פסטיבל חיפה, 8.10
"המעיין", במאי: דארן ארונופסקי (The Fountain, Darren Aronofsky)
סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה. 7.10, אודיטוריום
(למודאגים: יש כאן ניסיונות פרשנות ראשונים ל"המעיין", אבל אין ספוילרים).
"המעיין". שיט. מילים. דעה. מה אגיד בלי לצאת לגמרי טמבל? צילום נפלא? עריכה גאונית? עיצוב מרהיב? מוזיקה מצוינת? נשמע כמו משהו שאפשר גם להגיד על "זכרונותיה של גיישה" האיום. הנה מילה שלצערי אני לא יכול להשתמש בה הבוקר: "וואו". לא, אין וואו. יש טרום-וואו. פרוטו-וואו. סמי-וואו. אין את ה"וואו" שהיה על שפתיי בעת צפייה ב"רקוויאם לחלום" ו"פיי", שני סרטיו הקודמים של דארן ארונוסקי, סרטים שעוצמת ההדף שלהם הדביקה אותי לקיר בית הקולנוע כשראיתי אותם לראשונה. אז אין הדף. אין את תחושת קריסת המערכות הטוטאלית, האפילפטית, של הסרטים ההם. שונאיו של ארונופסקי, אלה שהאשימו אותו ב"מניפולציות", בוודאי ייראו ב"המעיין" שיפור. זה סרט על רגש. מצחיק שככה נראית הרגשנות של ארונופסקי, אומר משהו על האיש. יש הרבה אהבה – מהסוג הבוער, הנצחי – בסרט, אבל הסרט עצמו מתון כמו הירהור, סטואי גם ברגעיו הסוערים. ובעיקר: חידתי.
אין לי ספק, עוד לפני שאני מגבש מילים צלולות עליו (ומצד שני, האין זה חטא למצוא מילים צלולות לסרט שמבקש להישאר עמום?), ש"המעיין" הוא אחד הפרויקטים המרהיבים של השנה. סרט בהפקה הוליוודית – כמה משונה שזהו סרט האולפנים הראשון של ארונופסקי – שהוא באופן מובהק ומוצהר כה איזוטרי, כה לא נגיש, יצירת אמנות צרופה של אמן שמזג את נשמתו ואת השקפת עולמו למסך, ועשה את זה באופן מרהיב, מסוגנן, סימבולי.
על מה הסרט? על אהבה בין מדען נמרץ וסופרת גוססת. מדען וסופרת. היא עוסקת בעבר, הוא מחפש את העתיד. אבל זו אהבה – או כך נדמה לנו – שנמשכת כבר מאות שנים. הסרט נמתח מימיי כיבושי מרכז אמריקה על ידי הקונקיסטדורים הספרדים בשליחות המלכה איזבלה, ועד אי שם אל העתיד ימים של מסעות אחרים, אל כוכבים אחרים. או אולי אל רמות תודעה אחרות. כן, טריפי קצת.
האם, כפי שהיו שרצו לפענח את הסרט, זה סיפור של אהבה תמידית של זוג הנותר בחיים בזכות מציאתו של מעיין הנעורים? שם הסרט "המעיין" עשוי לרמוז לכך. אלא שאין מעיין בסרט. יש עץ. עץ החיים, ההוא מגן העדן של ספר בראשית. הוא זה שמעניק חיי נצח לדמויות. אז למה "המעיין"?
ואולי The Fountain הוא לאו דווקא "המעיין"? אולי הוא גם "קסת"? לסרט יש עניין גדול בדיו. בנוזלים בכלל, למעשה. דם, שרף, מים, פלזמה. אולי רק הסיפור העכשווי מתרחש במציאות, ושני הסיפורים העוטפים אותו – זה מלפני 500 שנה וזה בעוד 500 שנה – הם רק פרי הבידיון של שני גיבוריו? האשה כתבה את פרק העבר, הגבר – שנתבקש להשלים את הסיפור – כתב את פרק העתיד. ובכולם הסוף זהה. כשמתחילים לחפור בסרט הזה ולנסות לפענח אותו הוא מתחיל לרגש, להלהיב.
זהו סרט על בריאה, אבל לאו דווקא במובן האלוהי או הרפואי, אלא במובן היצירתי. זהו סרט על חיי נצח באמצעות יצירת אמנות. או אולי באמצעות נטיעת עצים, אולי לא הבנתי. אולי הדרך היחידה שיש לאדם להגיע לאימורטליות. אבל תראו איך סרט שעוסק ברוחניות אוטומטית גם משפיע על גורל העוסקים בו. הסרט הזה היה אמור לעלות 70 מיליון דולר ובכיכובו של בראד פיט. ולצידו, אם אני זוכר נכון, קייט בלאנשט. רגע לפני תחילת הצילומים פיט פרש. הוא לא היה מספיק מרוצה מהתסריט. אם יורשה לי להמר: הוא פשוט לא הבין אותו. וכך ההפקה כמעט התפרקה (שש שנים עובד ארונופסקי על הסרט הזה, מתסריט עד בכורה). ללא כוכב בסדר הגודל של פיט בסרט, תקציבו קוצץ בחצי (עדייו סכום עצום לסרט שבטח לא יכניס באמריקה חצי מזה) ולתפקידים הראשיים לוהקו יו ג'קמן (שהוא פשוט מצוין כאן) ורייצ'ל וייס. וכאן נכנסת ההשגחה הפרטית לתמונה: וייס וארונופסקי התאהבו בסרט, לפני ארבעה חודשים נולד להם בן, ובדרך – במרץ השנה – וייס גם זכתה באוסקר על "הגנן המסור". עזבו כסף, מנקודת המבט של הבמאי והתסריטאי הסרט הזה, עוד לפני שהוא עומד למבחן הצופים, הוא הצלחה מסחררת.
=======
"פלנדרס", ברונו דומו (Flanders, Bruno Dumont)
8.10, רפפורט
לא מסתדר לי ברונו דומו. או דומון. או דימון. זה הסרט הרביעי שלו שאני רואה, ואני איכשהו מבין למה יש לו מעריצים בקהילת הפסטיבלים אבל הוא מעצבן ומשעמם אותי.
שאפו ראשון לפסטיבל: נראה שבעיית הפריים המואר בגלל הקרנת הכותרות נפתרה ברובה שנה, לפחות ברפפורט.
========
משרדי המערכת של "סינמסקופ" און ליין התמקמו, כך מסתמן היום, בארקפה מול האודיטוריום. מחר, כשיש לי שלושה סרטים רצופים בבוקר דווקא במרכז פנורמה, אצטרך למצוא אתר עם אינטרנט אלחוטי שם.
השכנה היפנית(הזועמת על ההתעלמות בסופשבוע): למה אתה לא הולך למלון? הבנתי שיש בו אינטרנט.
ברונו דימון, וזה דווקא סרט נחמד
רוה לחן חן: אתה מוזמן להרחיב.
"המעיין" – בשל הביקוש ההיסטרי לסרט הזה שוקלים בחיפה להוסיף לו הקרנה נוספת.
קודם כל, מה משעמם בסרט שמתחיל במשגל, נגמר במשגל, ובאמצע יש אונס וסירוס? בקיצור, הרבה אירועים
בכל מקרה, ההפקה היתה מרשימה, הצילום והבימוי מהודרים, המשחק (של האיכרים הלא מקצועיים) ללא דופי. וחשוב מכל – האלגוריה על המלחמה כמעין משחק של ילדים קטנים ומדוכאית מינית היתה פשטנית אך אפקטיבית. בקיצור, זה לא הסרט האנטי~מלחמתי הכי טוב אי פעם, אבל הוא בהחלט ייחודי ומלא עוצמה, ואין אף יוצר חוץ מדימון שמצליח להפעיל אלימות בכל כך הרבה מישורים – המילולי, הפיזי, הגרפי, האווירתי והסמוי
Flandres is the weakest film of Dumont. You can't compare it to the abstract strength of the humanity and life of Jesus. and yet it is maybe the most radical, violent and ambitious director, in my opinion, in contemporary cinema
Yair, Hate to say I told you so regarding The Fountain.
רוה לעידן: חלילה. זו אמנם יצירה פחותה משני סרטיו הקודמים של ארונופסקי, אבל ללא ספק אחד הסרטים יוצאי הדופן והמופלאים שראיתי השנה.
יאיר אני איתך בנוגע לפלנדרס.(ספוילרים)
אני לא חושב שהוא משעמם אך הוא ללא ספק לא מעניין יותר מידי. החווית צפייה עצמה היא מאד קשה ומתוחה, אך הסרט, בסופו של דבר, בא לומר דבר די מעיק, הם, אוהבים כמו שהם רוצחים, הם איכרים פשוטים ואלימים, והמלחמה לא משנה דבר, רק מקיצנה אותו, כי היא ( כפי שהם אומרים, הגיהנום עלי אדמות. הגיבור חוזר אחרי המלחמה ומוצא שאהובתו השתגעה, היא שרק מחפשת להרגיש משהו( ובגלל זה שוכבת עם כולם) בסוף נכנעת ומוותרת. ובני אדם רעים, והכל חרא. לא! אני לא התחברתי לדמויות האלה, זה לא דוגוויל אני לא יכול להתחבר לזה, הם אנשים לא טובים, ואני לא דואג להם. ולומר שזה המצב, זה לא נכון. אכן הסרט חושף משהו בניתוק של האירופאים מהמלחמה, אך הוא רוצה לגלוש למשהו שקשור למצב האנושי בימינו, ובזה הוא כושל ונופל לפשטנות. וחבל, כי זאת אחת החוויות הצפייה הכי קשות של העת האחרונה, חבל שאין לה יותר לתת לצופה.
לצערי, אני לא יכול לטעון ש'המעיין' הוא סרט רע. אני כן יכון לומר שבהחלט לא אהבתי אותו.
למה לא אהבתי אותו? כי הוא בנוי בצורה מבולבלת. כי הוא לא לכיד. כי נדמה שמאחורי כל החידות ומשחקי הזמנים, אין לו תשובה מגובשת. ומבחינתי, זה לא מה שאני מחפש בסרט. אני מוכן לנסות לפתור חידתיות, אם אני מאמין שיש תשובה. כמו נניח, 'דוני דארקו'.
אבל, אם זה מה שהסרט ניסה להשיג, והצליח, איך אני יכול לטעון שהוא מחורבן?
והבעיה היא לא רק במישור העלילתי. ברור שמאחורי הסרט עומד מסר כלשהו. אבל מה, הוא לחלוטין לא ברור. כן, אפשר לרדד את זה לאמירות כמו "המוות הוא דבר חשוב", או – "יאללה, היא כבר לא כאן. תשתחרר ותזרום הלאה", או אפילו – "האהבה היא מעל לזמן" – אבל כל אלו נעים בין בנאליות ברורה מאליה לבין אינפנטיליזם. אז כן, בהחלט יתכן (ונראה לי) שהסרט מנסה לרמוז למשהו יותר מורכב, אבל לא ברור לי למה.