19 אוגוסט 2008 | 10:10 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: "כמעט מפורסמים", הביקורת

אני עדיין בחופשה. והנה עוד קצת פשפושים בארכיון. הפעם: "כמעט מפורסמים", הסרט שהביא לקמרון קרואו את האוסקר על התסריט. וכבונוס, אני מוסיף גם את שאר המדור (המדורים שלי ב"העיר" היו ארוכים ואסוציאטיביים).

almost famous

אגב, היום אחרי הצהריים: ספיישל ברידרז. כאן.

פורסם ב"העיר", 15.3.2001

אלוהים, כמה אני אוהב את הסרט הזה! "כמעט מפורסמים", סרטו החדש של קמרון קרואו – והראשון שלו מאז "ג'רי מגווייר" הנפלא – מתנגן כמו שיר פופ מושלם, מהסוג שמוזג לתמהיל מושלם אחד כאב לב והתעלות, מהסוג שמזדמזם בראש בלי הרף, שנים אחרי ששמעתם אותו לראשונה. כן, אף על פי שהנושא המוצהר של קרואו ב"כמעט מפורסמים" הוא עולם הרוק של אמצע שנות השבעים, הסרט מתרכז למעשה בהשפעת שירי הפופ על נפש האדם. כל השירים שבחר קרואו לסרט – בעריכה מוזיקלית מופתית – הם הרבה יותר פופ מרוק. כך גם סרטיו של קרואו: הוא אינו מנסה לשנות את העולם עם הסרטים שלו, אלא ליצור הרמוניה קליטה, סוחטת רגשות, רומנטית בעליל, שיוצרת אצל הצופה/המאזין תגובה רגשית. "אלה הימים האחרונים של הרוק", מספיד העורך האגדי לסטר בנגס (פיליפ סימור הופמן) את הסצינה המוזיקלית שבתוכה מתרחשת עלילת הסרט. אבל וויליאם מילר (פטריק פוג'יט), התיכוניסט שהופך לכתב רוק של "רולינג סטון", מתעניין יותר בצד המתקתק, שובר הלבבות, של המוזיקה. זה מורגש בפסקול: הוא כולל את רוב נציגי הרוק של שנות השבעים – האחים אולמן, לד זפלין, יס – אך הדגש המוזיקלי הוא סיימון וגרפונקל, הביץ' בויז ואלטון ג'ון. שירו של אלטון ג'ון "Tiny Dancer" גונב את ההצגה בסצינה נפלאה שבה כולם מצטרפים לשיר כשהוא מתנגן ברדיו.
"כמעט מפורסמים" מספר את הסיפור של קרואו עצמו. קרואו היה ילד פלא בן 16 כשהתבקש על ידי "רולינג סטון" לכתוב להם כתבות שטח. קרואו הצעיר ליווה להקות כמו לד זפלין והאולמן בראדרס באנד. קשה לצפות ב"כמעט מפורסמים" בלי הידיעה המוקדמת שמדובר בסרט אוטוביוגרפי של יוצרו, אחרת הפרט העלילתי הזה – ילד תמים בגיל ההתבגרות מקבל שיחות טלפון מג'אן וונר (מו"ל "רולינג סטון") ומעורכי העיתון (כשבן דמותו של האנטר תומפסון מסתובב ברקע) – עשוי להיראות בלתי אמין. אבל בשביל קרואו עיקר הסרט הוא ביכולתה של המוזיקה לשנות את האדם המאזין לה. זה כמעט סרט מטיף מהבחינה הזאת. וויליאם מילר, האלטר אגו של קרואו עצמו, גדל עם אמו בבית מחמיר, בלי מוזיקה. כשאחותו עוזבת את הבית (היא שמה על הפטפון את "אמריקה" של סיימון וגרפונקל, בניסיון להסביר למה היא עוזבת), היא מורישה לאחיה מחבוא של תקליטי התקופה. התקליטים האלה, היא מבטיחה לו, "ישנו את חייך". ואכן, אם רוד סטיוארט שר בפסקול ש"כל תמונה מספרת סיפור", קרואו מראה שגם כל שיר מספר סיפור. וויליאם מילר יוצא למסע מוזיקלי לאורכה ולרוחבה של אמריקה.
כמו הגיבור שלו וכמו המוזיקה שהוא אוהב – את אהבתו של קמרון קרואו לצד הפופי של הרוק היה אפשר למצוא בפסקולים של שלושת הסרטים הקודמים שביים: "תגידי כן", "סינגלס" ו"ג'ריי מגווייר" – קרואו מביים את סרטיו בעידון מלודי, עם המון תמימות, רומנטיקה, אהבה ונוסטלגיה (אם כי, למרבה ההפתעה, הוא כמעט נטול סנטימנטליות). ווויליאם מילר נשלח לראיין את בלק סאבאת אבל מתלהב דווקא מלהקת החימום (הפיקטיבית) שלה, סטילווטר. הוא מצטרף לאוטובוס הלהקה ומנסה לתעד את סיבוב ההופעות של סטילווטר, רגע לפני שהם נהיים מפורסמים. קרואו מצליח לעשות דבר מעניין ובלתי שגרתי: סרטו מכיל למעשה פסיפס של דמויות – קייט האדסון בתפקיד המעריצה, בילי קרודופ (שחקן נפלא שעוד לא זכה לפריצה משמעותית) בתפקיד הגיטריסט, פרנסס מקדורמנד בתפקיד האם המודאגת ופיליפ סימור הופמן בתפקיד המנטור, לסטר בנגס – והוא מצליח לגרום לצופים להניע את הזדהותם בכל פעם לכיוון דמות אחרת. כך קורה ש"כמעט מפורסמים" מתפקד גם כסרט התבגרות כואב על הגדרה עצמית ועל אהבה ראשונה ובלתי ממומשת, גם כסרט על עיתונאים, שבעצם עושים הכל כדי שיאהבו אותם (גם לקטול), גם כפורטרט נוסטלגי של תקופה מוזיקלית שנעלמה, ובסופו של דבר, גם כסרט על היצירה עצמה.
במאים, כתבתי כאן בשבוע שעבר, אוהבים סרטים על כתיבה. ואכן, כבר מכתב היד של כותרות הפתיחה ברור ש"כמעט מפורסמים" הוא סרט על מילים, לא פחות משהוא סרט על מוזיקה. מטרתו של וויליאם היא לכתוב כתבה – "סיפור", באנגלית – על חוויותיו עם סטילווטר, אבל כל עוד הוא איתם הוא לא מצליח לכתוב מילה. רק כשהמסע מגיע אל קצו, ובדחוק הדד-ליין, הוא מצליח למצוא מילים ולטוות עלילות. הסיפור נולד ברגע שבו החוויה מתמוססת לתוך הזיכרון, מזכיר קרואו. את "כמעט מפורסמים" לקח לו יותר מ-11 שנים לכתוב, אחרי שאת התסריטים לסרטיו הקודמים, והפחות אישיים, כתב בזריזות.

קרואו הוא אחד הבמאים המרשימים ביותר שעובדים כרגע, והישגיו ממלאים אותי קנאה – לא רק בזכות השילוב המושלם בין קולנוע למוזיקה, אלא גם בזכות היכולת שלו לנוע בקלות בין קומדיה לדרמה, להיות רומנטיקן חסר תקנה בלי להידרדר לקיטש. יש סרטים שעושים חשק לפתוח את מעבד התמלילים ולהתחיל לכתוב. "כמעט מפורסמים" משרה תוגה כי הוא סרט שיוצר תחושה שאחריו אין הרבה מה להגיד, הוא אומר את הכל. כמו שיר הפופ המושלם, שלוקח מילים פשוטות, אפילו בנאליות, אבל יוצר מהן אמירה אנושית בלתי ניתנת לערעור, כך גם השילוב בין המלל והמוזיקה ב"כמעט מפורסמים": הוא אומר את הכל (ומכיוון שהסרט נכשל באמריקה ולא ברור עד כמה אטרקטיבי הוא יהיה לקהל הישראלי, ייתכן שצריך להיות פריק קולנוע, חובב מוזיקת שנות השבעים עם חולשה לעולם העיתונות כדי להתלהב מהסרט הזה. האם קמרון קרואו יצר סרט מושלם לקהל של איש אחד?).
קמרון קרואו לא מסתפק בהומאז' יד שנייה לעולם הרוק והפופ. הוא מחביא בסרט לא מעט מזכרות מהתקופה. מרק קוזלק, הסולן של רד האוס פיינטרז, הלהקה הנהדרת מסן פרנסיסקו (ומי שביצע בתקליטיו קאוורים לפול סיימון ולפול מקארטני, גיבוריו של קרואו), מגלם ב"כמעט מפורסמים" את לארי, הבסיסט של סטילווטר. ביז'ו פיליפס, הבת של אחד מזמרי המאמאס והפאפאס, מגלמת את אחת הגרופיות. מרק פלינגטון, בעבר במאי קליפים לפרל ג'אם (שהופיעה ב"סינגלס" של קרואו) וכיום במאי פיצ'רים, קיבל תפקיד קטן. כך גם פיטר פרמפטון, מגיבורי הגיטרה של שנות השבעים, שלא רק מציץ בתפקיד זעיר אלא גם מתפקד כיועץ טכני של הסרט (הוא לימד את קרודופ לנגן בגיטרה). ג'אן וונר האמיתי מופיע כסטטיסט לשנייה בתוך מונית. והחולצה האדומה שלובש פיליפ סימור הופמן, בתור לסטר בנגס, גורו הפנזינים האמריקאי המנוח, היא באמת חולצה של בנגס שקרואו הנער שאל ומעולם לא החזיר.

קצת דפוק, השיווק
משנה: כדי שיבוא קהל לסרט ישראלי, צריך לגרום לו לדעת על קיומו. עם שיווק רע, "מרס תורכי" (הטוב) נכשל. עם שיווק היסטרי, "אסקימו לימון, החגיגה נמשכת" (הרע) הפך ללהיט

לפני שבועיים כתבתי כאן על המצב הבעייתי של עולם שיווק הסרטים בארץ. עשו השנה יופי של סרטים בארץ, אבל הקהל לא יודע מזה כי המפיצים והמפיקים לא יודעים איך לשווק את הסרטים האלה. "מרס תורכי", ניבאתי, ייפול קורבן לבעיה הזאת. סרט חביב מאוד, שיש לו נתונים להפוך ללהיט, ייכשל כי הקהל לא יידע עליו. ואכן, שלא לייחוס, מציינים אנשים בהפקה ש"מרס תורכי" הוא כשלון מסיבי. וכאילו בתזמון מושלם התקיים בשבוע שעבר כינוס שערכה קרן הקולנוע הישראלי למפיקים ולמפיצים שעסק כולו בשיווק סרטים ובהפצתם. ביקור קצר בהרצאתו של פיטר סקוט, איש שיווק בריטי שעבד על קמפיינים לסרטים מאז ימי "מלחמת הכוכבים" ועד "מרד התרנגולים" הוכיח שיש לישראלים הרבה מה ללמוד. נכון, יש למפיצים הישראלים בעיה של כסף לפרסום. נכון, לא רק הקהל איבד עניין בקולנוע הישראלי, גם העיתונות. נכון, יש הרבה דברים שהמפיצים בארץ יודעים לעשות אבל הם פשוט לא רלוונטיים לשוק שלנו. ועדיין יש המון דברים אחרים שלא נעשים כאן. בעולם הפרסום הבינלאומי ישראל היא גן עדן למותגים, אחוזי חדירת קמפיינים לפרסום בארץ הם מהגבוהים בעולם, צופי הטלוויזיה הישראלים קלים לשטיפת מוח. אז איך קורה שמפיצי הקולנוע לא מצליחים ליצור ביקוש למוצרים הישראלים שלהם?
פיטר סקוט דיבר על עולם קולנועי מושלם, כזה שיש בו המון עיתונים ושקיימת בו הפרדה בין חברות ההפצה ובעלי בתי הקולנוע (כשהסינמטקים שותפים ברשתות הארט-האוס, המציגות סרטים זרים). בישראל, הנשלטת על ידי שתי חברות – תיאטראות ישראל וג.ג – השולטות בהפצה, בהקרנה ובעולם הווידיאו, יותר קשה להחדיר לתודעה סרט ישראלי. דרך אחת לעשות את זה היא על ידי הקרנת הטריילרים של הסרט זמן רב מראש בסרטים אחרים הפונים לקהל יעד דומה. אם "מרס תורכי" היה מציג את הבקרוב שלו ארבעה חודשים לפני עלייתו בסרטים כמו "המלאכיות של צ'רלי" ו"סנאץ'" הוא היה מגיע לקהל יעד שהיה עשוי לחבב אותו. הבעיה: "המלאכיות של צ'רלי" ו"סנאץ'" הוצגו ברשת אחת ו"מרס תורכי" הופץ ברשת אחרת, ואין סיכוי למצוא בקרוב של סרט מרשת אחת אצל רשת אחרת. ככה זה אצלנו.
ההוכחה שכל מה שצריך לעשות כדי להביא קהל לבתי הקולנוע זה רק להשקיע בפרסום קיבלה השבוע הוכחה מוחצת. אחרי קמפיין שכדוגמתו לא נראה מעולם לסרט ישראלי יצא בשבוע שעבר "אסקימו לימון, החגיגה נמשכת". ביום ראשון מסרו דוברי ג.ג ש-35 אלף איש קנו כרטיסים בסוף השבוע הראשון לצאתו. סכום מדהים, לא רק לסרט ישראלי. מכיוון שאני לא מניח שהקהל הישראלי אוהב לצפות באשפה קולנועית סמי-פורנוגרפית, אני מסיק שפרסום מסיבי אכן יביא לסרט ישראלי קהל (בתנאי, כמובן, שהסרט ייראה אטרקטיבי לקהל הרחב).
לא ברור מה יעשו קולנועני ישראל שנכחו ביום העיון לשיווק והפצה שערכה הקרן. כל הדברים שפיטר סקוט דיבר עליהם, ושאנחנו מכירים מהסיפורים על הוליווד, לא ממש ידועים כאן. יש מפיצים המבצעים הקרנות מבחן (בעיקר בבסיסי צה"ל), אבל לא ברור אם הם יודעים מה לעשות עם התגובות שמתקבלות בהקרנות האלה. דבר אחד התברר לי מהאזנה לסקוט: חסרה בארץ תשתית מחקרית ושיווקית לקולנוע. משרד הפרסום המוביל לסרטים הוא פרסום גולן, בהרצליה פיתוח. עולה החשש שמשרד הפרסום הזה לא עדכן את שיטותיו לשוק הישראלי העכשווי, ועל שיטות לבניית מותג אין עם מי לדבר שם. לכן, אם יש כמה קולנוענים מתוסכלים שרוצים לפרוש מעולם הסרטים אבל להישאר קרוב לשואו-ביזנס, הנה רעיון למיזם שמאוד נחוץ בארץ: משרד פרסום חדש וצעיר לקולנוע, שיידע איך ליצור בקרובים אטרקטיביים, איך לבנות קמפיין לסרט, איך לעשות הקרנות מבחן ולנתח את תוצאות הסקרים המתבצעים בהן, איך להחדיר סרט מתחת לרדאר של התקשורת דרך האינטרנט, איך להפוך את חובבי הקולנוע, שמציפים את הקניונים בכל ערב שבת, לאנשי שיווק בלי שהם יהיו מודעים לכך. כיום לכל זכיינית טלוויזיה יש מחלקת מחקר שמנתחת כל נתון אפשרי ברייטינג. מוזר בעיני שבעולם הקולנוע, בו מושקע כסף גדול יותר בכל דקת מסך, אין עוד מחלקה כזאת. הראשון שיקים אותה, נדמה לי, ימצא עצמו עסוק מאוד, מהר מאוד. כי בסופו של דבר, כפי שהדגיש פיטר סקוט שוב ושוב בהרצאתו: "מהר מאוד אנשים מגלים שדי פשוט לעשות סרט. העבודה הקשה היא לגרום לאנשים לבוא לראות אותו".

הנה אנקדוטה נוספת שתסביר היטב למה "מרס תורכי" נכשל: בחדשות ערוץ 2 היו בשבועות האחרונים אייטמים קולנועיים. בשבוע אחד על בכורת "חניבעל", שבוע אחר כך על הטריילר החדש של "הארי פוטר" ובשבוע שעבר על בכורת "אסקימו לימון". כששאלתי את אחד מעובדי חברת החדשות איך קרה שלא היה אייטם על בכורת "מרס תורכי" הוא ענה לי בפשטות: "לא ידענו שהסרט הזה עולה". אף אחד לא ידע.

בהזדמנות זו: מישהו יודע באיזו שנה מתרחשת עלילת "אסקימו לימון, החגיגה נמשכת"? באחת הסצינות (הרעות) בסרט (הרע) מתפלחים הגיבורים לסרט. מישהי שואלת האם כבר הגיע החדש של ג'יימס דין, ואכן הם נכנסים כולם לסרטו של דין, "קדמת עדן". לפני שהסרט מתחיל מוקרן יומן חדשות ובו רואים את השבעתו של ג'ון פ' קנדי לנשיא. ובכן, "קדמת עדן" יצא ב-55'. קנדי הושבע ב-61'. בינואר 61'. עלילת הסרט מתרחשת בסוף חופשת הקיץ, תחילת שנת הלימודים (אוגוסט-ספטמבר). הפסקול מכיל עשור שלם של להיטים. מ"רוק מסביב לשעון" מאמצע שנות החמישים ועד "ברברה אן" של הביץ' בויז מאמצע שנות השישים. אז מתי בדיוק מתרחשת עלילת הסרט?

נושאים: ארכיון

13 תגובות ל - “מן הארכיון: "כמעט מפורסמים", הביקורת”

  1. איתן 19 אוגוסט 2008 ב - 12:08 קישור ישיר

    מתוך ראיון עם כתריאל שחורי, שהתפרסם בגליון "סינמטק" 138, ינואר-פברואר 2006 :

    "שיטת הלקטורים היא באמת הטובה ביותר ? האם עצם העובדה שחמישה אנשים שונים צריכים להחליט יחד מה הם הפרויקטים הראויים אינה גורמת בסופו של דבר לפשרות, המובילות לקולנוע פושר של אמצע הדרך ?

    – זה נכון שיש סכנה כזאת. כדי להתמודד עם הבעיה הזאת החלטנו, שאם לקטור אחד 'דלוק' על פרויקט, אנחנו נלך איתו. היה לנו מקרה אחד כזה, שלקטור מסוים נלחם בחירוף נפש על פרויקט מסוים, למרות שכולם, כולל אני, חשבנו שאינו ראוי. אכן אישרנו אותו. ולסרט קוראים "מרס תורכי" ".

    לא ראיתי את "מרס תורכי". אני זוכר שקראתי על הסרט כשהוא יצא. בתקציר של הסרט הוזכר משהו על מחקר של האורגזמה הנשית, ועם רמיזות ששמעתי על סרט גס, קיבלתי את הרושם שמדובר בסרט פסבדו-פמיניסטי ומלוקק, ונרתעתי מלראות.

    לא ראיתי גם את "כמעט מפורסמים". כמו שכתבת : "האם קמרון קרואו יצר סרט מושלם לקהל של איש אחד? " . אולי לא איש אחד, אבל פשוט לא מצאתי שום דבר מעניין שידחוף אותי לראות את הסרט הזה.

    מאז, עודד דוידוף עשה את "מישהו לרוץ איתו" הנהדר, וקמרון קרואו עשה סרט ששמו פרח מזכרוני, אבל אני זוכר שנכשל לחלוטין, גם ביקורתית הפעם.

    אה, כן. גם את "אסקימו לימון – החגיגה נמשכת" לא ראיתי.

  2. עדן 19 אוגוסט 2008 ב - 12:34 קישור ישיר

    "כמעט מפורסמים" הוא הסרט הטוב ביותר של קמרון קרואו, במאי נהדר שאהבתי את כל סרטיו, אפילו את "אליזבטאון". אני מודה אגב בעוונותי שלא ראיתי את "מרס טורקי" – תמיד די רציתי לראות אותו אבל אף פעם לא רציתי מספיק בשביל ממש להתיישב ולראות. מוזר.

  3. נחשון 19 אוגוסט 2008 ב - 13:03 קישור ישיר

    ראיתי את "כמעט מפורסמים" בקולנוע, ומאז פעמים רבות בDVD. זה הסרט שאני הכי אוהב. ובכל זאת – חידשתי לי והוספת לי עוד נקודות מבט – תודה!
    רק הערה אחת ממרחק של 7 שנים: קייט הדסון כמעט זכתה באוסקר על התפקיד הנהדר שלה בסרט. ההרגשה היא שהיא למדה מהטעות ומקפידה להשתתף רק בסרטים שאין להם שום סיכוי להביא אותה למעמד הזה שוב.

  4. אורי 1 19 אוגוסט 2008 ב - 13:45 קישור ישיר

    "מרס תורכי" גם ממרחק הזמן [ראיתי אותו שוב לפני כשנה] הוא סרט טוב מאוד עם תסריט אדיר. לא הרבה סרטים ישראלים הצליחו לשלב בין עלילת מתח בלשית לסצנות קומיות רבות. גם הקאסט עשיר.
    חבל שהסרט פוספס כשיצא.

  5. איתי 19 אוגוסט 2008 ב - 14:00 קישור ישיר

    נהדר. תוכל להביא לנו עוד ביקורות מהבוידעם שלך?

  6. שלומי 19 אוגוסט 2008 ב - 14:41 קישור ישיר

    אני הייתי אחד מ30,000(הנתון נכון?)האנשים שרכשו כרטיס ל"מרס תורכי". ואהבתי. למה באמת? לא זוכר. נדמה לי שאהבתי את הנסיון של הסרט להיות שנון בכל מחיר בכל סצינה וסצינה. אבל אולי זה סתם.גם את "כמעט מפורסמים" ראיתי בקולנוע, אבל כנראה שלא מצאתי בו רלוונטיות לחיי האישיים,אחרת הייתי זוכר ממנו משהו.לפחות משהו…
    גם את אסקימו לימון החגיגה נמשכת ראיתי בקולנוע(הכריחו אותי! זה היה אונס!) – והייתי אומר שזאת ההשבדה הראשונה של סרט ישראלי. כאילו ג"ג חשבו שבשביל להשביד את אסקימו כל מה שצריך זה כמה ציצים. האמת – צדקו. זה זול, וזה מחזיר את ההשקעה בצ'יק. מה זה אומר עלי שמתוך 3 סרטים שראיתי לפני 7 שנים אני הכי זוכר את אלה"נ?(אני מקווה שזה בגלל שנורא הציק לי שחברת הפצה מפיקה בלי בושה מוצר קולנועי נחות כדי לייצר רווחים קלים על חשבונם של אמנים מתוסכלים שלא מוצאים אכסניה למרכולתם)

  7. אורי 1 19 אוגוסט 2008 ב - 17:46 קישור ישיר

    "מרס תורכי" הביא 18 אלף צופים לקולנוע אם אני זוכר נכון.
    "החגיגה נמשכת" היה אמור להיות פרקים מסדרת טלויזיה שבסוף נהפכו לסרט קולנוע. הכי התבאסתי על אריה מוסקונה שביזה את עצמו שם. אגב באותה שנה "החגיגה נמשכת" היה מועמד ל3 פרסי אופיר [אז עוד קראו לו "האוסקר הישראלי"]
    "כמעט מפורסמים" [שראתי בוידאו, פעם היה פורמט כזה]חינני מאוד אבל לא יותר מזה. קייט הדסון באמת הייתה הבטחה גדולה וחבל שמאז עשתה בעיקר סרטים זניחים.

  8. יובל 19 אוגוסט 2008 ב - 18:06 קישור ישיר

    "כמעט מפורסמים" היה אכזבה גדולה עבורי. בסוף הסרט הילד שואל את הגיטריסט אז מה אתה אוהב במוסיקה או רוק או משהו כזה. ואז הוא עונה לו "הכל". והבנתי שהסרט לא גרם לי לראות את זה בכלל. להיפך, המוסיקה נראתה/נשמעה ממש משעממת. וכל הדמויות בסרט (אולי חוץ מהאימא) הם רכיכות חסרי אישיות. לא הבנתי למה הילד מתאהב בפני ליין, למה שלי יהיה איכפת ממנה, למה הוא התאהב בסטילווטר, למה שיהיה לי איכפת מהם ולמה שיהיה לי איכפת שהוא איכשהו התאכזב מהם.
    וישר בהתחלה לסטר בנגס באמת אומר לו שאלו הימים האחרונים של הרוק, והילד כמו אדיוט מאמין לו בלי לחשוב בכלל. חסר אישיות.

  9. Shai 19 אוגוסט 2008 ב - 23:21 קישור ישיר

    I remember Almost Famous as a film I have greatly enjoyed, but I haven't seen it ever since so I have no idea what I will think about it today

  10. איפי 20 אוגוסט 2008 ב - 9:45 קישור ישיר

    אני זוכרת שראיתי את כמעט מפורסמים, לא בקולנוע אם אני זוכרת נכון. לא הבנתי על מה קייט הדסון קיבלה אוסקר, תפקיד ממש לא מרשים. מעניין מי היו מועמדות איתה באותה שנה על תפקיד משנה נשי.. הפסקול מעולה אבל מיקסטייפ טוב לא בהכרח עושה סרט לטוב.

  11. סיון פ 22 אוגוסט 2008 ב - 0:44 קישור ישיר

    ראיתי את כמעט מפורסמים מספר פעמים בקולנוע. אני לא ממש חובב מוסיקה של שנות ה-70, אין לי חולשה לעיתונות, ואני הרבה פחות פריק קולנוע מרוב קוראי הבלוג, אבל עדיין חשבתי שהוא סרט מקסים. אם אני לא טועה, הוא מדורג גם היום במקומות גבוהים ברשימות הסרטים הכי טובים שנעשו על רוק ובצדק. יש משהו מאוד כיפי בסרט, והתמימות שיש בו לא גורמת לו להיות שטחי.

  12. רני 22 אוגוסט 2008 ב - 5:44 קישור ישיר

    "אלוהים, כמה אני אוהב את הסרט הזה!" היא בדיוק התחושה שלי לגבי "כמעט מפורסמים", אחד הסרטים הכי מרגשים שיצא לי לראות בעשור הזה. העובדה שנכנסתי אליו כך סתם, מבלי לדעת עליו דבר, מה שכמעט וכבר לא קורה לי, הפכה את הצפייה בו, באחה"צ סגרירי אחד בניו יורק שבו הרגתי כמה שעות לפני הטיסה ארצה, למענגת במיוחד.

    הסרט הכל כך מדויק הזה על תשוקה אדירה למשהו שאוהבים, ובגילומם הנפלא של כל השחקנים שבו (שרבים מהם לא עשו שום דבר משמעותי מאז, לפחות לא עבורי) היה תגלית אדירה והפכה את קרואו לאחד הבמאים האהובים עלי, כזה שאני אלך לראות כל סרט שיוציא תחת ידו.

    העובדה שהסרט מצליח לרגש אותי גם כיום, לאחר צפיות חוזרות ונשנות, הצליחה להעביר אותו אצלי לקטגוריה הכה נדירה של סרטים שאני מחשיב אותם כיצירות מופת. ממש כך.

  13. דני 23 אוגוסט 2008 ב - 1:33 קישור ישיר

    הינה נגעת בנקודה רגישה:
    כמעט מפורסמים הוא הסרט המושלם בעיני. אני זוכר שכשיצאתי מההקרנה שלו בסינמטק אי שם בתחילת המאה הרגשתי מאוהב בשלושה מושאים שונים: במוזיקה, באמריקה ובקייט הדסון. כי מה זה הסרט הזה אם לא שיר אהבה אחד ארוך לאמריקה ולמוזיקה שלה? מהי אהבה אם לא לרדוף אחריה לרוחב יבשת שלמה? (אהבה לקייט כמוה כאהבה ללהקה).

    לפני שנתיים גרתי עם חבר ושנינו מעריצי קרואו, והיינו רואים ומדברים הרבה על מגווייר לעומת מפורסמים (דווקא הוא, מוזיקאי כורסא אהב יותר את ג'רי ואני, ספורטאי כורסא, את מפורסמים). אחרי איןסוף טחינות וחומוסים הפקנו תאוריה (שאותה אגב הוא הגיש בסמינריון קולנוע אחד) ששני הסרטים הם אותה גברת בשינוי אדרת – קרואו לקח שניים מתחומי הבידור ה"כבדים" ביותר – המוזיקה והספורט, ודרך עיניים של אחד, צעיר, תמים, מאוהב ונאיבי הראה לנו שכל מה שהאמנו ואהבנו בספורטמוזיקה אינו קיים באמת. שהכל מנוהל ע"י כסף ואינטרסים, והשחקןלהקה הם רק פיון בתעשייה של מיליונים. לגיבור יש גורו שאותו הוא שומע ברגעי משבר, והוא מנסה למצוא, בעזרת הגורו, את היושר הפנימי שהיה לו לפני ההשחתה.

    אותו חבר אגב, עבר את הסמינריון.


השאירו תגובה ל - אורי 1