29 פברואר 2012 | 20:43 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

"מקום לחלום עליו" ("We Bought a Zoo"), ביקורת

קמרון קרואו הוא אחד הכותבים הכי טובים באמריקה, לא משנה באיזה מדיום. לכן, אני ממש רוצה שהוא יישב לכתוב – כתבה, ספר או תסריט – משהו שיסביר מה עבר עליו בשש השנים האחרונות. אני חושב שזה יהיה מרתק וחינוכי ואולי גם טקסט אזהרה לדורות הבאים של יוצרי קולנוע להתוודע לרכבת ההרים המטורפת שמתחוללת בתוך ראשם של יוצרים, שברגע אחד עוברים ממעמד של ווינרים למעמד של לוזרים.

 

רגע אחד קרואו הוא התסריטאי זוכה האוסקר על “כמעט מפורסמים”, אחד הסרטים האמריקאים המעולים של עשור הראשון של המאה ה-21, וחמש שנים אחר כך הוא חתום על “אליזבת טאון”, סרט שזכה לכל כל הרבה קיטונות של בוז (את כולן, אגב, הוא ניבא בסרט עצמו) שנדמה שקרואו פשוט נכנס לתרדמת יצירתית בעקבותיו. זה המקום שבו אני רוצה לקרוא את יצירתו של קרואו על השנים שאחרי “אליזבת טאון”. מה קרה שם? האם אחרי פלופ אחד הפסיקו להגיע הטלפונים מהאולפנים, או שמא משהו בתוכו קפא ונעצר? האם הכשלון שיתק אותו?

 

ואם כן, אז חבל שהוא לא קורא עברית, כי “אליזבת טאון” לדעתי הוא לא כזה סרט נורא. הוא היה מפוספס מאוד, ובעיניי עיקר הבעיה שלו היתה בליהוק. אם קרואו יצליח לגייס כסף ולמחוק דיגיטלית את קיומו של אורלנדו בלום מהסרט ולהחליף אותו, נגיד, בג’יימס פרנקו, הסרט ישתפר פלאים.

 

תהא הסיבה אשר תהא, קרואו נכנס להקפאה יצירתית שנמשכה שש שנים עד שחזר – לכאורה במלוא המרץ – עם לא פחות משלושה סרטים חדשים השנה. בתור מי שהתחיל את הקריירה שלו כעיתונאי רוק, הוא ביים שני סרטי תעודה מוזיקליים – האחד על פרל ג’אם (צפו בו פה) והשני על אלטון ג’ון. ובמקביל כתב וביים את “קנינו גן חיות”, העיבוד הקולנועי לרב המכר האוטוביוגרפי של העיתונאי בנג’מין מי.

 

אנחנו כאן כעת נדרשים ל”קנינו גן חיות”, שהתרגום העברי שלו (“מקום לחלום עליו”) והעיכוב בן החודשיים בהבאתו ארצה מרמזים לנו שמפיציו לא מתפעלים ממנו במיוחד או מאמינים בו. ואני לא ממש מנסה לשכנע אתכם אחרת.

 

האמת, אם אי פעם יכתוב קרואו ספר או סרט על תקופת היובש שאחרי “אליזבת טאון”, “קנינו גן חיות” לא יהיה סיום הספר, אלא אולי רק האמצע שלו. זה נראה פרויקט כה כפוי שהוא נדמה לי כמו חלק מתהליך שיקום, ולא סופו. קרואו עדיין לא חזר למיטבו, אבל נדמה שהוא כבר מצליח בהדרגה להתאושש. “קנינו גן חיות” (סליחה, אבל המילים “מקום לחלום עליו” עושות לי פריחה) נראה בעיקר כמו intervention שהסוכן שלו עשה לו כשהוא בא אליו עם הפרויקט ואומר לו: “קאם, אתה חייב עכשיו לקום ולעשות סרט, לצאת מהפאנק שלך. הנה, זה מושלם בשבילך”. והוא מושיט לו את הדראפט שכתבה אלין ברוש מקנה, התסריטאית עם השורשים הישראליים ועם הרזומה המזעזע (“השטן לובשת פראדה”, “27 שמלות”), ומכריח אותו לשכתב ולביים.

 

האמת, אין שום סיבה שמישהו כמו דיוויד פרנקל, הבמאי של “שטן לובשת פראדה”, לא היה לוקח את הדראפט של ברוש-מקנה כמו שהוא ומביים אותו ויוצר עוד סרט כמו סרטו “מארלי ואני”, שנוצר בדיוק מאותם חומרים – עיתונאי שזוכה להארה בזכות חיות. יתכן וזו היתה סביבת המחייה הטבעית של הסרט הזה, וככזה אני הייתי יודע לשמור ממנו מרחק.

 

אבל קרואו בא, שיכתב, ביים ויצא… נו… לא הרבה. במקום עוד “מארלי ואני” יצא עוד “אליזבת טאון”, עוד סרט על אדם שמתאושש ממשבר (הפעם זהו גבר שמתאושש ממות אשתו) על ידי עזיבת מקום מגוריו ומעבר למקום אחר. השם המקורי, שהיה מקסים כי הוא סיפר את הסרט כולו בשלוש מילים, מבהיר הכל: הוא קנה גן חיות. כלומר, הוא בא לקנות בית, שמגיע עם חלקת אדמה, ושעליה יש גן חיות. זה הרגע בסרט שבו חייבים לזכור שמדובר בסיפור אמיתי, כי אחרת אין שום סיכוי שנאמין שדבר כזה יתכן (למעשה, עד לרגע זה לא ממש הבנתי איך זה יתכן). סקרלט ג’והנסון היא עכשיו הקירסטן דאנט של הסרט, והיא עושה למאט דיימון מה שרוברט רדפורד עשה לה ב”הלוחש לסוסים” – תראפיה עם חיות.

 

הסרט הזה, שמתחיל מהמקום שבו “היורשים” נגמר, כל כך מתסכל. יש בו סצינות שאני ממש מזהה את מגע ידו של קרואו (אני מוכן להתערב שהמשפט “Whatever היא המילה הכי עצלנית בעולם” הוא שלו; כמו גם המשפט “לפעמים כל מה שאתה צריך [כדי לגרום לבחורה להתאהב בך] זה רק 20 שניות של אומץ מטורף”), וסצינות אחרות שנוטפות את הקיטש הילדותי שכל כך מאפיין את תסריטיה של ברוש-מקנה. סצינות בהן נראה שקרואו, כתסריטאי בעיקר (כבמאי, העבודה כאן עצלה למדי), נלחם בחומר הגלם כדי למצוא את עצמו; ואחרות שנראות כמו הרמת ידיים. יש בסרט זה פנינים יפות, מול רגעים מייאשים של בינוניות בלתי נסבלת.

 

כבמאי, קרואו מצטיין בעיקר בעריכה המוזיקלית. כתבתי בעבר שסיגור רוס בפסקול הם נשק בלתי קונבנציונלי שמטיס כל סצינה לשמיים. כנראה שגם קרואו חשב ככה כי במקום לקנות את החלב הוא הביא את הפרה והזמין את יונסי, אחד מאנשי סיגור רוס, להלחין את פסקול הסרט. דיוויד פרנקל לא היה חושב על זה.

 

 

 

מוזיקה של יונסי

נושאים: ביקורת

10 תגובות ל - “"מקום לחלום עליו" ("We Bought a Zoo"), ביקורת”

  1. איימס 29 פברואר 2012 ב - 21:14 קישור ישיר

    אחרי שצפיתי בקומנטרי של “כמעט מפורסמים” (הסרט האהוב עלי), ומכיוון שאני לא אוהבת אף סרט אחר של קרואו, ברור לי שהסיבה היחידה שכמעט מפורסמים הוא כזה סרט מושלם, היא שהוא מבוסס על אפיזודות אמיתיות.
    קרואו לקח את הדברים הכי מופלאים שקרו לו, הוסיף ניחוח נוסטלגי אותנטי (משום שהדברים אכן קרו לו, והוא אכן מאוד נוסטלגי לגביהם), ויצר קסם מזוקק. אז הוא באמת הצליח להגיד דברים מופלאים על משפחה, ועל הערצה, ועל היצירה ועל אמת ושקר, אבל נדמה שהוא סיפר את הסיפור הזה רק במקרה, שזה היה מה שסופר לו בשנות ה-70, בדרכים.

    כל סרט אחר שלו הוא טיפה קיטשי מדי, טיפה חולמני מדי, טיפה שטוח מדי. רק טיפה מפוספס, ומאוד מתורץ, אבל עדיין, לא “כמעט מפורסמים”.

    • עופר ליברגל 1 מרץ 2012 ב - 8:41 קישור ישיר

      לטענת קרואו, גם “אליזבתטאון” התבסס על אפיזודות אמתיתיות. וגם התסריט שלו ל”נעורים בקצב מהיר”.

  2. יותם 29 פברואר 2012 ב - 22:14 קישור ישיר

    הסרט האהוב עליי שלו הוא “סינגלס”. אבל אף אחד מהסרטים שהוא יעשה לא יגיע בעיניי לגדולת ספר הראיון המרתק שכתב על שיחותיו עם בילי ויילדר. מהספרים שמרתקים את הקורא לא משנה באיזה עמוד הוא מצטרף

  3. x 1 מרץ 2012 ב - 8:51 קישור ישיר

    מבאס שגם הסרט החדש לא מוצלח במיוחד.
    מזכיר לי שלפני הקרנת עיתונאים של אליזבת’ טאון (שבאמת לא היה כזה גרוע) הוקרן קטע וידאו קצר שבו קרואו מדבר על הסרט ומקווה שאנשים יאהבו אותו. לא יודע אם זה הוקרן גם בהקרנות רגילות, אבל זה עדיין קצת מוזר.

  4. חובב קולנוע 1 מרץ 2012 ב - 15:22 קישור ישיר

    בואו לא נשכח את ג’רי מגוואיר. סרט מצוין, עם אחד ממשפטי המפתח הטובים ביותר בתולדות הקולנוע – show me demoney

    • לביא 1 מרץ 2012 ב - 16:12 קישור ישיר

      ג’רי מגוואיר הוא סרט נחמד מאוד, אבל גם הוא סובל מאוד קיטש

    • דנידין 1 מרץ 2012 ב - 23:01 קישור ישיר

      וגם you had me at hallo

  5. צור שפי 1 מרץ 2012 ב - 19:15 קישור ישיר

    רגע של עברית: לא “קיטונות” אלא “קיתונות” של בוז.
    קיטון – חדר קטן בבית, יש אומרים סוג של מטבחון או מחסן קטן (וכמובן דיאן)
    קיתון – סוג של דלי. ומכאן קיתונות של בוז (או של שופכין…)

  6. צור שפי 1 מרץ 2012 ב - 19:16 קישור ישיר

    נ.ב. ומדובר בלשון זכר (ולפיכך כולם ולא כולן)


השאירו תגובה