18 יוני 2015 | 12:23 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

נרגעתם מהסערה סביב הסרט על יגאל עמיר? כי תכף מגיעים עוד שניים

״רבין - יום אחרון״, סרטו של עמוס גיתאי. השחקן יוגב יפת מגלם את יגאל עמיר בשיחזור סצינת רצח ראש הממשלה בכיכר רבין

״רבין – יום אחרון״, סרטו של עמוס גיתאי. השחקן יוגב יפת מגלם את יגאל עמיר בשיחזור סצינת רצח ראש הממשלה בכיכר רבין

מצחיקה מדינת ישראל. מדינה בת שבעה מיליון תושבים, פרומיל מאוכלוסיית תבל, אבל שלא עובר יום שהיא לא מככבת בראש מהדורות החדשות בעולם. כל קטנה, כל כך רעשנית. וכך גם בפנים: פחות מאלף איש מונה קהילת אנשי הקולנוע והתיאטרון בישראל, אבל – יה וואראדי! – כמה רעש. קהילה קטנה שמייצרת כל כך הרבה כותרות. אני לא מבין למה תיק התרבות לא היה הכי מבוקש במו״מ הקואליציוני, הרי ברור שמיד אחרי משרד החוץ, הבטחון והאוצר, זה התיק עם הכי הרבה כותרות בעמודי השער בעיתונות. בשבוע האחרון, אף יותר מהם.

זה היה שבוע מדכא ומחריש אוזניים שבו, צר לי לומר, כולם טעו, כולם הפסידו, כולם איבדו עשתונות וכולם נכנסו להיסטריה, להיפר-ונטילציה. וכך, רצף של אירועים שלא היו אמורים להיות קשורים זה לזה בכלל, פתאום נכרכו יחד, וחשפו – בעיקר, חושי שיפוט לקויים. צריך להודות, היא התחילה. שרת התרבות מירי רגב פתחה חזית מול נורמן עיסא ולימדה אותנו את הטקטיקה שכנראה תאפיין את הקדנציה שלה: אם אני לא מסכימה איתך, אפסיק לך את המימון. אגב, כמי שישב חמש שנים במועצת הקולנוע, אני לא לחלוטין בטוח שהשרה יכולה כל כך מהר להפסיק תקצוב של גוף שכבר נמצא ראוי, עמד בקריטריונים ומקבל מימון ממשרד התרבות. ואם היא תמצא לכך דרך עוקפת מועצה, ספק אם זה יעמוד בבית משפט. זה דיון אחר, שגם אותו איש לא דן. אבל זו רוח התקופה: צעקות ואיומים.

ואז התחילו הצעקות בחזרה. אני מאלה שחושבים שזה שצועק הכי חזק הוא הכי טועה, לכן עודד קוטלר, שניסה להיות יותר רגב מרגב, הפסיד בדו קרב הזה. ואז התקשורת התחילה להסתחרר. פתאום ביטול הקרנה של ״אפס ביחסי אנוש״ במתנ״ס בגוש עציון נתפס גם הוא כניסיון לצנזורה ולסצימת פיות. וזה כבר מגוחך: זו לא רק זכותו, אלא חובתו ואחריותו, של אדם המזמין סרט, לוודא שתוכן הסרט מתאים לקהל מולו הסרט מוקרן, ורק הגיוני שסרט המכיל עירום ואונס יוגדר כבעייתי להקרנה מול קהל דתי. אם התקשורת לא יודעת להבדיל בין צנזורה וסתימת פיות ובין בחירה רפרטוארית לגיטימית, אני לא בטוח שאני זקוק לתקשורת יותר. בשביל התלהמות יש לי פייסבוק.

ואז הגיע הסיפור על הסרט על יגאל עמיר. את דבר קיומו של הסרט, שהוקרן כבר בפסטיבל הוט-דוקס הקנדי, קראתם ממש כאן לפני חודשיים. אבל שימו לב מה קרה כאן: את דבר הימצאותו של סרט תיעודי על יגאל עמיר בפסטיבל ירושלים הקרוב הדליף לתקשורת מישהו מהפסטיבל. הראשונים לגנות את הסרט ולקרוא לגניזתו היו דווקא אנשי מפלגת העבודה. כלומר, מי שביום חמישי צעק נגד סתימת הפיות של שרת התרבות, ביום ראשון צעק שיש לסתום פיות, ולא יעלה על הדעת שסרט על יגאל עמיר יוקרן בפסטבל קולנוע הממומן על ידי המדינה. כלומר, מי שחשב שזה מלחמת תרבות בין ימן ובין שמאל, כשהשמאל הוא אביר חופש הביטוי והימין מנסה להצר אותו, הגיע הסרט על יגאל עמיר ומוכיח שהשמאל בעצמו שש לצנזר כשזה פוגע בסמליו. הסיפור הזה הוא המתנה שמירי רגב חיכתה לו והשמאל, בקוצר ראייה נוראי, נתן לה מתנה אדירה. רגב, שניסתה להשתיק יוצר ערבי/ישראלי לפני שבוע, קיבלה הזדמנות לכאורה להוכיח לכולם שהיא נוהגת בשיוויוניות, וגם כשזה קשור ביגאל עמיר – שמקפיץ לשמאל את הכפתורים – היא גם שוצפת וכועסת ומצנזרת באותה מידה של אובר-דרמטיות רעשנית. היא הצליחה להפוך את הצנזורה לעניין עקרוני, לא פוליטי: יש תכנים שאינם ראויים לטיפול אמנותי. השמאל, לעומת זאת, שוב התגלה כיצור הפכפך, שזועק נגד צנזורה פעם אחת וזועק בעד צנזורה יומיים אחר כך. וכאילו זה לא די, אתמול התחילו קולנוענים מהשמאל לדרוש מקולנוענים אחרים להחרים את פטיבל ירושלים, בשל כניעתו לשרה והסרת הסרט מהפסטיבל. גם כאן, אני מניח, נאלץ להסתגל לאקלים החדש: כולם צועקים, כולם מחרימים. אבל אני עדיין נדהם מהפליק-פלאק: ביום ראשון התכנסו מאות אנשי תרבות בכנס שבא למחות נגד איומי החרמות של שרת התרבות, ושלושה ימים אחר כך אותם אנשים קוראים להחרים את פסטיבל ירושלים? אני בעיקר לא מבין את ההגיון.

אז בואו נעשה סיכום ביניים. קריאתה של שרת התרבות ושל חברי כנסת נוספים מהשמאל לגנוז את הסרט על יגאל עמיר ולאיים על ביטול תקציבי הפסטיבל מהמדינה – טעות. החלטת הפסטיבל להיכנע לאיומים ולהסיר את הסרט – טעות. הקריאה של הבמאים להחרים את הפסטיבל בשל כך – טעות. זה המצב הנדיר והיפה וההרמוני הזה שבו, בפשטות, כולם טועים. ימין ושמאל, אמנים ופקידים.

לכן, בבסיס העניין צריכה להיות שאלה אחת: האם היתה טעות בשיבוצו של הסרט הזה מלכתחילה.

הנה משפט אחד שלא קראתי בכל השבוע האחרון: ״ראיתי את הסרט ואני חושב ש….״. שזה די מדהים, שכל הדיון הזה, משרת התרבות ומטה, נסוב סביב סרט שאף אחד מהם לא ראה. אם זו היתה החלטה של הצנזורה שישבה, צפתה בסרט והעבירה את החלטתה, הייתי מתייחס אליה אחרת, לפחות מישהו ישב על המדוכה והגה בעניין. כאן, נפסל סרט על סמך נושאו, ולא על סמך תוכנו.

אני, להבדיל משרת התרבות, סומך על פסטיבל ירושלים. אם הם קבעו שהסרט ראוי להקרנה, אני מאמין להם. אני מאמין להם שהשיפוט נעשה בכלים היחידים שבהם צריך לשפוט קולנוע: כלים אמנותיים. לפסטיבל אסור שיהיו טאבואים. האמנות יכולה וצריכה לטפל בכל, ודווקא במפחיד ובאפל ביותר. לעומת זאת, הקהל הוא זה שצריך שיהיו לו סייגים וקווים אדומים. קהל של פסטיבלים אינו קהל שבוי, זו לא הקרנה בבית ספר או בטיסה, שאז צריך לבחור את התכנים שלא פוגעים באיש. פסטיבל זו מסעדה, שבה גם מגישים גם תפריט לאוכלי בשר וגם לטבעונים, וכל אחד יכול לבחור מה שמתאים למערכת העיכול ולמצפון שלו.

לכן אני מוטרד מהעניין שכל המהומה הזאת נעשתה על סמך התגית ״יגאל עמיר״ בלבד. זה אומר שמעכשיו פוסלים ומאיימים ומתקפלים על סמך נושאים, שזה בדיוק ההפך מתרבות ואמנות, שלוקחת נושא ומביטה בו בכלים אחרים, אסתטיים, עמוקים, פילוסופיים, מעוררי מחשבה, מטרידי מנוחה.

הנה סרט נוסף שיוקן בפסטביל ירושלים השנה: ״אהבה״, סרטו של גספר נואה, שעשה סנסציוניות נוראיות בעת הקרנתו בפסטיבל קאן האחרון. גספר נואה, הילד הרע של הקולנוע הצרפתי, שתמיד דוחף את המעטפת של מה שמותר, יצר סרט שהוגדר כ״פורנוגרפי״, בגלל כמויות הסקס המפורש והבוטה שבו. האם עכשיו עלינו לחשוש שמא נגלה ששרת התרבות היא גם דמות פוריטנית שלא תסכים שמשרדה יממן הקרנת בולבולים? האם גם כאן הפסטיבל יתקפל? האם מירי רגב הופכת בפועל למנהלת האמנותי החדשה של פסטיבל ירושלים?

ואיפה מועצת הקולנוע בכל הסיפור הזה? הרי חוק הקולנוע נחקק, ומועצת הקולנוע הוקמה, בדיוק בשביל הרגעים האלה. בדיוק כדי ליצור גוף ריבוני המורכב מאנשי מקצוע שבוחנים את התמיכות על פי קריטריונים קבועים – קבועים! – ולא על פי הגחמות הפוליטיות המשתנות שמביאה איתה כל שרה חדשה. מועצת הקולנוע היתה הראשונה שהיתה צריכה לצעוק על השרה בחזרה: הלו! את לא יכולה לאיים בקיצוץ תקציביו של מוסד הממומן על פי חוק הקולנוע, כי זה בפשטות לא נמצא בסמכות שלך. מועצת הקולנוע גם אמורה לדעת שדרישה כזאת, לו היתה נעשית מעל, מתחת או מאחורי החלטות המועצה, לא היתה עומדת בבית משפט. שמישהו ישלח לשרת התרבות את חוק הקולנוע. היא יכולה להגיד ״אני שונאת את העובדה שאתם מציגים סרטים של ערבים וסרטים על רוצחי ראשי ממשלה, אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר נגד זה, כי זה לא בניגוד לחוק. אבל אני לא אבוא לפסטיבל שלכם״. מה היא כן יכולה לעשות? להקצות כסף ממשרדה וליזום הקמתו של פסטיבל קולנוע חדש, ציוני יותר, פטריוטי יותר, מלא כולו בסרטים שהם לחם ושעשועים (אגב: השרה הכריזה שהיא מבקשת מהאמנים בישראל לספק ״לחם ושעשועים״. זה מגוחך, אבל אני רוצה שנייה ללכת איתה בדרכה האסקפיסטית ולבקש מהשרה רשימה, קצרה אפילו, של הסרטים הישראליים שהיא הכי אוהבת, שנדע מה היא מגדירה כ״לחם ושעשועים״, ואגב כך שתשנה את שם המשרד שלה ל״משרד הבידור״, כי תרבות זה לא).

============================

הדבר המטריד בסיפור הוא שגילינו שכולם כאן מירי רגב. שבהינתן הנושא הנכון, יש רגע שבו כולם, ימין או שמאל, קופצים, כולם מצנזרים, כולם מחרימים. השבוע גילינו שהמילים ״יגאל עמיר״ עושות את זה. סרט תיעודי, מאת במאי לטבי קשיש (שנפטר בינתיים), שנחשב לאחד הבמאים התיעודיים הגדולים של דורנו, הצליח לגרום לכולם להתפלץ מבלי לראות פריים.

אבל יגאל עמיר ימשיך להיות דמות קולנועית, בין אם נרצה או לא. ממש כמו לי הארווי אוסוולד, או מארק צ׳פמן (שאהוד בנאי כתב עליו שיר בדיסק האחרון שלו). אמנים מטפלים בטראומות, וזה לא מעיד על הערצה לדמויות האלה, אלא על יגון. הנה, אך לפני ארבעה חודשים התבשרנו שהשחקן יוגב יפת לוהק לגלם את דמותו של יגאל עמיר בסרטו החדש של עמוס גיתאי, ״רבין – יום אחרון״, שעוסק ברצח רבין ובוועדת החקירה שהוקמה בעקבותיו. הסרט יהיה מוכן לקראת יום השנה ה-20 לרצח, בנובמבר השנה.

וזה לא מסתיים בזה. סרט ישראלי נוסף נמצא כעת לפני הפקה: ״דין רודף״ שמו. וגיבורו הוא יגאל עמיר, בשבועות שלפני רצח ראש הממשלה. התסריטאי הוא רון לשם (״בופור״, ״תא גורדין״), והבמאי הוא ירון זילברמן (״כלים שלובים״, ״הכוח לשחות״). על פי חומרים שהוגשו למשקיעים, הסרט מציג את עמיר כאדם עם בעיות נפשיות קשות, וחושף את המסע שלו לקבלת דין רודף מרבנים, את השפעת מרצים בבר-אילן עליו, ואת ההסתה והאווירה הציבורית האלימה של התקופה. אמפתיה לרוצח, אני קורא בין השורות, לא תהיה כאן. ביקורת עזה על סביבתו החברתית, הפוליטית והאמונית, שדחפה אותו ללחוץ על ההדק – דווקא כן.

יוצרי הסרט הזה לא מתראיינים, אז אין לי מושג באיזה שלב הפרויקט הזה נמצא. תפוח אדמה לוהט, ללא ספק. אבל עם תסריט מאת לשם ובבימויו של זילברמן, שניים מהיוצרים הישראליים המרתקים שעובדים עכשיו בזירה הבינלאומית, זה יהיה לכל הפחות סרט קולנוע מרתק. לשם יודע לכתוב, זילברמן יודע לביים. המחשבה שמישהו יימנע מסרט על יגאל עמיר ועל רצח רבין להעשות בישראל, או להיות מוקרן, מצמררת אותי. לכן, אנא, חברי כנסת משמאל, שרים מימין, קולנוענים יקרים, אנא – הפסיקו לאיים, לצנזר, להחרים, ובואו ניתן לאמנות לטפל (גם) בקרביים של החיים שלנו, ואז נוכל להחליט האם לצפות בזה או לא.

נושאים: בשוטף

11 תגובות ל - “נרגעתם מהסערה סביב הסרט על יגאל עמיר? כי תכף מגיעים עוד שניים”

  1. איתן 18 יוני 2015 ב - 13:17 קישור ישיר

    "…ובואו ניתן לאמנות לטפל (גם) בקרביים של החיים שלנו"

    אני מסכים איתך ברוב הדברים שכתבת כאן בפוסט הזה, אבל יש בעיה אחת מרכזית: אם לא יהיה כסף, לא תהיה אמנות. יצירה (ובמיוחד קולנועית, לשמה התכנסנו בבלוג הזה), מה לעשות, עולה כסף. הרבה כסף. ויוצרים חייבים מימון כדי ליצור. וזו חובתה (מדגיש: חובתה) של מדינה דמוקרטית לממן אמנות. כי אמנות היא לא "לחם ושעשועים". אמנות היא הערה והארה על המצב (שיכולה להיעשות גם בצורה קומית. למשל, "אפס ביחסי אנוש").

    אבל באה מירי רגב, ועושה בדיוק מה שאתה כותב: אם זה לא מתאים לי, אני חותכת תקצוב. ונגד זה אי אפשר לשתוק. חייבים לצעוק. כי זו כבר לא דמוקרטיה.

    פעם, כשהייתי בבית ספר, היתה הגדרה מאוד פשוטה להבדל בין דיקטטורה לבין דמוקרטיה: בדמוקרטיה, כל מה שלא אסור – מותר. בדיקטטורה, כל מה שלא מותר – אסור.בשבוע האחרון אני שומע רק אסור ואסור ואסור. מבחינתי, הכל צריך להיות מותר (כמעט הכל: כל עוד היצירה עצמה לא מסיתה לאלימות או לרצח, אני נגד צנזורה). ולכן אני חושב שצריך להקרין את הסרט על יגאל עמיר (שאני לא אלך לראות, כי הבמאי לא מעניין אותי. לא בגלל שיש לי בעיה עם הנושא). ואסור לשלול מימון מהתיאטרון של נורמן עיסא (שאני חושב שהוא טועה בכך שהוא מחרים שטחים מסוימים בארץ, אבל זה ויכוח לגיטימי שצריך לנהל בדו-שיח, לא בכוחניות). וצריך להקרין את הסרט של עמוס גיתאי (במאי מאוד בעייתי, אבל הוא חלק מתחרות האופיר, אז אני רוצה לראות), וגם את הסרט של ירון זילברמן אני רוצה לראות.

    אני כן חושב שצריכה לקום כאן צעקה גדולה כנגד הצעדים של מירי רגב. כי הכוחניות הזו הרסנית. הרי מה עשו למנכ"ל אורנג' המסכן? הוא אמר משהו בעייתי, והתנצל. "לא, תבוא לפה, לירושלים, תתנצל כאן, גם תלקק לנו את הנעליים על הדרך, ואז, רק אז, אולי נוכל להתחיל לחשוב על לסלוח לך". בשביל מה היה כל הסיפור הזה? כי אחריו מגיע איזשהו מנכ"ל בקוקה קולה, ויש בעיות בשבדיה, ובקמפוסים בארה"ב, ובאנגליה. כוחניות רק מלבה שנאה.

    אז חייבים למחות. להקים את תנועת רוטשילד שוב. רק לא במילים של עודד קוטלר. כי הכוחניות עושה רק רע. לשני הצדדים.

  2. אלי קורן 18 יוני 2015 ב - 13:25 קישור ישיר

    הדבר המדהים בעיניי בכל הסיפור, הוא הזלזול המוחלט באינטיליגנציה ובטעם של הקהל. כולם מנסים להגן על הקהל מלהיחשף חס וחלילה לתכנים נוראים. אז חברים, מכל הקצוות הקשת הפוליטית, תתפלאו לדעת – הקהל יודע טוב מאוד מה מעניין אותו ו- "מה מגעיל לו ומה מגדיל לו". הוא לא צריך את ההגנה שלכם.
    אני באופן אישי לא כל כך מתעניין בסרט על יגאל עמיר, ולא מתכוון לצפות בו, גם מטעמים מוסריים מסויימים. אבל אם ל מישהו מקרב מכריי , היה אומר לי שהסרט מעניין אותו מאוד, לא הייתי רואה בזה שום טעם לפגם! אני נכד לניצולי שואה מאושוויץ. אני מאוד מתעניין ו"אוהב" סרטים שעוסקים בשואה, וצפיתי ברבים כאלה, לרבות סרטים תיעודיים על היטלר ושאר צוררים – גם כאלה שהציגו כביכול את הפן האנושי שלהם (ובל נשכח את סרטי התעמולה של ריפנשטאל שראיתי במסגרת לימודי). אז מה? האם הפכתי כתוצאה מכך לניאו-נאצי? האם השתנתה דעתי על האישים האלה ועל תופעת השואה? ובלי לעשות השוואות מעמיקות, בואו נסכים שהצוררים הללו היו גרועים לפחות כמו יגאל עמיר.
    ממתי בכלל מסוכן/בעייתי לצפות בסרטים על רוצחים בזויים? אני בטוח שגם משפחות הקורבנות של צ'ארלס מנסון לא התלהבו מהסרטים שנעשו עליו. ובצדק מבחינתם. האם זה אומר שלסרטים האלה לא היה מקום להיות מוקרנים? האם זה אומר שזה "בלתי מוסרי" לצפות בהם, ולהתעניין בנושא?
    נכבדי הפוליטיקאים – יש הרבה דברים לתקן במדינה. אל תבזבזו זמן יקר כדי להגן על נפשנו השברירית. היא לא.
    (כל הנאמר כאן בלשון "יגאל עמיר" תקף גם בלשון "וואליד דקה").

  3. מישי 18 יוני 2015 ב - 15:41 קישור ישיר

    1. אף אחד לא אמר שהנושא לא-ראוי לטיפול אמנותי!
    נאמר שהנושא לא ראוי למימון המדינה.
    יחי ההבדל ה"קטנטן".

    2. ההתנגדות לסרט על יגאל עמיר לא שמורה לשמאל!
    גם אני, כמצביעת ליכוד, מתנגדת לכך שסרט כזה ייכלל באירוע שמקבל כספים מהמדינה. אין לי שום בעיה שהוא יוקרן בכל בית קולנוע ו/או ערוץ תקשורת אחר.

    חבל לי שאתה מעוות כך את המציאות. כשמנסים לתאר את המציאות, נורא חשוב לדייק בפרטים. לא סתם למרוח.

  4. כפירם 18 יוני 2015 ב - 16:04 קישור ישיר

    המממ…
    אני לא יודע מי קרא להחרים את הסרט על יגאל עמיר, אבל אם אלו טיפוסים מסוג הרצוג או לבני – לקרוא להם שמאל זה עלבון למושג הזה. גם הם בעצמם לא מגדירים את עצמם כשמאל. אף שמאלני אמיתי לא קרא להחרים את הסרט הזה.
    ובאופן כללי בדיון הזה, לאורך כל הדרך, בדיוק כמו ברוב המקרים, יש רק צד אחד מתועב ומבחיל, וזה הצד של הימין.

    • מישי 18 יוני 2015 ב - 18:16 קישור ישיר

      ל"כפירם", אמנם אתה לא ראוי לתגובה, אבל הנשיא לשעבר, שמעון פרס, קרא לא לכלול את הסרט על יגאל עמיר בפסטיבל ישראל.
      לא ידעתי שפרס הוא "ימין".

    • כפירם 19 יוני 2015 ב - 15:01 קישור ישיר

      פרס הוא מרכז, כמו מפלגת העבודה כולה. ובאופן כללי מפלגת העבודה מתייצבת פה כדי להגן על מנהיגה ההיסטורי, בניגוד לדעות של השמאל האמיתי.
      את השמאל האמיתי אתם יכולים לראות בפייסבוק, תומך בהמוניו בהקרנת הסרט.

  5. עומר 18 יוני 2015 ב - 16:50 קישור ישיר

    מפלגת העבודה זה לא שמאל.
    השמאל לא קרא להחרים לכן הכתבה שלך מוטעת ואינה נכונה.

  6. תמי 18 יוני 2015 ב - 17:23 קישור ישיר

    נכון, העניין הוא כסף. הבעיה האמיתי היא שיש כמעט אך ורק יצירה תל אביבית שממומנת. יש המון יצירה יהודית שאינה ממומנת. יש יצירה בפריפריה שאינה ממומנת. אז כן, יוצא שגם הם מצונזרים. אני מעדיפה שכסף יגיע ליצירה היהודית המתחדשת , יצירה מוסלמית ודרוזית גם. העיקר שלא תיאטרון שמביא הרצאות של מחבלים, במסווה של תרבות.

  7. בנימין טוביאס 19 יוני 2015 ב - 12:25 קישור ישיר

    קצת קידום עצמי, אבל מתבקש לאור המשפט: "הנה משפט אחד שלא קראתי בכל השבוע האחרון: ״ראיתי את הסרט ואני חושב ש….״."

    אז אני ראיתי את הסרט, והנה מה שאני חושב עליו, היום בידיעות
    https://www.facebook.com/benjbenja/posts/10153387413599889

  8. יניב 19 יוני 2015 ב - 22:17 קישור ישיר

    כל הסיפור הזה מזכיר לי את הביקורת שהיתה סביב הסרט WOODSMAN בשעתו, שטיפל בנושא נפיץ, והוא הופץ בבתי הקולנוע.

  9. פלברות 20 יוני 2015 ב - 22:32 קישור ישיר

    תתעדכן. אנחנו כבר יותר משמונה מליון אנשים (או שאתה לא סופר את הערבים …)


השאירו תגובה