אל תחמיצו גם את "הכי הכי 2007"

סרטי השנה של “סינמסקופ” , 2007

1. “זודיאק”. במאי: דיוויד פינצ’ר
2. “רטטוי”. במאי: בראד בירד
3. “המעיין”. במאי: דארן ארונופסקי
4. “זהות אבודה”. במאי פול גרינגראס
– וגם: החצי השני של “אפוקליפטו”, במאי: מל גיבסון
5. “בופור”. במאי: יוסף סידר
6. “הדייט שתקע אותי”. במאי: ג’אד אפאטו
– וגם: “סופרבאד”. במאי: גרג מוטולה
7. “סימנים של כבוד”. במאי: דיוויד קרוננברג
8. “הרחק ממנה”. במאית: שרה פולי
– וגם: “מארי אנטואנט”. במאית: סופיה קופולה
9. “יוקרה”. במאי: כריסטופר נולן
10. “היירספריי”. במאי: אדם שנקמן
– וגם: “מעבר ליקום”. במאית: ג’ולי טיימור
11. “אל תדאגו אני בסדר”. במאי: פיליפ לוארה
12. “חיים של אחרים”. במאי: פלוריאן הנקל פון דונרסמרק
13. “300″. במאי: זאק סניידר
14. “המבוך של פאן”. במאי: גיירמו דל טורו
15. “גיבורי הדגל” ו”מכתבים מאיוו ג’ימה”. במאי: קלינט איסטווד

(הסרטים נבחרו מבין 221 הסרטים שהופצו השנה מסחרית בבתי הקולנוע. לא נכללו בה סרטים שיצאו ישירות בדי.וי.די, או שהוצגו רק בפסטיבלים ובסינמטקים).

הסרטים הקופתיים בישראל 2007:

(מספרי הכרטיסים התקבלו ממפיצי הסרטים והם על אחריותם. הסכומים בדולרים לקוחים מדיווחי המפיצים לאולפנים ההוליוודיים, כפי שהם מפורסמים באתר “בוקס אופיס מוג’ו“).

1. “רטטוי”
3.08 מיליון דולר
כ-400 אלף כרטיסים

2. “שרק השלישי”
2.76 מיליון דולר
360 אלף כרטיסים

3. “הארי פוטר ומסדר עוף החול”
2.4 מיליון דולר
350 אלף כרטיסים

4. “בופור”
300 אלף כרטיסים

5. “שודדי הקריביים: סוף העולם”
1.7 מיליון דולר
225 אלף כרטיסים

6. “ביקור התזמורת”
215 אלף כרטיסים

7. “כוורת בסרט”
1.67 מיליון דולר
212 אלף כרטיסים

8. “הסודות”
208 אלף כרטיסים

9. “חיים של אחרים”
200 אלף כרטיסים

10. “נודל”
200 אלף כרטיסים

הבאים בתור (ויה “בוקס אופיס מוג’ו“):

“משפחת סימפסון, הסרט”: 1,518,581 דולר*
“ספיידרמן 3″: 1,404,046 דולר
“זהות אבודה”: 925,147 דולר
רובוטריקים”: 923,822 דולר
“אשת החלומות”: 903,964 דולר
“מכושפת”: 842,958 דולר
“אושן 13″: 828,917 דולר
“החופשה של מר בין”: 823,633 דולר
“מת לחיות 4″: 815,696 דולר
“שעת שיא 3″: 806,212 דולר
“תפוס ת’גלים”: 794,166 דולר
“נורביט”: 786,137 דולר
“300″: 728,501 דולר
“הדייט שתקע אותי”: 705,854 דולר

(*א.ד מטלון, מפיצי “משפחת סימפסון, הסרט”, סירבו למסור כמה כרטיסים נמכרו לסרט בארץ. יונייטד קינג, מפיצי “נודל”, מסרו נתון שאני מעריך שהוא לפחות קצת מעוגל כלפי מעלה. כך שיש בהחלט סיכוי שלמעשה “משפחת סימפסון” מכר כ-3000 כרטיסים יותר מ”נודל” ושלמעשה מגיע לו המקום העשירי. אבל לעולם לא נדע).

הסרטים הקופתיים באמריקה

1. “ספיידרמן 3″. 336 מיליון דולר
2. “שרק השלישי”. 321 מיליון דולר
3. “רובוטריקים”. 319 מיליון דולר
4. “שודדי הקריביים: סוף העולם”. 309 מיליון דולר
5. “הארי פוטר ומסדר עוף החול”. 292 מיליון דולר
6. “זהות אבודה”. 227 מיליון דולר
7. “300″. 210 מיליון דולר
8. “רטטוי”. 206 מיליון דולר
9. “משפחת סימפסון, הסרט”. 183 מיליון דולר
10. “שימו גז”. 168 מיליון דולר

221 סרטים הוצגו השנה בישראל. מספר כמעט זהה לזה של שנה שעברה. אבל השנה הקהל הישראלי הלך קצת יותר לקולנוע. על פי הערכת דני כפרי, מנכ”ל התאחדות ענף הקולנוע, נמכרו השנה כ-9.5 מיליון כרטיסים בישראל, עלייה של כמעט חצי מיליון כרטיסים משנה שעברה. מיליון מהכרטיסים האלה נמכרו לסרטים ישראליים. וזו, למעשה, הכותרת המופלאה ביותר של שנת הקולנוע הזאת: ארבעה מהעשרה – ארבעה!! מעשרה!! – הם סרטים ישראליים. מעקב מוסדר ומפוקח אחרי נתוני מכירת כרטיסים לסרטים ישראליים מתקיים בארץ רק מאז 1979, אבל נדמה שזה לא יהיה הימור מופרך מדי לקבוע שזה פעם ראשונה שזה קורה בתולדות הקולנוע הישראלי.

ושימו לב למקום התשיעי: זוכה האוסקר על הסרט הזר, “חיים של אחרים” הגרמני. במילים אחרות: חמישה מתוך עשרת הסרטים הקופתיים ביותר השנה בארץ הם מה שמוגדרים “סרטי איכות”, סרטים המיועדים לקהל מבוגר יותר, זה שלא רץ לראות כל סרט חדש שיוצא. זה שמחכה לביקורות. ועושה רושם ש-200 אלף האנשים האלה, ובהחלט ייתכן שאלה אותם 200 אלף איש (הייתי מהמר שמדובר בקבוצה בוגרת, נשית ובורגנית), עשו השנה חיים. הם נדדו מסרט ישראלי לסרט גרמני והרגישו שיש להם מה לראות בקולנוע. מפיצי הסרטים צריכים ללמוד טוב-טוב את הרשימה הזאת כי היא מפוצצת להם את הקונספציה בפרצוף: קולנוע המוני, ילדותי, המשווק עם שמות עילגים, משאיר אנשים בבית. “הדייט שתקע אותי” ו”זהות אבודה” הם שני סרטים שהקהל הנ”ל היה מתמוגג מהם אם לא היה לאחד שם כה אינפנטילי ולשני שם כה חלבי של סרט שכבר ראינו ושקל לדלג עליו ברשימת הסרטים.

רשימת הסרטים הקופתיים היא אחד הדברים הכי משמחים שקראתי (או, למעשה, שכתבתי) כבר המון זמן. היא מראה שמה שפעם אמרו על ישראל – שיש בה קהל איכותי – עדיין נכון. הסרט במקום הראשון, “רטטוי”, הוא הסרט במקום השני שלי ברשימת סרטי השנה. זה סרט מעולה, ואיזה תענוג שהוא מצא לעצמו קהל כה גדול. ואם תרצו עוד אנליזה, שימו לב לנתון הבא: חוץ מ”שודדי הקריביים 3″ ו”חיים של אחרים” כל שמונה הסרטים האחרים היון למעשה דוברי עברית (או מדובבים לעברית). מישהו מאבחן כאן מגמה?

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה.
למה? כי המפיצים גנזו. את רוב הסרטים האלה מייצגים בארץ מפיצים מקומיים. אבל הם… נו… אנשי עסקים, לא אנשי קולנוע. תראו להם יצירת מופת ותראו גבר מאפיר מנמנם. והיו השנה סרטים פלאיים, חלקם ניסיוניים, מאתגרים, אבל חלקם פשוט מהנים ומבדרים. חלקם הוקרנו בפסטיבלים בירושלים ובחיפה, וחלקם יצאו ישירות בדי.וי.די. אלה סרטים שכדאי לכם מאוד לחפש, כדי להשלים את תמונת סרטי השנה.

א. “הגרמני הטוב”, סטיבן סודרברג. תרגיל מבריק בסגנון ובתסריטאות. סודרברג (בימוי), ג’ורג’ קלוני (משחק) ופול אטנאזיו (תסריט) בהומאז מורכב ושנון לגרהם גרין המתרחש מיד בסוף מלחמת העולם השנייה ומציג עלילת פשע מכמה נקודות תצפית, בסיפור שבו אין טובים ורעים אלא רק מנצלים ומנוצלים, והאמריקאים, צבא השיחרור האגדי, הם לא יותר מצבא סוחרים תאב דם ובצע.

ב. “המארח”, בונג ג’ון הו. כתבתי על הסרט הקוריאני המעולה הזה המון השנה: כשיצא בדי.וי.די מיובא בינואר, כשהוקרן בפסטיבל ירושלים וכשהגיע להקרנות בכבלים. אפילו ראיינתי בדפים אלה את הבמאי. מדובר בסרט האימה/מפלצות המבריק שראיתי כבר שנים. ברמה של “מלתעות”. של אחד מגדולי הבמאים החיים כיום בעולם. למעשה: “זודיאק”, סרט השנה שלי, מאוד מאוד דומה לסרט קודם של אותו במאי, “זכרונות של רצח”. חפשו.

ג. “חותכי ורידים, סיפור אהבה”, גוראן דוקיץ’. צריך להגיד את זה שוב: המפיצים בארץ הם אנשים מביכים. מגישים להם להיט ביד אבל הם לא יודעים לראות אותו. דוקיץ’ עיבד לסרט את ספרו של אתגר קרת “הקיטנה של קנלר” והתוצאה מקסימה ופולחנית, עם טום ווייטס בתפקיד קנלר. מדובר בספר שהיה רב מכר בארץ ובסרט שגרם להתמוגגות בקרב כל מי שצפה בו בפסטיבלים בירושלים ובתל אביב.

ד. “חצי נלסון”, ריאן פלק. סרט מקסים וקטן על מורה שזקוק לשיעורי חיים ותלמידה שמבינה מה קורה סביבה יותר טוב ממנו. זה תמים ממה שזה נשמע, אבל מבוים בלב רחב (וריאן גוסלינג, בתפקיד הראשי, היה מועמד לאוסקר השנה). הסרט מוקרן לעיתים קרובות בערוצים של יס והוא מהסרטים האלה שפשוט מענג להיתקל בהם.

ה. “28 שבועות אחרי”, חואן קרלוס פרנאדיו. לדעתי, פי אלף יותר טוב מ”28 ימים אחרי” וסרט האימה הכי מפחיד שראיתי השנה. כבר יצא בדי.וי.די.

ו. “מחליקים אותה”, וויל ספק וג’וש גורדון. המפיצים בארץ פשוט מתעבים את וויל פארל, אה? סרטיו נזרקים כאן לפח על ימין ועל שמאל. אחרי ש”לילות טלדגה” נגנז הגיע תור גם הסרט הזה ללכת בעקבותיו. והרי מדובר בסרט מצחיק ומבדר, שטות מופלאה אך עשויה למופת.

ז. “אני לא רוצה לישון לבד”, צאי מינג ליאנג; “פלוי”, פן-אק רטאנארואנג. בפינת סרטי האיכות הדורשים סבלנות, שניים מהבמאים האסיאתיים האהובים עלי שהוצגו בארץ רק בפסטיבלים. בכלל, זו היתה שנה טובה לרטאנארואנג התאילנדי השנה בישראל: שני סרטים מוקדמים שלו – “חיים אחרונים ביקום” ו”גלים נסתרים” – נשלפו מהמחסנים והוצגו במוזיאון תל אביב, ו”פלוי” (שהחצי הראשון שלו היה נפלא, והחצי השני פחות) הגיע לפסטיבל חיפה.

ח. “סיקו”, מייקל מור. סרט תיעודי אקטיביסטי זועם עם אג’נדה ראויה, אלא שהפעם מייקל מור מוריד את מסכת הליצן שלו ונהיה רציני. הוא יוצא לעשות סרט על ביטוח הבריאות הכושל של אמריקה, וחוזר עם מסמך על מדינה שמעדיפה שענייה פשוט ימותו.
(עדכון: מאז שכתבתי את זה התברר ש”סיקו” כן ייצא בארץ).

ט. “פרספוליס”, מרג’אן סטראפי, ונסן פרונו. גרסה קולנועית מונפשת נאמנה למקור – הרומן הגרפי של סטראפי – שמצליחה לספר סיפור התבגרות לא שגרתי, ולהפוך אותו למעין סרט לילדים למבוגרים.

י. “שוטרים לוהטים”, אדגר רייט. בחלקו פארודיה נהדרת על סרטי שוטרים, מ”נקודת פריצה” ועד “איש הקש”, ובסופו פשוט סרט פעולה משובח ומלהיב שמפסיק לצחוק על סרטי הפעולה ומתחיל להצטרף אליהם. הברקה ענקית.

============

ציון לשבח למפיץ מצטיין: יונייטד קינג.
מצד אחד אני רוטן בלי הרף על כך שמפיצים לוקחים סרטים וגונזים אותם, מונעים מהקהל לראות אותם, ומונעים ממפיצים מתחרים להגיע לסרט ואולי להוציא אותו בעצמם. אבל פעם ביובל ההרגל הזה זוכה לתיקון שראוי לשבחים: יונייטד קינג איווררה באפריל את המחסנים האסיאתיים שלה וריכזה למשך כמה שבועות כמה מהסרטים הטובים ביותר תוצרת אסיה למיני-פסטיבל. הקהל, כמובן, לא הגיע. אבל היוזמה ראויה לשבחים. רק בפעם הבאה, אולי, לא באיחור של שלוש שנים.
ציון לגנאי למפיץ מאכזב: יונייטד קינג.
אם רישומיי אינם מטעים אותי לא היה סרט אחד השנה שיונייטד קינג אמרה שהיא תוציא ושאכן יצא בתאריך המתוכנן. הם כל הזמן משנים תאריכים, לפעמים ברגע האחרון. תחושה של ברדק.

ציון לשבח למפיץ מצטיין (מקום שני): פורום פילם.
אנחנו העולם! פורום פילם למדה להביס את הפיראטים ושינתה את פני מודל ההפצה שכבר התרגלנו אליו בארץ: פתאום רוב הסרטים שלהם מגיעים ארצה בעת ובעונה אחת עם אמריקה. לפעמים אפילו לפני!
ציון לגנאי למפיץ מאכזב (מקום שני): פורום פילם.
רק מה, בגלל שפורום פילם מחרימה מבקרים, הסרטים האלה מושקים בישראל ובאמריקה בעת ובעונה אחת (לפעמים אפילו לפני אמריקה) ואף אחד בארץ לא יודע עליהם כלום, לא שמע, לא קרא, מחתרת. עובדה: חפשו סרטים של חברת די.אן.איי (”שמש”), או יורופה-קורפ (”ארתור והמינימונים”) בטבלת שוברי הקופות בישראל ולא תמצאו אותם. החברה הזאת משיגה סקופים הפצתיים, אבל היא מצליחה להחרים את כל הקהל מלראות אותם, לא רק את המבקרים.

=============

שנת ההריון: “הדייט שתקע אותי”, “מלצרית”, “ג’ונו” (בקרוב בארץ) ו”4 חודשים, 3 שבועות ויומיים”, “שרק השלישי”. טרנד?

=============

לשנת 2007 היה ניחוח סבנטיזי משובח. החל מ”זודיאק”, סרט השנה שלי, ועד “אמריקן גנגסטר”, סרטי פשע המבוססים על מקרים אמיתיים שהסעירו את אמריקה בתחילת שנות השבעים. “סופרבאד”, עם אחד התסריטים המבריקים שנשמעו השנה, ניסה להחזיר את סרטי הנעורים לשנות השבעים באווירתו, כששני חנונים מדמניים את עצמם כמעין סופר-סרסורים קוליים, עם גרוב שחור מתחת לעורם החיוור והלבן. פרויקט גריינדהאוס של טרנטינו/רודריגז ניסה לשכנע אותנו שנהנה מסרטי אקספלויטיישן שרוטים ומהוהים. גם “האמיצה”, “מייקל קלייטון” ו”המרדף לאושר” נראו כמו סרטים שנתלש מהסבנטיז, ורצף הסרטים שעוד לפנינו – “קונטרול”, “הפרפר ופעמון הצלילה”, “ארץ קשוחה”, “סוויני טוד” ו”זה ייגמר בדם” – מחזירים את הוליווד לתקופה הכי מבריקה שלה. תקופה אלימה, תוקפנית, אנטי ממסדית, שמבטאת מיאוס בשלטון, שמציגה את העולם בו אנחנו חיים כמקום מסואב ואלים, והם עושים את זה באמצעים קולנועיים מורכבים, מבריקים, שנויים במחלוקת. אלה סרטים שמצליחים גם לרתק ולסחוף, וגם לתת לראש בעיטה הגונה. צריך לזכור שהאמריקאים נמצאים מרחק שנה מבחירות, ואי אפשר שלא לראות בסרטים האלה קריאה נואשת להתעוררות.

============

בשבוע הבא ימלאו חודשיים לשביתת התסריטאים. זה לא ספק האירוע המדובר ביותר של השנה בתחום הקולנוע. בינתיים היא מפריעה בעיקר להפקות הטלוויזיה. אם היא תסתיים במהלך ינואר, היא לא תגרום נזק לסרטי 2008. אבל אם, כמו שניקי פינק מדווחת בימים שלפני חג המולד, אין סוף לשביתה באופק, היא עשויה להיגרר עד הקיץ ולגרור פנימה גם את הבמאים והשחקנים. ואז זה אומר שזה ישפיע גם על גלובוס הזהב, גם על האוסקרים, וגם על לא מעט מסרטי סתיו 2008 שעדיין לא יצאו לצילומים. ועדיין, האולפנים לא מוכנים להסכים לדרישות התסריטאים לקבל אחוזים מההכנסות מההורדות החוקיות באינטרנט.

=========

מתו השנה:

יוצרים:
אינגמר ברגמן (גאון שוודי)
מיכאלאנג’לו אנטוניוני (גאון איטלקי)
אדוארד יאנג (גאון טייוואני)
אוסמה סמבנה (גאון סנגלי)
בוב קלארק (במאי קנדי)
ריאן לרקין (אנימטור קנדי)

צלמים:
פרדי פרנסיס (עבד עם דיוויד לינץ’)
לזלו קובץ’ (עבד עם כל השאר)

שחקנים:
דבורה קר (”המלך ואני”)
ישראל (פולי) פוליאקוב (”למראית עין”)
אולריך מוהה (כוכב “חיים של אחרים” ממזרח ברלין)
סולווג דומרטן (כוכבת “מלאכים בשמי ברלין”)

סופרים:
פול וירטל (”צייד לבן, לב שחור”)
נורמן מיילר (”הערומים והמתים”)
איירה לווין (”תינוקה של רוזמרי”)
קורט וונגוט (”בית מטבחיים 5″)

מוגולים:
ג’ק ולנטי (נשיא ה-MPAA)
פרדי פילדס (סוכן אגדי)
רוג’ר סמית (הרוג’ר מ”רוג’ר ואני” של מייקל מור)
קרלו פונטי (מפיק איטלקי)

אנשים טובים:
רפי לביא
טניה ריינהרט

(ועוד המון: מטדי קולק ועד אייק טרנר)