הפינגווין 27 דצמבר 2007 ב - 15:55 קישור ישיר

    שוטים רציפים של כמה דקות היו דבר מאוד מרשים עבורי, עד שערוץ מוסיקה 24 עלה. למעשה, מה שג’ו רייט עשה באמצע הסרט, נעשה כבר בידי מספר במאי קליפים ישראלים (הבולט בהם הוא רועי ורנר) בתקציב נמוך בהרבה. גם ג’וס וודון ביים את סצנת הפתיחה של “סרניטי” עם שוט רציף של כמה דקות וגם הוא היה לחוץ בתקציב. זה מבלי להזכיר את ההדבקה המבריקה ב”הילדים של מחר” שיצרה כמה סצנות מורטות עצבים במיוחד.
    השאלה שאני שואל את עצמי היא האם באמת מדובר בגימיק, מגובה הפעם גם בקסם הוליוודי, או בטכניקה שתלך ותעשה נפוצה עם השנים.

  4. רז-ש 27 דצמבר 2007 ב - 16:32 קישור ישיר

    אני מת על 1שוטים. אני מת על הילדים של מחר. בעיני השימוש לש הילדים של מחר בחיבורי שוים ככה שיראו כסדרה של 1שוטים במקום סצינות היה גאוני. הקולנוע הוא גימיק, בתאטרון גימיקים זה מיותר, בקולנוע זהו הלב. אם לא היינו רוצים גימיקים בקולנוע אז עד היום היה הקולנוע בשחור לבן ואילם.

  5. הפינגווין 27 דצמבר 2007 ב - 18:01 קישור ישיר

    למען האמת, אם לא היו גימיקים בקולנוע, עד היום היינו צריכים לשלם ניקל ולסובב ידית כדי לראות סרט.


השאירו תגובה