"רקוויאם לחלום", הביקורת
אני לוקח לי כמה ימי חופש בהם אבקר את הבלוג רק מאוחר בלילה. וזו הזדמנות להציץ בארכיון ולהיזכר בסרטים שאהבתי ובביקורות שכתבתי. הנה, מתוך הארכיון שלי ב"העיר", דיון ב"רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי שנפרש על פני שבועיים.
חלק א'
פורסם ב"העיר", 7.5.2001
קשה להאמין שסרט כמו "רקוויאם לחלום" אכן נעשה. מדובר באחת ההרפתקאות הקולנועיות הכי קיצוניות ומופלאות שנראו כבר הרבה זמן. מדובר בהישג קולנועי אדיר. מדובר ביצירת מופת שקל יותר לשבח אותה מלנסות באמת לתאר אותה. מדובר בסרט קשה, בוטה ואמיץ באותה מידה שהוא חסר אחריות. ומדובר – כדאי לכם לדעת – בסרט שאסור לכם להחמיץ, אבל אך ורק אם יש לכם בטן שתוכל לספוג אותו (הרחיקו ממנו ילדים!). הוא מאותם סרטים שעשויים כה טוב, בטירוף כזה, שהוא גורם לצופים לחוש בדייקנות כל מה שעובר על גיבורי הסרט. כשהדמויות נמצאות באקסטזה, כך גם הצופים. כשהן במצוקה גופנית, הכאב הזה זולג אל תוך האולם ודוקר את אלה שנמצאים מולו. הסרט עשוי באופן שכלתני, אך התגובות אליו הן פיזיות. היכנסו אליו ותחטפו ממנו מכות.
"רקוויאם לחלום" הוא סרטו השני של דארן ארונופסקי. על סרטו הראשון, "פיי" (המושג המתמטי, לא המאפה האמריקאי), כתבתי בעבר לא מעט, אחרי שהוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים לפני שלוש שנים (וזכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס). אם לא ראיתם אותו, חפשו אותו בדחיפות בווידיאו או בדי.וי.די. "פיי" היה סרט קטנטן שהופק ב-60 אלף דולר, צולם בניו יורק בשחור-לבן מגורען ועסק בהזיות ובפרנויות של גאון מתמטי שמנסה לפצח את הקוד של הבורסה ונרדף על ידי סוכנים פדרליים ועל ידי חב"דניקים שטוענים שהוא פיצח את הקוד של התנ"ך והקבלה. "פיי" היה סרט הזוי, עמוס אדרנלין, והוא היה אחת ההברקות הקולנועיות הגדולות של סוף שנות התשעים. ארונופסקי היה בן 29 כשביים אותו, סטודנט למתמטיקה בהארוורד שהבין שהוא מעדיף ללמוד קולנוע, ועזב לטובת לימודים במכון הקולנוע האמריקאי.
ארונופסקי הוא הגיק הקולנועי האולטימטיבי. הוא לא רק רווי אובססיות, הוא מצליח להעביר אותן בדייקנות אל הבד, להשתמש בצילום ובעריכה ככלים לגירוי עצבי. אחרי "פיי" הוא קיבל שפע של הצעות לבימוי סרט הוליוודי מסחרי. והוא דווקא רוצה לעשות סרטים מסחריים. כחובב קומיקס ומדע בדיוני הוא החל לפתח שני פרויקטים: עיבוד לקומיקס "רונין" (על סמוראי מהמאה ה-12 שעובר בזמן לימינו) וסיפור על צוללת רדופת רוחות (סרט שיבוים, לבסוף, על ידי דייוויד טוהי). במקביל הגיעה מאולפני וורנר ההצעה לכתוב ולביים את "באטמן: שנה אפס", המספר על השנה שבה הפך ברוס וויין לבאטמן. אלא שאז החליט ארונופסקי לעצור ולחשוב. הוא הניח זמנית בצד את הפרויקטים הגדולים, היקרים, אלה שיעלו אותו על רכבת הרים מסחרית שממנה קשה לפעמים לרדת, והחליט לעשות עוד סרט עצמאי קטן אחד. הוא החליט לעבד את ספרו של יוברט סלבי הבן "רקוויאם לחלום" (ספר אחר של סלבי, "ברוקלין תחנה אחרונה", עובד בסוף שנות השמונים לסרט מחריד).
"רקוויאם לחלום" מספר על בחור יהודי (ג'ארד לטו) מקוני איילנד, ניו יורק (שכונת הולדתו הברוקלינאית של ארונופסקי), שמתמכר להרואין. במקביל עוקב הסרט אחר אמו (אלן בורסטין, בתפקיד בלתי נתפש), בעצמה ג'אנקית לא קטנה. היא מכורה לטלוויזיה, היא מכורה לסוכר, והיא מכורה לחלומות שלה, בעיקר לחלום האמריקאי ולחלום שיום אחד היא תתפרסם ותהיה מישהי חשובה. ההתמכרות של האם, מראה ארונופסקי, אינה הרסנית פחות מזו של הבן, ואין הבדל ממשי בין התמכרות אחת לשנייה.
ארונופסקי מנסח את השפה ואת הדקדוק של הסרט עוד לפני כותרות הפתיחה. הבן, נואש למצוא את הפיקס הבא שלו, פורץ לבית אמו כדי למשכן לה את הטלוויזיה. מפחד היא נועלת את עצמה בחדר השינה. המסך מתפצל לשניים: כל דמות מקבל פריים משלה, כל אחד בצד אחר של הדלת. מכאן יתפצל הסרט ויעקוב במקביל אחרי האם והבן (שייפגשו בסרט רק עוד פעם אחת). אבל הוא עוקב אחר שניהם בו בזמן באמצעות המסך המפוצל. כמו אורגניזם חי, שמכלה את עצמו ככל שהוא גדל ומתפצל, כך גם הסרט. לקראת סופו יתפצל הסרט לשלושה חלקיקים, ובהמשך לארבעה – בסצינת השיא עוצרת הנשימה עוקב ארונופסקי בעריכה היסטרית אחר ארבע דמויות שההתמכרות הובילה אל תחתית הקיום האנושי (ולמרות מסר האנטי-סמים החד משמעי, הסרט נטול הטפה או צדקנות. אם כבר, הוא מספיק הוגן כדי להראות את ההשפעה המדויקת, גם המהנה, של כל סם שהגיבורים צורכים).
"רקוויאם לחלום" (שם נורא יפה, לא?) מציג שליטה מרהיבה בטכניקות קולנועיות. הוא משלב בין מונטאז' קליפי (היפ-הופי, כפי שקורא לו הבמאי) לדימויים מופשטים שכאילו נתלשו מגלריית וידיאו ארט. טעמו של ארונופסקי בתרבות הפופ והאנדרגראונד משובח. הוא עובד זו הפעם השנייה עם המלחין קלינט מאנסל (לשעבר סולן הלהקה המשובחת Pop Will Eat Itself), שכתב פסקול גאוני שמשלב בין כלי מיתר מינימליסטיים (בביצוע רביעיית קרונוס) למקצבים אלקטרוניים טריפ-הופיים עדינים. את עריכת הקול ביצע בריאן אמריך (לשעבר בסיסט להקת הפאנק התעשייתית פיטוס), והוא לוקח כל אלמנט בפסקול – צלצול, צעדים, שקשוק, המהום וקרקוש – והופך אותו לאלמנט מקצבי בתוך הנוף הקולי של הסרט. השילוב בין המטרת הדימויים הבלתי פוסקת ובין הצפת הקול גורם לסרט להטביע את הצופה בחוויה טוטאלית, מורטת עצבים, שקשה להישאר אדישים מולה. השילוב בין ההיפראקטיביות הוויזואלית, הדורסנות האודיופונית והתגובה הפיזית-אמוציונלית שהן גורמות הופך את "רקוויאם לחלום" לסרט הכי עוצמתי שנראה בקולנוע מאז "מגנוליה" (אם כי יש בו לא מעט מעולם ההרס העצמי של "מועדון קרב").
"רקוויאם לחלום" – כרגע, הסרט הכי טוב שהוקרן בארץ בשנת 2001 – הוא סרט שעוד אשוב לעסוק בו בעתיד. לכו לראות אותו, אם יש לכם אומץ.
חלק ב'
פורסם ב"העיר", 24.5.2001
אח, איזו מלחמה נחמדה. לא, לא זאת של גנרל שרון. זאת שמתחוללת בשקט, עדיין בשוחות, בין מבקרי הקולנוע סביב "רקוויאם לחלום". התקציר: רוב מוחלט (ודי מפתיע) של מבקרים חושב שמדובר בסרט איום ונורא, מיעוט (ואני בתוכו) חושב שמדובר ביצירת מופת. לא שיש לי יומרות לנסות לשכנע את עמיתיי לצפות בסרט שוב ולבחון את החלטתם, ובכל זאת יש כאן משהו שמציק לי. באג'נדה הקולנועית שלי סרט שמטלטל את צופיו ועושה זאת באמצעות שימוש מרהיב בדקדוק הפנימי של השפה הקולנועית הטהורה, זו שאינה מבוססת על אמנויות אחרות, סרט שיוצר עולם רגשי טעון על ידי שילוב כל הערוצים העומדים לרשותו (צילום, משחק, עריכה, מוזיקה, עריכת קול, ועוד), הוא סרט שראוי להערצה, שצריך לסמן אותו כסרט בעל בשורה וכמודל לחיקוי. מגיעים אלינו כל כך הרבה סרטים סתמיים, נטולי ערך קולנועי אמיתי, שהיו יכולים באותה מידה להיות הצגות או דרמות טלוויזיוניות, עד שלפעמים אנחנו מאבדים תחושה ומחמיצים סרט שהוא כל כך חסר פשרות ועדיין אנושי מאוד.
ההישג הגדול של דארן ארונופסקי, הבמאי, הוא ביכולתו להציג את הגיבורים מנקודת מבט סובייקטיבית. להבדיל מסרטים רבים העוקבים אחר הגיבורים מבחוץ ומדווחים לצופים על תחושותיהם ומעשיהם, ארונופסקי מכניס את הצופים לתוך ראשם של הגיבורים. יופיו של הסרט הוא שהצופים מצליחים לחוש – באופן פיזי מאוד, ועם זאת גם שכלתני – את האושר והאופוריה של הגיבורים שחצי שעה אחרי תחילת הסרט מצליחים לצאת מהדיכאון שלהם ולחיות לשבריר שנייה בתחושה שהם ניצחו ושהחיים הדפוקים הפכו פתאום למיטיבים כל כך. אבל הם מתמסטלים מהאופוריה הזאת, מתמכרים לה, מאבדים את האיזון ומידרדרים. והצופה עדיין שם, במערות הסינוסים שלהם, צופה פנימה והחוצה בנזק הבלתי נשלט שהם גורמים לעצמם. השיטות של ארונופסקי כה משכנעות עד שאפילו קצב הדימויים ההיסטרי שלו, המלווה במוזיקה מדהימה שנעה תמידית על הגבול בין מלודיות לקקופוניות, הופך למין התמכרות ויזואלית שקשה להיגמל ממנה.
היו שביקרו את הסרט על המסר הצדקני שלו, היו שביקרו אותו על היעדר ההתפתחות של הדמויות, היו שכתבו על המניירות הקולנועיות. ובלית ברירה, מתוך רצון לדעת האם אני נשביתי במקסם שווא או שמא הם אלה שלא ידעו לזהות סרט ענק שעבר לידם, צפיתי השבוע בסרט פעמיים נוספות, בדי.וי.די. ומה אגיד, זה סרט מדהים. אני תמה: איך אפשר לאהוב את "פיי", סרטו הקודם של ארונופסקי, ולא להעריץ את "רקוויאם לחלום"? ומטריד יותר: האם עולם הביקורת בארץ נהיה כה שאנן ואטום שהוא לא מצליח לזהות סרט שמייצג את כל מה שהמבקרים אמורים לחפש בקולנוע (בעיקר, נו, קולנוע)? האם המבקרים אטומים מראש לכל מה שמגיע מאמריקה? ומציק עוד יותר: האם הביקורת איבדה את תוקפה ככלי שיפוטי בזמן אמת, האם יצירות מופת מזוהות רק בדיעבד? האם "רקוויאם לחלום" יקבל מנדט של סרט מופת רק בעוד כמה שנים? ומה היה קורה אילו המבקרים היו צופים כיום לראשונה בסרט כמו "התפוז המכני"? האם גם אותו היו מבטלים בשאננות? ("רקוויאם לחלום" מושפע עמוקות מ"התפוז המכני", אבל זו השפעה עמוקה ומלומדת, לא חקיינות שרלטנית. ארונופסקי אפילו משתמש בלא מעט מהטכניקות הקולנועיות של קובריק).
מבקרים חדי-עין יותר ידעו לחבר בין ארונופסקי לגאי ריצ'י. שניהם ילדי פלא עכשוויים, ולשניהם יש סגנון עריכה היפ-הופי דומה. וזה בדיוק המקום לנסות להסביר למה אני סולד מגאי ריצ'י וחושב שארונופסקי הוא במאי ענקי. הכל קשור בחיבור בין צורה ותוכן, סגנון ומהות. ריצ'י מביים כמו ילד מפונק, שוויצר בלתי נסבל שיודע שהוא מוכשר ולכן הוא לא מרגיש צורך לגבות את זה בתוכן ממשי. הקולנוע שלו כולו להטוטנות, מופע זיקוקין דינור שאין לו אחיזה אמיתית. כדי שלהטוטנות קולנועית תעבוד היא זקוקה לאחיזה עלילתית (לאו דווקא סיפורית), וריצ'י מביים סיפורים שהם נחותים יותר ממערכונים של הגששים. הוא מספיק זחוח כדי להאמין שאם הוא ידחוף מספיק קאטים וישחק עם הסרט עד מוות בעריכה אף אחד לא ישים לב כמה סרטיו ודמויותיו נלעגים. נכון, יש לו סטייל וחוש אדיר לקצב, ואני מקווה שבקרוב הוא ימצא דרך לשלב את היכולת הוויזואלית שלו עם עלילה שתצדיק אותה. ארונופסקי לעומתו הוא עילוי בכל הקשור לתרגום מילים לתמונות. וזו, בעיני, תמצית הקולנוע. יש לכם תסריט – מילים על נייר, בהחלט הדבר הכי אנטי קולנועי שקיים – וצריך לתרגם אותו לצלולויד. ארונפסקי חושב בתמונות, בתנועות, בצבעים, במוזיקה. הוא מצליח לקחת ספר שאי אפשר לעבד לקולנוע (ולראיה ראו את העיבוד האחר לספר של יוברט סלבי לקולנוע: "ברוקלין, תחנה אחרונה", שהיה סרט פשוט מזוויע) ולמצוא אוצר מילים ויזואלי שקורא תיגר על האפקטיביות של המילה. הוא משתמש בתמונות, תנועות וקאטים כבמזרקים. הוא פוצע את הצופים שלו, אבל הוא לא עושה את זה בסדיזם.
הדילמה היחידה שהיתה לי בקשר לסרט היא בנוגע לסוף שלו. מודה, אני מעדיף סוף טוב. לעתים דווקא סוף טוב מוצלח קשה יותר לביצוע מסוף רע. לעתים דווקא סוף טוב חתרני יותר מסוף רע. אבל רק בצפייה שניה הבנתי שהתקווה שלי לסוף טוב זהה לחלום המעוור של הגיבורים. כמו שרה גולדפארב (אלן בורסטין, שהיה אפילו מבקר חצוף אחד שגינה את הופעתה המדהימה), קיוויתי שבסוף הכל יהיה בסדר. וזו התבונה העמוקה של ארונופסקי: הסרט שלו הוא על אובססיה והתמכרויות (וברור שהוא נעשה על ידי אדם אובססיבי בטירוף; אולי רק אנשים אובססיביים יכולים להתפעל מהסרט). סמים הם רק גילום אחד של ההתמכרויות האלה. החלום האמריקאי הוא התמכרות אחרת, הרסנית לא פחות. ולי, כמו לשאר העולם, יש התמכרות לסופים טובים. הם נותנים לנו תחושה מזויפת שבעולם הכאוטי שלנו בסוף הכל יהיה בסדר. אז במיוחד בשבילנו נותן ארונופסקי את סצינת הסיום שיוצרת אשליה של השלמה, של סוף טוב, של אפשרות לגאולה. אבל הסוף הזה נמצא בטלוויזיה, בחלום של הגיבורה, לא בתוך העולם "האמיתי" של הדמויות. החלום הוא שמאפשר לה להיות בשפל המדרגה ועדיין להרגיש שבסוף הכל יהיה בסדר.
ועכשיו נותר רק לחכות ל"רובוקופ" בבימויו של ארונופסקי ב-2010. הסרט הראשון, של וורהובן, הוא סרט מעולה שלא זוכה להערכה הראויה; מעניין איך ארונופסקי ייטפל בדמות.
ביקורת טובה ומדויקת, ובהחלט יש הצדקה להעלאת ביקורות ישנות לאתר.
נדמה לי שכבר אמרתי את זה, אבל, ביקורת על סולונדז תתקבל בברכה.
Finish it! Finish it!
זהו קולו של ארונופסקי קופץ מעל לכריש
ואני רק יכול לנסות לתאר איך הרגשתי כשראיתי את "רקוויאם לחלום" בקולנוע.
תארו לכם שאתם נמצאים בחדר נעול ; שאינכם יכולים לצאת ממנו במשך שעה וארבעים ; ושמישהו הכניס למערכת הסטריאו את המוזיקה הכי שנואה עליכם והעלה את כפתור הווליום למקסימום. וכך המוזיקה הבלתי נסבלת הזו מנגנת בפול ווליום ללא הפסקה למשך שעה וארבעים דקות.
שנאמר : "דברי חכמים בנחת נשמעים". הבו לי את האנקה.
(במאמר מוסגר: "המעיין", לעומת זאת, הוא סובלימציה מופלאה של ההשתוללות הזו, ואחד הסרטים הכי טובים של העשור האחרון, לטעמי).
מסכים עם כל מילה שלך וגם לסוגריים של איתן (לפחות חלקית) לגבי העובדה שהמעיין הוא סרט מופלא.
(מפתיע איך דווקא פוסטים של טקסטים ישנים מעניינים יותר מפוסטים אקטואלים).
נו שוין. זה היה צפוי שאוהדי הנקה יאמצו את "המעיין" לחיקם. Finish it!
אני דווקא זוכר שראיתי אותו בפעם הראשונה והוא הותיר בי רושם עצום ואז בצפייה שנייה פחות התלהבתי.
פתאום זה נראה לי אובר דרמטי,פתאום הקאטים המהירים התחילו לעצבן אותי והשתוקקתי לאיזה רגע שקט ואמיתי מבחינת התוכן.אפילו הסצנה הזאת בו קונלי והשחקן הראשי במיטה ומדברים והמסך מפוצל נראה לי שרלטנות יתר כי פתאום היה בינהם רגע יפה והבמאי היה חייב להתערב באמצעות עריכה.אני חושב שזה היה עובד גם בלי התערבותו.
אשמח לאיזושהו דיון על סרטים של במאים גדולים כגון בלה טאר,תיאו אנגולופולוס,צ'אי מיאנג ליאנג,מיקלוש יאנצ'ו ודומיהם.
טרנטינו אמר על ארונופסקי (בהקשר ל"המעיין") שהוא אחד הבמאים הבודדים שעושה בדיוק את מה שהוא רוצה מבלי להתחשב בשיקולים מסחריים..חבל שהוא מביים כ"כ מעט.
החלום שלי היה שארונופסקי יביים את "ווצ'מן" של אלן מור(הוא מעריץ של הקומיקס), אבל כידוע זה כבר לא יתגשם !
מה שאינגל אמר. קצת לפני שראיתי את "רקוויאם לחלום", ראיתי את "RUN לולה RUN", שבעיניי, הוא סרט חכם. גם טום טיקוור משתמש במסך מפוצל, אבל הוא ידע מה להראות בכל חלק מהמסך : בחלק אחד לולה, שאו-טו-טו מגיעה, ובחלק השני, מני, החבר שלה, שלא מחכה לה ונכנס לבנק. ב"רקוויאם לחלום" יש מסך מפוצל גם כאשר ניתן להכיל את שתי הדמויות לפריים אחד, וזה נראה לי כמניירה. "…והשתוקקתי לאיזה רגע שקט ואמיתי" – כן, גם אני. אני זוכר את אלן בורסטין לוקחת כדורים. כדור ועוד כדור ועוד כדור. בום-בום-בום. פטיש 5 קילו לראש. סרט שהוציא אותי עם כאב ראש.
בדיוק השבוע נזכרתי בביקורת ישנה אחרת שלך, על "שיחות נפש" המופתי. בדומה להשגות שהיו לי לגבי "מיסטיק ריבר", גם בביקורת זו נדמה היה לי שהחמצת את האמירה.
בקיצור, אם אתה כבר למטה במרתף, מפשפש בארכיון, אשמח אם תעלה משם גם את הביקורת ההיא.
דודי קינג – מספיק לחכות עד פסטיבל ונציה הקרוב (ספטמבר), אז יציג סרטו החדש של ארונופסקי – "The Wrestler".
איתן – ב"רקוויאם לחלום" ישנה סצינת המסך המפוצל המעולה ביותר שראיתי מימי, הלא היא סצינת שני הצדדים לדלת וחור המנעול מיד בפתיחה. אז להגיד שארונופסקי לא יודע להשתמש באמצעי קולנועי כלשהו, בוודאי ובוודאי בזה הנ"ל, זה פשוט לבחור דוגמה בודדת ולכתוב עליה תזה מוטעית מיסודה. ובקישור להאנקה, אותו אתה מזכיר ומעלה משום מה (ותפסיק להשוות אותו לבמאים שאני אוהב, שמעת? :-)), בפוסט ההוא ביקשת לא לפתוח בשום מלחמות נוספות. אלא אם התכוונת למלחמת רוסיה-גיאורגיה (בקצרה, גרוסיה) אין על מה להתנצל או ממה לחשוש. היו שם תגובות שתהו כיצד פספס יאיר את העיקר, אותי שהיה זקוק לבדיקת מציאות קצרה וזה הכל פחות או יותר 🙂
"רקוויאם לחלום" הוא לטעמי עדיין הסרט הטוב של העשור הזה. יצירת מופת מפעימה ומדהימה.
"רקוויאם לחלום" הוא יצירת מופת. הדבר היחיד שמעצבן בסרט הזה הוא שכולם אוהבים אותו. תמיד בשיחות על סרטים עם אנשים שאינם חובבי קולנוע גדולים תמיד יהיה איזה טמבל שיגיד "רקוויאם (ויבטא רק-וואה-יים) לחלום הוא סרט קטלני/יפה". זה קורה גם עם פייט קלאב. אני יודע שזה מפגר אבל זה ממש מוריד לי.
כמה דברים בקשר לרקוויאם לחלום:
1. זה כנראה הסרט הכי טוב שאני ראיתי בעשור האחרון. גאונות קולנועית מענגת ומטרידה.
2. אני מקווה שהמעיין עבור ארונופסקי הוא מה ש southland tales היה עבור ריצ'ארד קלי – פח מיחזור לכל המניירות והרעיונות המופרכים שפשוט היו חייבים לצאת מהמערכת הפנימית שלו. אני מקווה שעכשיו הוא יוכל להתרכז יותר בסרטים רציניים ואיכותיים שיהוו המשך עשייה הגיוני לרקוויאם לחלום, ולמען האמת לא נראה כאילו the wrestler יענה על הציפיות. אבל יש לי סבלנות.
כמו השיוט הכי גרוע של שחר צוברי (ברוח אולימפית), אני מוחק מהזכרון את המעיין וממתין.
3. חשוב להזכיר בנושא הזה, שאלן בורסטין הפסידה את האוסקר באותה שנה ל… ג'וליה רוברטס (ארין ברוקוביץ'). אני לעולם לא אסלח לאקדמיה. ולג'וליה.
I am siding with those who didn't like the film.In a certain point I became vary annoyed with the film as it has repeated itself again and again and again.The 5 kilo hammer is a suitable metaphor for this film.
ביקורת מעניינת.
"“רקוויאם לחלום” הוא יצירת מופת. הדבר היחיד שמעצבן בסרט הזה הוא שכולם אוהבים אותו. תמיד בשיחות על סרטים עם אנשים שאינם חובבי קולנוע גדולים תמיד יהיה איזה טמבל שיגיד “רקוויאם (ויבטא רק-וואה-יים) לחלום הוא סרט קטלני/יפה”. זה קורה גם עם פייט קלאב. אני יודע שזה מפגר אבל זה ממש מוריד לי."
באמת סרט יפה. לא הבנתי מה פוגע?
אני לא רוצה ולא יכולה להתווכח עם תוכן הביקורת ממרחק השנים (צירוף של שנאת פולמוסים מולדת ואלצהיימר נעורים שמונע ממני להיזכר מה חשבתי על הסרט), אבל היא מעלה כמה הגיגים מטא-ביקורתיים (מטא זה תמיד יותר כיף):
א. אני לא יודעת אם זה בגלל מגבלת המקום של "פנאי פלוס", בגלל האינפלציה של תחומי העיסוק שלך או בגלל נדירותן היחסית של יצירות מופת (במושגיך) בשנים האחרונות, אבל נראה לי שפעם היית משקיע יותר גם בניתוח וגם בניסוח. יהיה מעניין לבדוק את הסברה הזו מול שאר ביקורות הארכיון שצפויות לעלות, אם כי אני מניחה שבחרת את אלה שהשקעת בהן באופן מיוחד.
ב. מצד שני, נראה לי שהיית אז הרבה יותר יהיר (או מאוים). אני רוצה לקוות שלא היית כותב היום משפטים כמו "האם הביקורת איבדה את תוקפה ככלי שיפוטי בזמן אמת?" רק כי כמה מבקרים נחשבים לא חשבו, כמוך, שסרט מסוים הוא יצירת מופת (ייתכן, למשל, שהם ראו בדיוק כמוך את קולנועיותו המובהקת של הסרט, אבל זה לא הספיק להם כדי להכתיר אותו כיצירת מופת. מה לעשות, זה לא תמיד מספיק). ולקרוא למבקר שלא אהב את המשחק של אלן בורסטין "חצוף" זו כבר בכלל, סליחה, חוצפה. אין לי מושג מי האיש, מה הוא עשה לך, מה הוא לא אהב במשחק שלה ועד כמה הוא נימק את דעתו, אבל אני מקווה שאתה מסכים איתי עקרונית שגם משחק הוא עניין של טעם. לקרוא למישהו "חצוף" כי הוא לא אהב שחקן שאתה אהבת זה כמו לטעון שחוצפה לא לאהוב אפרסקים.
ג. התקציר של הסרט, עוד לפני רמת הביקורת, היה מאוד תמוה בעיני (אולי גם זה מרוב רצון לא לכתוב את מה שכולם כתבו?): פעמיים כתבת על הסרט אבל לא הזכרת במילה לא את הדמויות האחרות (ברוב התקצירים שראיתי הוא מתואר כ"סיפורי התמכרותן של ארבע דמויות"), לא את ההתמכרות של האמא לגלולות (שהופכת את הדמיון בין ההתמכרויות שלה ושל הבן שלה להרבה פחות מטאפורי) והכי מוזר: אף אזכור של ג'ניפר קונלי, אפילו לא בכיתוב תמונה? היא הדבר היחיד שאני זוכרת בצלילות מהסרט מערפל החושים הזה, ומכיוון שמשהו בטוהר המראה שלה הופך את חוויית הדקדנס לקשה הרבה יותר, נדמה לי שהבחירה בה (כמו הליהוק של מארי ז'וזה קרוז ב"שיחות נפש") היא עוד אמצעי של הסרט להשיג את האפקטיביות הרגשית שלו. חוץ מזה, נדמה לי שכבר ב-2001 אזכור שמה היה מספיק כדי לשלוח כמה אנשים ("נכונים") לראות את הסרט, וזה אחד מהדברים שניסית לעשות בביקורת, לא? מצד שני, מה אני יודעת? אני בכלל מעדיפה שזיפים ונקטרינות.
ואף מילה על המוסיקה?
🙂
1. את המוסיקה הלחין האיש הקבוע של ארונובסקי, קלינט מנסל, והיא בוצעה ע"י Kronos Quartet. אני זוכר שבזמן הצפייה התרשמתי עמוקות מהחוזק הרגשי של המוסיקה והאינטנסיביות שבה היא מבטאת את האובססיביות בסרט. אבל,
2. הטראק "Lux Aeterna" מתוך הפסקול, שמוכר לכולנו כ"נעימת רקוויאם לחלום", נטחן כל כך הרבה פעמים באלפי פרסומות, מעברים, סתם אייטמים בכל מיני תכניות ו(הכי גרוע, מבחינתי) תרגילים של קולנוענים מתחילים, שאני קצת מתקשה להתרגש ממנו היום. זה לא שהשמיעו אותו קצת יותר מידי – ממש הגזימו. זה עבר כל גבול.
נכון, למשל בטריילר הזה לסרט אקשן צרפתי חדש, גנרי למראה, עם וין דיזל.
http://www.apple.com/trailers/fox/babylonad/
על רקע של סצינות אקשן זה כבר באמת נשמע מגוחך.
בגלל הביקורת הזו הלכתי בזמנו לראות את רקוויאם לחלום. האמת? סבלתי קשות. עד היום הסרט הזה זכור לי כאחת החוויות הקולנועיות האינפנטיליות ביותר שעברתי. ארונופסקי הוא אידיוט סוואנט – בימאי עם יכולות ויזואליות יוצאות דופן ואינטילגנציה של ילד בן שש. למרבה הצער, נראה שהוא משוכנע שגם הקהל שלו נמצא באותו גיל. במהלך הצפיה הרגשתי כאילו מישהו צועק לי עם מגאפון אל תוך האוזן שסמים זה רע שוב ושוב ושוב. אה, וגם טלוויזיה זה חרא, וקפיטליזם זה לא משהו. יופי.
אגב, כשראיתי לפני כשנה את המעיין, עברה עלי חוויה דומה (אם כי עדיין מדובר בשיפור ניכר, יחסית לפאי המבולגן ורקוויאם המזעזע), רק שהפעם המסר החוזר ונשנה היה "מוות הוא חלק מהחיים".
אני מאחל לארונופסקי שיתחיל לעשות סרטים על פי תסריטים שאנשים אחרים כתבו. מי יודע, אולי סוף סוף הברק הוויזואלי לא יתבזבז על תסריטים דלים כל כך.
ושני השנקל שלי, בעין הדג:
http://www.fisheye.co.il/requiem_for_a_dream
(עדיין ככל הנראה אחד הטקסטים היותר טובים שהתפלקו לי)
יאיר, מה שנחמד בשליפה הזו מהבוידעם היא שנבואה אחת שלך התגשמה והוציאה אותך נביא בעירו: "רקוויאם" נחשב כיום בחוגים רחבים מאוד ליצירת מופת. ארונופסקי אומנם מקפיד לשרוף את מעט הקרדיט שנותר לו עם יצירות הזויות והתנהלות כושלת, אבל הסרט הזה שלו התיישב לצד "מועדון קרב" בנישת ה"סרטים שלא זכו להכרה בזמן אמת אך שהפכו לסרטים מכוננים בשביל דור שלם". ולראייה, מספרים לי שנחמן אינגבר, שכתב בזמנו בעכבר העיר שזה "הסרט הגרוע של העשור" מלמד אותו כיום באוניברסיטת ת"א.
לגבי "ולקרוא למבקר שלא אהב את המשחק של אלן בורסטין “חצוף” זו כבר בכלל, סליחה, חוצפה. אין לי מושג מי האיש, מה הוא עשה לך, מה הוא לא אהב במשחק שלה ועד כמה הוא נימק את דעתו, אבל אני מקווה שאתה מסכים איתי עקרונית שגם משחק הוא עניין של טעם. לקרוא למישהו “חצוף” כי הוא לא אהב שחקן שאתה אהבת זה כמו לטעון שחוצפה לא לאהוב אפרסקים."
שלא במתכוון, מתגובתך עלתה נקודה מאוד מעניינת לדיון. משהו שתמיד חשבתי עליו. האם משחק הוא עניין של טעם. כי לדעתי, כאשר מדובר במשחק דרמטי לפחות אין מקום לטעם. או שזה משכנע או שזה לא. אז נכון שיתכנו מקרים, במיוחד בקומדיות שהופעה אחת תראה למישהו קמפית או over the top ואחר יגדירה כתוצגת משחק מבריקה. אבל כשזה קשור למשחק דרמטי פרופר, זה פשוט לא קשור לטעם.
ולגבי המשחק של אלן בורסטיין פשוט אין מקום לוויכוח. אי אפשר לטעון שהיא לא טובה. זה לא מסתדר מבחינה הגיונית. אתה יכול להגיד שהפרצוף שלה מעצבן או שאתה לא סובל אותה (כי לכל אחד יש את השחקן הזה שמעצבן אותו) אבל פשוט לא יכול להתווכח על איכות ההופעה שהיא נותנת.
בשיחה של היצ'קוק וטריפו על פסיכו, היצ'קוק אומר (בערך) שהוא לא רצה לעשות סרט מבדר אלא שהוא רצה לעשות סרט שמזיז רגשית את הקהל. הוא מתאר בשיחה איך רוב הסרט מוקדש להסחת הדעת של הצופים, ממקד אותם בכוונה בסיפור הכסף (ומעסיק אותם בנסיונות לפענח מה הולך לקרות) שמתברר כשולי לגמרי כדי להמם אותם כשמתגלה הסיפור האמיתי. עד כמה שאני זוכר (בכל זאת עברו 20 שנה מאז), אותי הוא הצליח בעיקר לעצבן, חשתי מרומה על ההטעיה (לא שהבנתי אותה בשעתו ככזו, זה סתם נראה לי כמו טמטום לשמו) ומבולבל מהשינוי בסיפור והתנתקתי ממנו כך שכל האפקט אבד עלי.
אני מזכיר את זה כי דבר דומה קרה לי בצפיה ברקוויאם לחלום. מרוב שהבמאי מנסה לגרום לי להרגיש אצלי הוא השיג את ההיפך, שזה תחושה של אדישות לסרט ולמתנהל בו (והתמקדות בכמה הכל מוגזם ומופרך) וסלידה מהיומרה של הבמאי.
אולי באמת אפשר לסכם את העניין בהבחנה בין מי שאובססיביות מדברת אליו לבין מי שחש לא בנוח בנוכחותה, בייחוד נוכחות כל כך אגרסיבית.
בעניין הסובייקטיביות של משחק, אני חושב שביצוע טוב של דמות שטוחה זה לא סיבה למחמאה, בטח לא לשבחים. שבחים ומחמאות כאלה צריכים להישמר לשחקנית שמצליחה ליצוק למרות הקשיים עומק בדמות שכזו, לא לשחקנית שמצליחה ליצור דמות רדודה.
אגב, הורדתי את פסיכו כדי לצפות שוב. אולי עם הגיל וההבנה של השפה הקולנועית הסרט ירכוש טעמים חדשים. אבל אני בספק, גם אם המרחק בין גאונות ליומרנות קצר, תהום של שכנוע עצמי עמוק פעורה ביניהם.
Films are full of manipulations.Hitchcock has done a lot of manipulations in his film.In some of his films it is less obvious but still there.Today they call it a twist in the story but it is still a manipulation
אני מסכימה עם כל מה שכתבת על הסרט. אני זוכרת שבמשך 5 דקות לאחר שהסתיימה ההקרנה עוד ישבתי בכסאי מרגישה את הכאב והעוצמה של הסרט כמו כדור מרוכז בתוך הבטן שלי.
אגב הופתעתי במיוחד לקרוא שמבקרים אחרים לא אהבו את הסרט. אכן תעודת עניות. כמו שכתבת, הסרט משתמש באמצעים קולנועיים כדי להמחיש את הסיפור והוא עושה זאת באופן הכי גאוני שנתקלתי בו.
והנה הגיגיי על הסרט המדהים הזה בבלוג של בטטה קרה:
http://batatakara.wordpress.com/2010/02/01/%D7%A2%D7%9C-%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99%D7%90%D7%9D-%D7%9C%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%93%D7%90%D7%A8%D7%9F-%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%A7%D7%99/
גם בצפייה שישית, החווייה גדולה מהחיים. מבקרים שלא אהבו, עליהם נאמר "הפוסל במומו פוסל".
היום צפיתי ב-"רקוויאם לחלום" בפעם השנייה, בהחלט יצירת מופת ♡