28 דצמבר 2007 | 02:24 ~ 34 תגובות | תגובות פייסבוק

סרטי השנה של "סינמסקופ", 2007

קראו גם:

הסרטים הקופתיים בישראל לשנת 2007
הכי הכי 2007

הנה הם:

סרטי השנה של “סינמסקופ” ל-2007

1. “זודיאק”. במאי: דיוויד פינצ’ר
2. “רטטוי”. במאי: בראד בירד
3. “המעיין”. במאי: דארן ארונופסקי
4. “זהות אבודה”. במאי פול גרינגראס
– וגם: החצי השני של “אפוקליפטו”, במאי: מל גיבסון
5. “בופור”. במאי: יוסף סידר
6. “הדייט שתקע אותי”. במאי: ג’אד אפאטו
– וגם: “סופרבאד”. במאי: גרג מוטולה
7. “סימנים של כבוד”. במאי: דיוויד קרוננברג
8. “הרחק ממנה”. במאית: שרה פולי
– וגם: “מארי אנטואנט”. במאית: סופיה קופולה
9. “יוקרה”. במאי: כריסטופר נולן
10. “היירספריי”. במאי: אדם שנקמן
– וגם: “מעבר ליקום”. במאית: ג’ולי טיימור
11. “אל תדאגו אני בסדר”. במאי: פיליפ לוארה
12. “חיים של אחרים”. במאי: פלוריאן הנקל פון דונרסמרק
13. “300”. במאי: זאק סניידר
14. “המבוך של פאן”. במאי: גיירמו דל טורו
15. “גיבורי הדגל” ו”מכתבים מאיוו ג’ימה”. במאי: קלינט איסטווד

(הסרטים נבחרו מבין 221 הסרטים שהופצו השנה מסחרית בבתי הקולנוע. לא נכללו בה סרטים שיצאו ישירות בדי.וי.די, או שהוצגו רק בפסטיבלים ובסינמטקים).

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה.
למה? כי המפיצים גנזו. את רוב הסרטים האלה מייצגים בארץ מפיצים מקומיים. אבל הם… נו… אנשי עסקים, לא אנשי קולנוע. תראו להם יצירת מופת ותראו גבר מאפיר מנמנם. והיו השנה סרטים פלאיים, חלקם ניסיוניים, מאתגרים, אבל חלקם פשוט מהנים ומבדרים. חלקם הוקרנו בפסטיבלים בירושלים ובחיפה, וחלקם יצאו ישירות בדי.וי.די. אלה סרטים שכדאי לכם מאוד לחפש, כדי להשלים את תמונת סרטי השנה.

א. “הגרמני הטוב”, סטיבן סודרברג. תרגיל מבריק בסגנון ובתסריטאות. סודרברג (בימוי), ג’ורג’ קלוני (משחק) ופול אטנאזיו (תסריט) בהומאז מורכב ושנון לגרהם גרין המתרחש מיד בסוף מלחמת העולם השנייה ומציג עלילת פשע מכמה נקודות תצפית, בסיפור שבו אין טובים ורעים אלא רק מנצלים ומנוצלים, והאמריקאים, צבא השיחרור האגדי, הם לא יותר מצבא סוחרים תאב דם ובצע.

ב. “המארח”, בונג ג’ון הו. כתבתי על הסרט הקוריאני המעולה הזה המון השנה: כשיצא בדי.וי.די מיובא בינואר, כשהוקרן בפסטיבל ירושלים וכשהגיע להקרנות בכבלים. אפילו ראיינתי בדפים אלה את הבמאי. מדובר בסרט האימה/מפלצות המבריק שראיתי כבר שנים. ברמה של “מלתעות”. של אחד מגדולי הבמאים החיים כיום בעולם. למעשה: “זודיאק”, סרט השנה שלי, מאוד מאוד דומה לסרט קודם של אותו במאי, “זכרונות של רצח”. חפשו.

ג. “חותכי ורידים, סיפור אהבה”, גוראן דוקיץ’. צריך להגיד את זה שוב: המפיצים בארץ הם אנשים מביכים. מגישים להם להיט ביד אבל הם לא יודעים לראות אותו. דוקיץ’ עיבד לסרט את ספרו של אתגר קרת “הקיטנה של קנלר” והתוצאה מקסימה ופולחנית, עם טום ווייטס בתפקיד קנלר. מדובר בספר שהיה רב מכר בארץ ובסרט שגרם להתמוגגות בקרב כל מי שצפה בו בפסטיבלים בירושלים ובתל אביב.

ד. “חצי נלסון”, ריאן פלק. סרט מקסים וקטן על מורה שזקוק לשיעורי חיים ותלמידה שמבינה מה קורה סביבה יותר טוב ממנו. זה תמים ממה שזה נשמע, אבל מבוים בלב רחב (וריאן גוסלינג, בתפקיד הראשי, היה מועמד לאוסקר השנה). הסרט מוקרן לעיתים קרובות בערוצים של יס והוא מהסרטים האלה שפשוט מענג להיתקל בהם.

ה. “28 שבועות אחרי”, חואן קרלוס פרנאדיו. לדעתי, פי אלף יותר טוב מ”28 ימים אחרי” וסרט האימה הכי מפחיד שראיתי השנה. כבר יצא בדי.וי.די.

ו. “מחליקים אותה”, וויל ספק וג’וש גורדון. המפיצים בארץ פשוט מתעבים את וויל פארל, אה? סרטיו נזרקים כאן לפח על ימין ועל שמאל. אחרי ש”לילות טלדגה” נגנז הגיע תור גם הסרט הזה ללכת בעקבותיו. והרי מדובר בסרט מצחיק ומבדר, שטות מופלאה אך עשויה למופת.

ז. “אני לא רוצה לישון לבד”, צאי מינג ליאנג; “פלוי”, פן-אק רטאנארואנג. בפינת סרטי האיכות הדורשים סבלנות, שניים מהבמאים האסיאתיים האהובים עלי שהוצגו בארץ רק בפסטיבלים. בכלל, זו היתה שנה טובה לרטאנארואנג התאילנדי השנה בישראל: שני סרטים מוקדמים שלו – “חיים אחרונים ביקום” ו”גלים נסתרים” – נשלפו מהמחסנים והוצגו במוזיאון תל אביב, ו”פלוי” (שהחצי הראשון שלו היה נפלא, והחצי השני פחות) הגיע לפסטיבל חיפה.

ח. “סיקו”, מייקל מור. סרט תיעודי אקטיביסטי זועם עם אג’נדה ראויה, אלא שהפעם מייקל מור מוריד את מסכת הליצן שלו ונהיה רציני. הוא יוצא לעשות סרט על ביטוח הבריאות הכושל של אמריקה, וחוזר עם מסמך על מדינה שמעדיפה שענייה פשוט ימותו.
(עדכון: מאז שכתבתי את זה התברר ש”סיקו” כן ייצא בארץ).

ט. “פרספוליס”, מרג’אן סטראפי, ונסן פרונו. גרסה קולנועית מונפשת נאמנה למקור – הרומן הגרפי של סטראפי – שמצליחה לספר סיפור התבגרות לא שגרתי, ולהפוך אותו למעין סרט לילדים למבוגרים.

י. “שוטרים לוהטים”, אדגר רייט. בחלקו פארודיה נהדרת על סרטי שוטרים, מ”נקודת פריצה” ועד “איש הקש”, ובסופו פשוט סרט פעולה משובח ומלהיב שמפסיק לצחוק על סרטי הפעולה ומתחיל להצטרף אליהם. הברקה ענקית.

============

ציון לשבח למפיץ מצטיין: יונייטד קינג.
מצד אחד אני רוטן בלי הרף על כך שמפיצים לוקחים סרטים וגונזים אותם, מונעים מהקהל לראות אותם, ומונעים ממפיצים מתחרים להגיע לסרט ואולי להוציא אותו בעצמם. אבל פעם ביובל ההרגל הזה זוכה לתיקון שראוי לשבחים: יונייטד קינג איווררה באפריל את המחסנים האסיאתיים שלה וריכזה למשך כמה שבועות כמה מהסרטים הטובים ביותר תוצרת אסיה למיני-פסטיבל. הקהל, כמובן, לא הגיע. אבל היוזמה ראויה לשבחים. רק בפעם הבאה, אולי, לא באיחור של שלוש שנים.
ציון לגנאי למפיץ מאכזב: יונייטד קינג.
אם רישומיי אינם מטעים אותי לא היה סרט אחד השנה שיונייטד קינג אמרה שהיא תוציא ושאכן יצא בתאריך המתוכנן. הם כל הזמן משנים תאריכים, לפעמים ברגע האחרון. תחושה של ברדק.

ציון לשבח למפיץ מצטיין (מקום שני): פורום פילם.
אנחנו העולם! פורום פילם למדה להביס את הפיראטים ושינתה את פני מודל ההפצה שכבר התרגלנו אליו בארץ: פתאום רוב הסרטים שלהם מגיעים ארצה בעת ובעונה אחת עם אמריקה. לפעמים אפילו לפני!
ציון לגנאי למפיץ מאכזב (מקום שני): פורום פילם.
רק מה, בגלל שפורום פילם מחרימה מבקרים, הסרטים האלה מושקים בישראל ובאמריקה בעת ובעונה אחת (לפעמים אפילו לפני אמריקה) ואף אחד בארץ לא יודע עליהם כלום, לא שמע, לא קרא, מחתרת. עובדה: חפשו סרטים של חברת די.אן.איי (“שמש”), או יורופה-קורפ (“ארתור והמינימונים”) בטבלת שוברי הקופות בישראל ולא תמצאו אותם. החברה הזאת משיגה סקופים הפצתיים, אבל היא מצליחה להחרים את כל הקהל מלראות אותם, לא רק את המבקרים.

=============

שנת ההריון: “הדייט שתקע אותי”, “מלצרית”, “ג’ונו” (בקרוב בארץ) ו”4 חודשים, 3 שבועות ויומיים”, “שרק השלישי”. טרנד?

=============

לשנת 2007 היה ניחוח סבנטיזי משובח. החל מ”זודיאק”, סרט השנה שלי, ועד “אמריקן גנגסטר”, סרטי פשע המבוססים על מקרים אמיתיים שהסעירו את אמריקה בתחילת שנות השבעים. “סופרבאד”, עם אחד התסריטים המבריקים שנשמעו השנה, ניסה להחזיר את סרטי הנעורים לשנות השבעים באווירתו, כששני חנונים מדמניים את עצמם כמעין סופר-סרסורים קוליים, עם גרוב שחור מתחת לעורם החיוור והלבן. פרויקט גריינדהאוס של טרנטינו/רודריגז ניסה לשכנע אותנו שנהנה מסרטי אקספלויטיישן שרוטים ומהוהים. גם “האמיצה”, “מייקל קלייטון” ו”המרדף לאושר” נראו כמו סרטים שנתלש מהסבנטיז, ורצף הסרטים שעוד לפנינו – “קונטרול”, “הפרפר ופעמון הצלילה”, “ארץ קשוחה”, “סוויני טוד” ו”זה ייגמר בדם” – מחזירים את הוליווד לתקופה הכי מבריקה שלה. תקופה אלימה, תוקפנית, אנטי ממסדית, שמבטאת מיאוס בשלטון, שמציגה את העולם בו אנחנו חיים כמקום מסואב ואלים, והם עושים את זה באמצעים קולנועיים מורכבים, מבריקים, שנויים במחלוקת. אלה סרטים שמצליחים גם לרתק ולסחוף, וגם לתת לראש בעיטה הגונה. צריך לזכור שהאמריקאים נמצאים מרחק שנה מבחירות, ואי אפשר שלא לראות בסרטים האלה קריאה נואשת להתעוררות.

============

בשבוע הבא ימלאו חודשיים לשביתת התסריטאים. זה לא ספק האירוע המדובר ביותר של השנה בתחום הקולנוע. בינתיים היא מפריעה בעיקר להפקות הטלוויזיה. אם היא תסתיים במהלך ינואר, היא לא תגרום נזק לסרטי 2008. אבל אם, כמו שניקי פינק מדווחת בימים שלפני חג המולד, אין סוף לשביתה באופק, היא עשויה להיגרר עד הקיץ ולגרור פנימה גם את הבמאים והשחקנים. ואז זה אומר שזה ישפיע גם על גלובוס הזהב, גם על האוסקרים, וגם על לא מעט מסרטי סתיו 2008 שעדיין לא יצאו לצילומים. ועדיין, האולפנים לא מוכנים להסכים לדרישות התסריטאים לקבל אחוזים מההכנסות מההורדות החוקיות באינטרנט.

=========

מתו השנה:

יוצרים:
אינגמר ברגמן (גאון שוודי)
מיכאלאנג’לו אנטוניוני (גאון איטלקי)
אדוארד יאנג (גאון טייוואני)
אוסמה סמבנה (גאון סנגלי)
בוב קלארק (במאי קנדי)
ריאן לרקין (אנימטור קנדי)

צלמים:
פרדי פרנסיס (עבד עם דיוויד לינץ’)
לזלו קובץ’ (עבד עם כל השאר)

שחקנים:
דבורה קר (“המלך ואני”)
ישראל (פולי) פוליאקוב (“למראית עין”)
אולריך מוהה (כוכב “חיים של אחרים” ממזרח ברלין)
סולווג דומרטן (כוכבת “מלאכים בשמי ברלין”)

סופרים:
פול וירטל (“צייד לבן, לב שחור”)
נורמן מיילר (“הערומים והמתים”)
איירה לווין (“תינוקה של רוזמרי”)
קורט וונגוט (“בית מטבחיים 5”)

מוגולים:
ג’ק ולנטי (נשיא ה-MPAA)
פרדי פילדס (סוכן אגדי)
רוג’ר סמית (הרוג’ר מ”רוג’ר ואני” של מייקל מור)
קרלו פונטי (מפיק איטלקי)

אנשים טובים:
רפי לביא
טניה ריינהרט

(ועוד המון: מטדי קולק ועד אייק טרנר)

34 תגובות ל - “סרטי השנה של "סינמסקופ", 2007”

  1. דן 28 דצמבר 2007 ב - 11:02 קישור ישיר

    והיום ב”הארץ” כתבה על הסרט החדש של רוב ריינר – the bucket list, שככל הנראה יהפוך בעצמו ללהיט בורגני, אלא אם שמו העברי לא באמת יהיה כמו זה שכתוב בכתבה – “מתים על החיים”.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/939134.html

    אם הייתי רוב ריינר הייתי מחרים את הפצת הסרט בארץ.

  2. איתן 28 דצמבר 2007 ב - 11:19 קישור ישיר

    אכן, רק לפני חמש דקות ראיתי את הכותרת לכתבה ב”הארץ”, אבל לדעתי לא שמו העברי (האדיוטי) יקבע את גורלו של הסרט. מישהו (יאיר ?) צריך לכתוב פעם כתבה על איך הפך ריינר, במאי רענן, אהוב המבקרים (“ספיינל טאפ”, “stand by me” – עוד תרגום עברי קלוקל) והקהל (“הנסיכה הקסומה”, “כשהארי פגש את סאלי”) לבורגני דשן ועייף, ובעיקר – לבמאי מחורבן.

    (ואני תורם כותרת לכתבה – “לאן נעלם ראש כרוב ? “).

  3. דרורית 28 דצמבר 2007 ב - 11:35 קישור ישיר

    כתבתי כבר תגובה לגבי הסרט החדש של רוב ריינר, אבל התייחסתי יותר למורגן פרימן, שבדרך כלל גם מקריין (בוויס אוברים) בסרטים שהוא משתתף בהם (“מיליון דולר בייבי”, “חגיגה של אהבה” “חומות של תקווה” ו”משפחת הקיסרים” שאותו הוא רק מקריין, לא הופיע בתור פינגווין).
    אז אולי סתם אפשר לקרוא לו “מורגן פרימן עושה שוב וויס אובר” (בתקווה שזה לא יהיה “עשרה דברים לעשות עם דלי לפני שאתה מת”.).
    ואיתן – עוררת בי געגועים לגלוריה, ארצ’י, ואדית.

  4. ארז 28 דצמבר 2007 ב - 11:35 קישור ישיר

    שמש זה של א.ד. מטלון ולא של פורום פילם.

    סיקו יגיע לארץ ב 17.1 בהפצת פורום פילם

  5. רני 28 דצמבר 2007 ב - 13:17 קישור ישיר

    סרטי השנה שלי (מבין אלה שראיתי, יש ברשימה הזו כמה שלצערי הרב לא ראיתי) הם:

    זודיאק (סרט השנה שלי)

    ומיד אחריו בהפרשים קטנים מאד (וללא סדר עדיפות):
    רטטוי
    חיים של אחרים

    ושאר הסרטים הטובים של השנה (גם כן ללא סדר עדיפות):
    ביקור התזמורת
    בופור
    חסין מוות
    זהות אבודה
    מעבר ליקום
    סימנים של כבוד
    יוקרה
    מייקל קלייטון

    מבין הסרטים שלא הופצו בארץ סרט השנה שלי (שבוודאי היה נכנס לרשימה לו היה מוקרן בבתי הקולנוע) הוא HOT FUZZ, שהוא אכן קומדיה רעננה, משובבת וחצופה שהצליחה להפיל אותי בכל פעם שראיתי אותה. “המארח”, “חצי נלסון” ו”חותכי הורידים: סיפור אהבה” היו גם הם מצוינים ואני מקווה שלפחות חלק מהם עוד ימצא מסך ישראלי. “הגרמני הטוב” היה בעיני תרגיל מרתק, אבל לא סרט שהתגבש למשהו משמעותי יותר.

    לשמחתי לא ראיתי הרבה סרטים גרועים השנה (אולי כבר למדתי להימנע מהם) אבל אלה שהיו הגרועים ביותר בעיני מבין אלה שראיתי, אכזבות קשות מאת יוצרים מבטיחים או הפקות שציפיתי להן, הם:

    בייוולף
    300
    מצפן הזהב (שהיה יותר החמצה מאשר גרוע, אבל החמצה גדולה במיוחד)
    ספיידרמן 3
    שרק השלישי
    פלאנט טרור

    והאירוע של השנה, מבחינתי, הוא המארז המופלא שיצא ממש בימים אלה ל”בלייד ראנר”, מארז שהוא פריט חובה לכל חובב קולנוע באשר הוא. מה גם שאין סרט ראוי יותר מ”בלייד ראנר” למארז שכזה.

    ועתה לא נותר אלא לחכות בקוצר רוח לסרטים המאד מבטיחים שמצויים ממש מעבר לפינה. יאמי.

  6. דני 28 דצמבר 2007 ב - 13:29 קישור ישיר

    זו בדיוק הבעיה עם האיחורים בהגעת הסרטים לארץ –
    “יוקרה” הוא סרט של 2006, לא של 2007.
    לדעתי זה אחד הסרטים הטובים שהיו השנה, אם לא הטוב ביותר, סרט שעדיין תקוע לי בראש, והוא הרבה הרבה הרבה יותר טוב מזודיאק. הבעיה איתו הוא שהוא סרט “ישן” – ראינו אותו כולנו לפני שנה, שזה נצח במונחי הספק סרטים, והוא קצת נשכח. נראה לי שאם הוא היה יוצא לפני חודשיים, הוא היה רץ בצמרת היותר גבוהה.

  7. דן 28 דצמבר 2007 ב - 13:45 קישור ישיר

    אובר רייטד של השנה – חצי נלסון, המבוך של פאן ו”המארח”.
    וזה לא שהם רעים ממש, אבל כמעט כלום לא נשאר לי מהצפייה בהם. האפקטים של המארח די על הפנים ונראים כמו סדרת מד”ב משנות התשעים, וקשה שלהגיד שיש בסיפור, למרות רגעים יפים, משהו ממש חדשני ומרגש. הם סרטים לא רעים כמו שאני באמת לא מבין מה כל ההתלהבות מהם.
    המבוך של פאן היה בעיני סרט די בנאלי, וחוץ מהעיצוב שלו אני לא זוכר הרבה. אני חושב שדל טורו עשה עם הנושאים האלה משהו הרבה יותר טוב ב”ילדים של אף אחד”, שנראה לי קצת נשכח וחבל.
    מצד שני – זודיאק, רטטוי והמעיין הן מהבחירות המוצדקות ביותר. וגם “28 שבועות אחרי”.

  8. עדן 28 דצמבר 2007 ב - 15:15 קישור ישיר

    אני מאד מאושר לראות בבחירות של של הרבה אנשים שני סרטים שחטפו המון אש מרוב המבקרים – “המעיין” ו”מעבר ליקום”. אלו שני סרטים מצוינים שנמצאים גם בעשירייה שלי ואני מאמין שעם הזמן יזכו ליותר ויותר הערכה.

  9. רז-ש 28 דצמבר 2007 ב - 17:05 קישור ישיר

    אני לא התלהבתי מהמעיין. רטטוי נמצא גבוה ברשימה בצדק אבל בחיי שאני לא מבין מה זודיאק עושה שם למעלה. יוקרה הוא גם סרט השנה שלי כמו שאני רואה שדי הרבה כאן חושבים וטוב שכך אבל אני רוצה להקדיש את התגובה הזו למכתבים מאיוו ג’ימה וגיבורי הדגל שלא מדורגים מספיק גבוה לטעמי. מכתבים הוא לדעתי סרט גאוני ממש ואחרי ביקור שעשיתי ביפן השנה וכמה מפגשים מעניינים עם יפנים ועם התרבות היפנית הוא גם נראה לי מאוד חשוב ואמין מאוד. באופן כללי סרט הוליוודי על ה”אויב הצהוב” שיוצר כזו הזדהות עם הצד השני ובמיוחד בהקשר אחרי שרואים את החזית השכיחה האמריקאית בגיבורי הדגל- ביחד יוצר חוויה יחודית שלא נוסתה קודם בסרטי מלחמה. אחד מסרטי המלחמה הטובים והמעניינים שנוצרו.
    ואם לדרג אז הנה שלי:
    1. יוקרה
    2. מכתבים מאיווה-ג’ימה (אחרי צפיה בגיבורי הדגל מקום 2.5)
    3. רטטוי
    4.בופור (עוד סרט מלחמה מצויין- וישראלי!)
    5. המלכה (כן כן היה סרט כזה- זוכרים? הוא יצא בארץ השנה מה לעשות)
    6. קללת פרח הזהב (הגילתי-פלז’ר שלי, מאוד נהנתי)

    והאכזבות או הסרטים הכי גרועים שאני ראיתי (בטח היו יותר גרועים אבל לא הלכתי לראות אותם):
    ספיידרמן3 ו-300!

  10. Xslf 28 דצמבר 2007 ב - 17:14 קישור ישיר

    “הגרמני הטוב” כבר יצא ב־DVD, והוא אכן סרט מוצלח מאוד.

    ותהרגו אותי, אני לא מצליחה להבין את ההתלהבות מ”רטטוי”. אמנם צפיתי בו ב־DVD ולא בקולנוע, ולמרות שיש בו כמה סצנות מוצלחות, הוא לא הצליח להכניס אותי לתוכו, ומצאתי את עצמי הרבה יותר מידי פעמים מתאפקת לא לשלוח יד לשלט ולצפות בסרט בהילוך מהיר (ואני מודה שנשברתי פעם אחת וכן צפיתי בחלק ממנו ב-3X).

  11. יוני 28 דצמבר 2007 ב - 18:03 קישור ישיר

    אני חייב להסכים עם רז-ש “מכתבים מאיווה-ג’ימה” בהחלט לא נמצא גבוה מספיק.

    הרשימה שלי:
    1.מכתבים מאיווה-ג’ימה
    2.המבוך של פאן
    3.המלכה
    4.ביקור התזמורת
    5.רטטוי
    6.הדייט שתקע אותי
    7.בופור
    8.זודיאק
    9.יוקרה
    10.חיים של אחרים.

    סרטים שקיבלו ביקורות טובות אבל עוד לא ראיתי: סימנים של כבוד, הרחק ממנה.

    ולא יגעתי שמייקל קליטון הגיע אני ילך לראות!

  12. סטיבי 28 דצמבר 2007 ב - 18:49 קישור ישיר

    יש גם רשימת מתגרשים השנה?
    (אפשר להוסיף את ברנדן פרייזר ואת שון פן/רובין רייט)

  13. רז 28 דצמבר 2007 ב - 19:06 קישור ישיר

    פחות או יותר שחזור הרשימה שלי מ-“עין הדג” (ומסתבר שלא ראיתי יותר מדי סרטים השנה):

    הסרטים הטובים שראיתי השנה כוללים את “יוקרה”, “ממלכת טראביתיה”, “משפחת סימפסון – הסרט”, “המבוך של פאן” ו-“אבק כוכבים”. גם “חיים של אחרים” הרשים אותי, למראות בעיות כאלה ואחרות, כנ”ל “אמריקן גנגסטר”. וגם מ-“רובוטריקים” – מה לעשות – נהניתי.

    בתחום האכזבות הקשות: “רטטוי” (סרט בסדר ומטה של במאי שאני מעריץ), “בייוולף” (סרט רעשני ומעורר כאבי-ראש עזים עם סצינה מדהימה אחת, של במאי שנודע פעם בזכות איזשהו חוש-מידה) ו-“פפריקה” שהגיע ישירות ל-DVD (ראו הערה על “רטטוי”).

    והסרטים שממש סבלתי בהם: “חסין מוות” (סתם קשקוש טרחני) ו-“נקסט” (אבל מי בכלל זוכר אותו).

  14. שרון 29 דצמבר 2007 ב - 1:59 קישור ישיר

    אוף טופיק, אבל בכל זאת על סרט מהיותר מוצלחים של השנה (לא עשיריה ראשונה כמובן):
    ראיתי את אני האגדה היום, ובהקרנה של הסרט קרה משהו שלא נתקלתי בו הרבה – ברגע שהתחילה סצינת האימה הראשונה התחילו צווחות באולם של לא מעט מהנשים באולם, ופתאום בהיסטריה קמו 3 נשים בשורה הראשונה תוך כדי צווחות וברחו מהאולם בפאניקה, תוך כדי פרצי צחוק של שאר הצופים 🙂
    מסתבר שהאימה הייתה אפקטיבית… ואין כמו COMIC RELIEF כדי להוריד את הסטרס…

    ובנוגע לרשימה – לדעתי השלישה הפותחת היא דווקא יוקרה, סימנים של כבוד וחיים של אחרים (לאו דווקא בסדר הזה, הם כל כך שונים זה מזה וכל כך טובים שאני ממש לא מצליחה לדרג אותם ביניהם)ובטוח יש עוד כמה שהספקתי לשכוח קצת…

  15. קפקא 29 דצמבר 2007 ב - 5:15 קישור ישיר

    גם אני ראיתי היום את אני אגדה, ואין ספק שהסרט לא רע בכלל, חוץ מהסיום הבנאלי שדי מחרבן את הכל.

    חוץ מזה, האם אי פעם אזכה לראות את חותי הוורידים איפשהוא? אולי באוזן? סינמטק? אני תוהה למה לא מארגנים עוד הקרנה, אני מכיר די הרבה אנשים שהיו רוצים לראות אותו.

  16. דין 29 דצמבר 2007 ב - 7:27 קישור ישיר

    קודם כל, ברכותיי על התקופה בפינה בתוכנית הבוקר שנגמרה. היה נחמד לראות אותך חי ונושם מעבר למילים, מקווה שעוד יזדמן קצת יותר.

    בנוגע לרשימה: אני בהחלט שמח שמיקמת את המעיין במקום גבוה, אבל המבוך של פאן חטף לדעתי הזנחה קשה.
    בנוסף, לתת מקום בטבלת “סרטי השנה” לחצי סרט זה קצת תמוה בעיניי, כי קל להסכים שמה שעושה סרט לטוב הוא גם חציו הראשון, שמשפיע ישירות על חציו השני. אם החלק הראשון גרוע, ולא מכין שום דבר לקראת החצי השני- כנראה שאין לו שום משמעות. והוא הופך את הסרט הרבה פעמים לרע (וכמו שאפשר להבין- אני לא אהבתי אותו)

    רוה לדין: חן חן. מזדמן כבר: כל יום חמישי בערך ב-17:15 ב”מהדורה ראשונה” של אורן וייגנפלד בערוץ 2.

  17. יובל 29 דצמבר 2007 ב - 12:06 קישור ישיר

    אתה יכול להוסיף לרשימת הסרטים הגנוזים הטובים את “ההתנקשות בג’סי ג’יימס”. ראיתי אותו בחו”ל והוא מהפנט. מלבד צילום מרהיב הוא גם סרט שבנוי כהלכה, ומגיע לקליימקס אינטלקטואלי בצורה מרשימה מאוד.

    ולגבי הרטרו לשנות ה-70: שנות ה-70 נראו כפי שהן נראו בקולנוע ובתרבות האמריקאית בגלל ווטרגייט וויאטנם, שתדלקו את התחושה האנטי-ממסדית, ובגלל המשברים החברתיים שהן הביאו איתם, שתדלקו את הקולנוע שעסק בהם. אני חושב שהרטרו לכך כיום נובע לא מעט מבוש ועיראק, אבל נראה שהיום הציבור האמריקאי שבע יותר ומגיב פחות בחיוב לסוג הקולנוע הזה. מצד שני, יכול להיות שהוא בסך הכל צריך עוד קצת זמן, ועוד שלוש-ארבע שנים תהיה התפוצצות של סרטים מצליחים כאלו.

    רוה ליובל: מוורנר בישראל מוסרים שהשמועות על גניזתו של “ההתנקשות בג’סי ג’יימס” הם בשלב זה רק שמועות ושעדיין נבחנת האפשרות להוציא את הסרט בהפצה מצומצמת בארץ (אם כי אני שמעתי על הגניזה ממקור די אמין, אבל אולי דברים משתנים).

  18. איתי 29 דצמבר 2007 ב - 12:20 קישור ישיר

    אוף טופיק: לא ראיתי כאן שום התייחסות ל”הערכה הדדית” ששודר ביס שלשום. אמנם קשה לשפוט מסרט אחד, אבל נראה שהבמאי, אנדריי בוז’לסקי הוא אחד מהקולות היותר מעניינים כרגע בקולנוע העצמאי האמריקני.
    כאילו שנות התשעים מעולם לא נגמרו, הוא מצלם ב16 מ”מ שחור לבן, עם שחקנים לא מקצועיים והרבה אילתור הוא מתאר את עולמם של בני עשרים ומשהו בניו יורק. אבל בוז’לסקי הוא סוג של קסבטס מודרני, והוא מתאר את העולם הזה בצורה כל כך אותנטית, מפורטת ולא יומרנית שהשוואות לבמאים כמו קווין סמית’ או לינקלייטר נראות כמעט לא במקום. הוא משתמש במה שאני מכנה ריאליזם רגשי בשביל לתאר איך גם ברגעים האינטימיים ביותר האנשים האלה, שנראים כמו מרבית האנשים (לפחות התל-אביביים) שאני מכיר, לא יכולים שלא לנתח את עצמם למוות. בתור אחד שתוהה כל הזמן אם בדור הזה יש מקום לסוג של רגש או פאתוס בלי להרגיש לא נעים איתו ולהתנצל עליו, השאלה הזאת, שמוצגת בצורה מאוד עדינה ורק מתחת לפני השטח, נראית לי הכי רלוונטית שאפשר.
    בכל אופן, כדאי לשים עין על הסרט הזה, הוא לא דומה לשום דבר שנעשה כרגע באמריקה, וכמעט שלא יוצא לשמוע על הבמאי המעניין הזה.

    רוה לאיתי: ההתעלמות שלי מ”הערכה הדדית”, שנובעת מרישום לקוי וזכרון איוןם, היא לא פחות מהזנחה פושעת ואני דופק את הראש בקיר כבר כמה ימים. מקווה לתקן את העיוות הזה מיד אחרי שאורגיית סוף השנה תחלוף.

  19. מישהו 29 דצמבר 2007 ב - 13:41 קישור ישיר

    הרשימה שלי מורכבת מסרטים שהוקרנו ושלא הוקרנו בארץ (כי חלק מהשנה לא הייתי בארץ)
    1. ארבעה חודשים, שלושה שבועות…
    2. STILL LIFE של ז’אנג קה
    3. אלכסנדרה של סוקורוב
    4. חופשת קיץ
    5. האחרון של גאס ון סנט שאני לא זוכר את שמו
    6. I DON’T WANT TO SLEEP ALONE

  20. h.w. 29 דצמבר 2007 ב - 15:28 קישור ישיר

    מוזר לי קצת שסרטים כמו “הרספריי” ו”מעבר ליקום” שהיו סרטים חביבים השנה נמצאים במקום טוב ברשימתך ו”ביקור התזמורת” או “מדוזות”, שהיו הרבה יותר מעניינים, כלל אינם מוזכרים. אבל כל אחד וטעמו.

  21. h.w. 29 דצמבר 2007 ב - 15:32 קישור ישיר

    ועוד משהו קצת מוזר:

    אחרי כל “כתבי ההגנה” והמאבק לטיהור שמו שיתהל כאן בבלוג של אבי נשר ועל “הסודות”,
    ציפיתי שיהיה איזהשהוא אזכור:).

  22. אורון 29 דצמבר 2007 ב - 15:48 קישור ישיר

    אחלה של סיכום שנה ויופי של קטגוריות (גם בפוסטים הנוספים. במיוחד חיבבתי את “מרדף השנה” – ממש פרסי הקולנוע של MTV).
    ואני מצטרף לשבחים על הגנוזים “המארח” ו-“Hot Fuzz” (גם נגנז וגם זכה לשם עברי מטופש? לא מקובל עליי. מצידי שיהיה “הוט פאז”. כנ”ל לגביי וויל פארל).

    ובאותו עניין, או שלא, במוצ”ש אעלה על הרכבת לדארג’ילינג. דיווחים בחצות הליל, אלא אם גם את הווס אנדרסון החדש כבר ראית בסקרינר, יאיר, ושכחת לחלוק את דעתך עם הגולשים 🙂

    רוה לאורון: בעיקר עדכן האם הרכבת אכן נוסעת לדרג’ילינג כפי שהשם העברי מרמז (כנראה בשגגה), בשעה שכל שאר ההתייחסויות לסרט טוענות שבסך הכל מדובר ברכבת של חברת דרג’ילינג שנוסעת ליעד לא ידוע.

  23. חןחן 29 דצמבר 2007 ב - 18:35 קישור ישיר

    הרשימה שלי די דומה. נחמד:
    רטטוי
    המעיין
    אל תדאגו, אני בסדר
    סופרבאד
    המרדף לאושר
    מרי אנטואנט
    רוקי בלבואה
    הדייט שתקע אותי
    חיים של אחרים
    סימנים של כבוד

  24. דרורית 29 דצמבר 2007 ב - 21:11 קישור ישיר

    אופטופיק (מבטנו מופנה ל-2008). אולי זו רק אני אבל הפוסטר הזה של WALL-E גורם לי געגועים ל”מפגשים מהסוג השלישי” ו”אי.טי”-אולי בגלל הרקיע מלא הכוכבים).

    רוה לדרורית: או ל”תקלה מופלאה“…

  25. דרורית 29 דצמבר 2007 ב - 21:12 קישור ישיר

    ודרך אגב, אולי יהיה מקום שבו קוראי הבלוג יוכלו לאחל דברים קולונועיים משמחים לשנה החדשה? בבחינת נבואות שמגשימות את עצמן וכאלה.

  26. רני 29 דצמבר 2007 ב - 22:53 קישור ישיר

    אפרופו “מפגשים מהסוג השלישי” – לא מזמן יצאה בארה”ב מהדורת 30 שנה לסרט (איך שהזמן חולף) שתכיל גם, בפעם הראשונה באיזשהו פורמט ביתי, את המהדורה הראשונה של הסרט שיצאה לבתי הקולנוע ב 1977. כל מה שנראה בוידאו וDVD וטלוויזיה מאז הוא גרסת הבמאי שבעצם הפכה לגרסה היחידה. אני כבר מצפה בקוצר רוח. הפעם היחידה בה ראיתי את המהדורה ההיא היתה בשנת 1977 בקולנוע “דקל” הענק בת”א. מעניין אם היא תשאיר עלי את אותו הרושם שהשאירה עלי אז, כשהייתי בתחילת שנות העשרה שלי.

  27. דרורית 29 דצמבר 2007 ב - 23:02 קישור ישיר

    וואו רני, תודה. אחפש את המהדורה הזו.
    אני לא זוכרת כמה פעמים ראיתי את הגרסה המקורית, אבל אין ספק שזה הסרט ששינה את חיי. (אני הרבה פחות אוהבת את הגרסה שיצאה אחר כך).

  28. אורון 30 דצמבר 2007 ב - 0:52 קישור ישיר

    כמובטח – התרשמות ראשונה מהדארג’ילינג, כרגיל אצלי באיחור קל. אז בעניין השם, רשלנות אני מניח. על הרכבת כתוב מאוד בגדול, מאוד בבירור ויותר מפעם אחת – “The Darjeeling Limited”. תשאלו כל מי שהיה בהודו והוא מיד ייזכר בה בערגה.
    בעניין הסרט – פשוט תענוג. זהו קודם כל סרט מצחיק מאוד, ששואב את ההומור שלו “מהחיים”. כל העת צומח לו בשקט רובד סמוי ועמוק יותר, עד שהרכבת יורדת מהפסים והסרט כמעט מתהפך על ראשו. וכמה סטייל יש לאנדרסון הזה, איך שום שוט אצלו לא משעמם, איך ההילוכים האיטיים שלו כאלה חמודים, מבדרים. בשורה התחתונה, זה סרט מדהים על יחסי אחים, הטוב ביותר שראיתי מזה המון זמן (גילוי נאות, לי יש שני אחים צעירים).
    והמלצה: “הוטל שבלייה” מאוד כדאי לפני הצפייה. כמה בדיחות/חידודים התפספסו לרוב המוחלט של הקהל, ורק אני גיחכתי “בלי סיבה”.

    אבל מה אני מקשקש, כאשר ליאיר כמעט עף המוח מהמקום רק מלהחזיק את הסקרינר של הכהנים…

  29. רני 30 דצמבר 2007 ב - 1:47 קישור ישיר

    וואו, “סרט ששינה את חיי”. עוד לא ברורה לי לגמרי המשמעות של המשפט הזה שאני שומע אותו פעמים כה רבות. אבל אם יש לו איזושהי משמעות אני חייב להצמיד אותו ל”בלייד ראנר” שלשמחתי אני יכול לומר שזיהיתי את הגדולה שבו כבר כשראיתי אותו בפעם הראשונה ב 1983 בקולנוע “תל אביב” שם הוקרן עם כותרת המשנה המזוויעה “מחסל עם רשיון”. לשאר העולם והאולם לקח עוד זמן לתפוס את זה.

  30. סטיבי (לא בבית) 30 דצמבר 2007 ב - 11:55 קישור ישיר

    יציאת הרכבת נדחתה שוב, הלא כן? לעוד חודש?

  31. רועי 30 דצמבר 2007 ב - 15:45 קישור ישיר

    ידידי היקר,

    רוברט אלטמן מת השנה. וכי לא ראוי הוא שתוסיפוהו
    לאלו הרשומים מעלה?

    גאון אמריקאי, הלב עוד כואב.

  32. דרורית 31 דצמבר 2007 ב - 11:03 קישור ישיר

    רוברט אלטמן מת ב-21.11.06.
    הלב עוד כואב, אבל הוא שייך למתי 2006.

  33. סטיבי 31 דצמבר 2007 ב - 20:40 קישור ישיר

    ז”ל בעדיין-2007 (בניק-לינק).

  34. עמית 1 ינואר 2008 ב - 20:06 קישור ישיר

    סרטי השנה שלי הם:
    בופור
    יוקרה
    רטטוי
    סימנים של כבוד
    זודיאק
    הדייט שתקע אותי
    הסודות
    החוב
    המרדף לאושר
    מארי אנטואנט


השאירו תגובה ל - מישהו