30 נובמבר 2015 | 12:01 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

יומני ״מלחמת הכוכבים״, 1977-2015

לוק סקייווקר. האלטר אגו שלי

לוק סקייווקר. האלטר אגו שלי

בעוד 16 יום יוצא ״מלחמת הכוכבים, פרק 7: הכוח מתעורר״. אני מניח ש-75 אחוז מביקורות הקולנוע שיתפרסמו ביום הבכורה יתחילו עם פסקת פתיחה זהה: ״ראיתי את ׳מלחמת הכוכבים׳ הראשון בפעם הראשונה בגיל x, וחשבתי ש….״ (או ״מעולם לא ראיתי/אהבתי/הבנתי את ׳מלחמת הכוכבים׳״). הפסקה השנייה תעסוק בלבטים איך לכתוב ביקורת על הסרט הכי מצופה בעולם, שהפך לשובר קופות חודש לפני בכורתו, שיחס אליו הוא מעל לקולנועי הוא דתי. ובכן, כדי לחסוך זמן ומקום וכדי לנסות להתעסק ביום הבכורה של ״הכוח המתעורר״ בסרט עצמו, ובקולנוע שלו, כתבתי טקסט מקדים שמסביר את הסיטואציה שלי (ושל מיליוני בני דורי) בבואי אל הסרט. ההכרזה שלי חד משמעית: קניתי כרטיס ליום הבכורה של ״מלחמת הכוכבים, הכוח מתעורר״ כי אני בא לאהוב את הסרט. אני מגיע אליו, א-פריורית, כיצירת מופת. אני מגיע אליו כאילו זה סרט שביימה הבת שלי, אני לא רוצה למצוא בו דופי. כשזה מגיע ל״מלחמת הכוכבים״, אני מניח את תג המבקר ואת האקדח על השולחן. מה יקרה אחר כך, זו שאלה טובה.

הטקסט הזה שתכף יעלה ויבוא, לא נכתב בוואקום. נכתבו לפניו עשרות אלפי מילים שלי על הסדרה, שמסבירות בין השאר למה אני לא יכול להיות שותף מלא לספורט הלאומי של מעריצי ״מלחמת הכוכבים״ שמנגחים בלי הרף את ג׳ורג׳ לוקאס, היוצר של הסדרה הזאת (זה שקול בעיני לרצח אב), ולמה אני לא קוטל באותו להט, השמור לפלגים הרדיקליים בדת הג׳דיי שלנו, את סרטי הטרילוגיה השנייה, שכה אוהבים לשנוא, ואני תמיד מנסה (ואף מצליח) למצוא בה נקודות זכות. הטקסטים ההם, שכתבתי בשנה שבה גרתי וכתבתי ל״מעריב״ מניו יורק, היו קבורים בארכיון הישן של ״סינמסקופ״ שהיה עד עכשיו לא נגיש, אז הנה, סוף סוף, אפשר לקרוא אותם:

ראיון עם ג׳ורג׳ לוקאס וג׳אר-ג׳אר בינקס על ״אימת הפאנטום״, מתוך ״סופשבוע״ של ״מעריב״, 1999

דיווח מהפרמיירה הניו יורקית של ״אימת הפאנטום״, מתוך ״זמן תל אביב״, 1999

ועכשיו זה:

פורסם בגיליון נובמבר 2015 של ״ליברל״

1 // שובו של החלילן מהמלין

יכול להיות שזה הכול בגלל המוזיקה. לפני כמה שבועות הגעתי למולטיפלקס בדרכי לסרט. בעודי צועד לכיוון האולם שלי, שמעתי מאולם סמוך תרועה נוגה ומוכרת של קרנות יער. זו הייתה הנעימה המוכרת בשם 'The Force Theme', אחד משני הקטעים הכי מפורסמים שהלחין ג'ון ויליאמס ל'מלחמת הכוכבים' ב־1977. הרגשתי שהמוזיקה חזקה ממני, ומושכת אותי פנימה אל האולם, שכאמור לא היה האולם שלי. שם התנגן לו הטריילר ל'מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר' – והרגשתי איך כל ההתנגדויות בגוף שלי נמסות. 38 שנים שאני מנהל, יחד עם מיליוני מעריצים בני גילי, מערכת יחסים אמוציונלית מאוד עם סדרת סרטי 'מלחמת הכוכבים', אבל זה היה שם, בעודי חומק לתוך אולם קולנוע שאני לא אמור להיות בו, כשהכתה בי התובנה: ארבעה במאים שונים חתומים על שבעת סרטי הסדרה עד כה, שחקנים התחלפו, דמויות באו והלכו, ומערכות היחסים שלנו איתן היו סוערות. אבל ישנו נתון אחד קבוע לאורך הסדרה כולה, וזו המוזיקה של ג'ון וויליאמס. אז אולי זו סיבת הכישוף שהסדרה הזאת מטילה עלינו? אולי יש שם אקורד סודי, תדר עלום המתחבא בין הצלילים, שהופך אותנו לרובוטים ממושמעים בכל פעם שהוא מתנגן, וקצת כמו חלילו של המלין, גורם לנו להתייצב בהמונינו בכל פעם שסרט חדש מגיע אל המסך? ואולי זו הגאוניות של וויליאמס לכתוב פסקול שקטעיו נשמעים כמו המנון; המנון למדינת מלחמת הכוכבים שאנחנו נתיניה, ובכל פעם שההמנון מתנגן אנחנו אינסטינקטיבית עוברים לדום ומצדיעים. יש איזשהו כוח שפועל עלינו כשזה מגיע ל'מלחמת הכוכבים', והרגשתי את זה כשרגליי נשאו אותי, ללא כל התערבות מצד המוח, אל האולם שממנו נשמעה הנעימה, כאילו הייתי המילניום פלקון כשהיא נלכדה בקרן הגרירה של כוכב המוות באמצע המערכה השנייה של 'מלחמת הכוכבים'.

2 // כשהאימפריה מכה שנית

הייתי בן שמונה כשיצא 'מלחמת הכוכבים' וההשפעה שלו עליי הייתה מיידית. ג'ורג' לוקאס יצר שני סרטים בסדרה שזכו לתשואות ולהערצה: 'מלחמת הכוכבים' (1977) ו'האימפריה מכה שנית' (1980). מאז 'שובו של הג'דיי' ב־1983 הוא חוטף על הראש ללא הרף מאותם מעריצים שהוא עצמו יצר בזכות שני סרטיו הראשונים. 32 שנים שמעריצי 'מלחמת הכוכבים' יורדים על לוקאס, כמו שילדים לעתים נוטים לזלזל בהוריהם. אבל אני נזהר ונרתע מזה. עם 'מלחמת הכוכבים' המקורי, ועם כל מה שהגיע אחר כך – סרטי ההמשך, הספרים, התקליטים, משחקי המחשב – לוקאס יצר משהו גדול יותר מרק סרט. זו תרבות, זו דת, זה עולם. זו חוויה חוצת פלטפורמות ודורות, שהיא במידה רבה המשל המכונן של בני הדור שלי. מיליונים על גבי מיליונים של מילים נכתבו ב־32 השנים האחרונות כדי להוכיח בכעס איך ולמה לוקאס טעה בכל החלטה שהוא קיבל מאז 'שובו של הג׳דיי' ועד 'נקמת הסית', ובכנות – אני מסכים עם רוב הביקורות. אבל אני לא שוכח דבר אחד: כמה מחוויות הצפייה החזקות והאינטנסיביות שהיו לי, כילד, כנער וכמבוגר, היו בסרטי 'מלחמת הכוכבים'. ההשפעה שלהם עליי הייתה פיזית ממש. ולראיה (וסליחה על התיאור הגרפי): בכל ימיי בקולנוע – וראיתי מן הסתם אלפי סרטים בקולנוע – נזקקתי להתפנות באמצע סרט רק פעמיים (מה שלהבנתי עשוי להיות תכוף יותר עם הגיל): ב'שובו של הג'דיי' וב'אימת הפנטום'. בשני המקרים, הציפייה והריגוש הכריעו את כל מערכות ההתאפקות שלי (תוסיפו לכך את העובדה שאת 'אימת הפנטום' ראיתי בפרמיירה בניו יורק שבה ישבו לוקאס, הריסון פורד וכל כוכבי הסרט בערך חמש שורות מאחוריי, ותבינו עד כמה היציאה שלי לשירותים באמצע הייתה מביכה). מצד שני, ככה זה כשאתה בין בני משפחה – אתה לא נבוך ללכת לשירותים. בחיים לא הייתי עושה את זה מול סרט זר.

3 // שהכוח יהיה עם לוקאס

המבקרים של לוקאס צודקים. הבעיה הגדולה בכל מה שלוקאס עשה מאז 1983 היא שהאיש שברא עולם כה משמעותי עבורנו, ככל הנראה מעולם לא הבין מה הוא הדבר שהמעריצים כל כך התחברו אליו. לא רק שהוא לא הבין, נדמה אפילו שההערצה העצומה הביכה אותו, ואני מעז לומר, אפילו העליבה אותו. אין דימוי טוב יותר לאל שברא את עולמו, ואז העלים את עצמו ממנו, כשהוא משאיר אותנו לשבור איתו את הראש לבד. לכן, כל תכליתה של הטרילוגיה השנייה הייתה, כפי שאני רואה את זה, להחזיר ללוקאס את השליטה במושכות של העולם שהוא ברא, להפקיע אותו מידי המעריצים, שיצרו נרטיבים שלמים לגבי העולם שמחוץ לסרטים.

ב־1999, כשהתגלה לוקאס בשנית, אחרי 22 שנות פרישה (מבימוי), הוא כמו אמר: כולכם טועים, זו הגרסה הרשמית. הקהל צפה בסרטים ואמר: אין סיכוי, אתה טועה. וכך, שלושה סרטים שהיו ללהיטי ענק עצומים, הם גם כישלונות ענק – תדמיתית, תקשורתית, אישית. היה ברור שאחרי 'נקמת הסית' ללוקאס אין אלא לפרוש ולומר לעצמו: "ניצחוני בניי, ניצחוני".

לפיכך, אני רוצה להציע להתייחס לטרילוגיה השנייה כאל ספרים חיצוניים. הם נכתבו ברוח הקודש, אולי, ומכילים כמה וכמה דברי חוכמה וטעם, אבל הבה נתייחס רק לטרילוגיה הראשונה בתור הגוספל האמיתי.

ומול גלי צונאמי של שנאה כלפי לוקאס – האיש שרצה להיות לוק סקייווקר והפך בעיני המעריצים לדארת ויידר (שלא לדבר על הקיסר פלפטין) – אני לא יכול אלא להתייצב שוב ושוב לצדו ולהגן עליו. נכון, הוא עשה טעויות, נכון הוא שבר את לבנו, אבל הוא האיש שנתן לנו את העולם הזה, את הדמויות האלה, את המיתוס ואת המשל, שהיו כה חיוניים לדור שלנו. אני לא יכול להפנות עורף לבוראי, אני לא יכול לרצוח את אבי, למרות שכל בני דורי התפכחו והפנו לו עורף בכעס.

4 // כאב הפנטום

כמה שבועות לפני בכורת הפרק השביעי של 'מלחמת הכוכבים' ('הכוח מתעורר') – הסרט שינסה להתעלם מקיומה של הטרילוגיה השנייה ולהמשיך את הסיפור מהמקום בו הפסקנו ב־1983 – אני נזכר ברגעים שלפני הבכורה ב־1999. גרתי אז בניו יורק ומעולם לא היה סרט שציפיתי לו כך. ואחרי הצפייה הראשונה, ואז השנייה, ואז השלישית, נותרתי מבולבל ממנו. מסביבי המעריצים התחילו לזעוק – ג'אר ג'אר בינקס המסכן חטף את כל השנאה – אבל אני לא מיהרתי להצטרף לפלוגות הסקילה. הסיבה לכך כפולה: ראשית, צריך להודות, גם 'אימת הפנטום', וגם שני סרטי ההמשך (ובייחוד פרק הסיום, 'נקמת הסית'), הכילו כמה קטעי פעולה פנומנליים, שלפעמים הלכו לאיבוד בתוך דברת אינסופית על פוליטיקה והסכמי סחר אינטר־גלקטיים. והנה הסיבה השנייה: עבור דור שלם, בעיקר של היפים לשעבר ובוגרי הסיקסטיז, 'מלחמת הכוכבים' הראשון היה התגלמות הרוע בתצורתו הקולנועית. הם ראו בו הצטברות של טמטום ואינפנטיליות. ופתאום אני מבין שב'אימת הפנטום' הדור שלי התחיל לקלל את לוקאס בדיוק כמו שהדור שקדם לנו קילל אותו כבר ב'מלחמת הכוכבים'. אולי זה לא ג'ורג' לוקאס שהשתנה אלא אנחנו שהשתנינו? הרי באנו ל'מלחמת הכוכבים' הראשון בגלל החוויה, לא רק בגלל הסיפור. ומהסרט השני, אנחנו מתמקדים אך ורק בסיפור. במילים אחרות: הבעיה היא בנו. ב'אימפריה מכה שנית' הסיפור האפל ריתק אותנו, כמו גם רוב 'שובו של הג'דיי', למעט הסוף. אבל לוקאס נותר אינפנטיל, ואילו אנחנו התבגרנו. ולא רק זאת, המשכנו בין סרט לסרט לספר לעצמנו את הסיפור בראש. המצאנו לנו נרטיבים על האופן שבו לוק וליה הופרדו, ועל מה שדחף את אנאקין סקייווקר להפוך לדארת ויידר; וכשלוקאס בא וסיפר לנו את גרסתו, כולנו פלטנו אנחת אכזבה קולקטיבית, כמו מיליון קולות שצורחים כאב פנטום בבת אחת. הגרסאות שלנו היו טובות יותר, בעיקר כי הן היו שלנו.

5 // תקווה חדשה

ואז לוקאס עשה את מה שהוא היה צריך לעשות מזמן: העביר את השרביט הלאה ופרש. עכשיו כל מפעל 'מלחמת הכוכבים' נמצא בידיים אחרות, בבעלות התאגידית של דיסני. בימינו, 'מלחמת הכוכבים' מסופר הכי טוב על ידי המעריצים, ולא על ידי בעל הבית.. ראו את כל משחקי המחשב, חלקם מניחים תשתית עלילתית שהייתה יכולה להתפתח לסרטי המשך מצוינים. ולכן גם הפעם – סאקר שכמוני – אני מגיע לסרט השביעי של 'מלחמת הכוכבים' רוטט מציפייה והתרגשות, ובלבי החלטה: אני הולך לאהוב את הסרט. מבקר קולנוע או לא, אני לא יכול לבוא אליו כשופט, רק כאוהב; כמו בן משפחה, כמו אחיין, בן דוד או גיס, שמגיע אך ורק לתמוך, ולא לבקר. אני חוזר ל'מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר' כשאני נמצא ברגרסיה לגיל 9, ואני מפקיד בתוך הרובוט שלי רק בקשה אחת: בבקשה עזור לנו, ג'יי.ג'יי אברמס, אתה תקוותנו היחידה.

נושאים: בשוטף

6 תגובות ל - “יומני ״מלחמת הכוכבים״, 1977-2015”

  1. 30 נובמבר 2015 ב - 15:22 קישור ישיר

    אני חייב להודות שבעיני, היציאה של הסרט החדש של מלחמת הכוכבים לא מרגשת, אלא מדאכת אותי.
    אמנם אני לא מעריץ מושבע של הסדרה, אבל אני בהחלט מאוד אוהב סרטי אקשן וביחוד סרטי מדע בדיוני.
    אבל לאחרונה אני נהנה פחות ופחות מצפייה בשוברי קופות, ואפילו מוותר על סרטים מסויימים, כי אני מפחד להתאכזב.

    אני חושב שמה שהיה כל כך נפלא בסרטי מלחמת הכוכבים, ומה שתרם להצלחה העצומה שלהם, זה שהם היו יצירה מקורית וחדשנית.
    הסרטים לא היו עיבוד לקומיקס, או לסדרת ספרים, אלא סיפור מקורי שהצליח לבנות עולם חדש בזכות עצמו.
    אני חושב שזה מאוד מצער שבשנים האחרונות, אנחנו רואים רק עיבודים והמשכונים וריבוטים וסיקוולים ופריקוולים.
    עד מתי יוכלו המפיקים בהוליווד לשאוב את הבארות האלו? לאנוס את הגופות?

    סרטי מלחמת הכוכבים הראשונים ביטאו חופש עצום, דמיון מטורף, רצון להגיע למקומות חדשים. הסרטים בראו מיתוסים מודרניים.
    חבל שאנחנו מוותרים על ליצור מיתוסים חדשים כאלה. חבל שיוצר כל כך מוכשר כמו ג׳י ג׳י אברהמס לא כותב את ״מלחמת הכוכבים״ שלו. אני בטוח שהוא יכול ליצור משהו שיהיה הרבה יותר מרענן, עדכני ומרתק מעוד המשך מיותר.
    מה היה קורה עם סטיבן שפילברג היה ממשיך לביים עוד ועוד סרטי ״מלתעות״?

    הסרט החדש של מלחמת הכוכבים הוא ההפך ממה שהסרטים המקוריים ייצגו כשהם יצאו. הוא מייצג את הפחדנות של הוליווד ואת הרגרסיה של הקולנוע. אותי זה מאוד מדאיג.
    נכון, הסרט החדש כנראה ישבור שיאים והוא אפילו יהיה מאוד מהנה וחכם, אבל רוב הסיכויים שהוא יהיה חסר משמעות בהיסטוריה של הקולנוע, וכנראה יישכח.
    כי איך אפשר ליצור יצירה בעלת משמעות, כשאתה חייב להתייחס לגוף יצירה כל כך ישן וגדול ומסובך ומעייף?

    בעיני, היציאה של הסרט החדש היא שיא הציניות ההוליוודי, ואני מתכוון להחרים אותו.
    זה נשמע טיפשי, אני יודע, אבל זה מגיע ממקום שבאמת דואג לעתיד של הקולנוע.

    אני מקווה שעוד לא מאוחר מדי לקחת סיכונים. אני מקווה שיוצרים עדיין חולמים על עולמות חדשים.

    ===================
    רוה לרוני: תגובה קצת משונה. כי אם אתה יוצא נגד סרטי המשך, אז זה גם תופס על ״האימפריה מכה שנית״ ו״שובו של הג׳דיי״, ואז אתה מוכן לחיות בשלום רק עם ״מלחמת הכוכבים״, שזה בסדר, אבל אני מבין שאתה אוהב גם את סרטי ההמשך, שבוימו על ידי אנשים שאינם לוקאס, אז מה השתנה? ויותר מוזר: אתה צופה ש״מלחמת הכוכבים״ יהיה ״מאוד מהנה וחכם״? כמה סרטים מאוד מהנים וחכמים ראית השנה? למה להחרים סרט שנראה לך שיהיה מהנה וחכם? תחרים את הסרטים האידיוטיים ומעוררי הסבל.

  2. 30 נובמבר 2015 ב - 16:20 קישור ישיר

    אם שופטים את סרטי "מלחמת הכוכבים" בנפרד מהתופעה שהם יצרו – ככל שזו משימה קשה עד בלתי אפשרית – נדמה לי שאפשר לומר משהו שיגרום להרבה מלומדי קולנוע ובראשם רון מיברג תחושת קבס: היצירה של לוקאס היא, בסופו של דבר, משהו מאוד-מאוד אינטלקטואלי. הדיון הנפלא ביותר במלחמת הכוכבים, מבחינתי, נערך באתר Star Wars Origins, שהיוצרת שלו קריסטן ברנן ערכה מיפוי מקיף של היצירות שהשפיעו על לוקאס, ברמת פני השטח וברמה הרעיונית:
    http://moongadget.com/origins/
    כשגיליתי את האתר הזה, שנמצא על הרשת מאז תחילת המילניום הנוכחי, פשוט צללתי לתוכו. הוא מראה איך לוקאס ידע לחבר בין דברים שלכאורה לא שוכנים זה לצד זה: בין סרטי "פלאש גורדון" למחקרים של ג'וזף קמפבל, בין אקירה קורוסוואה ל-"כוכב האסור" (תוך זיהוי השורשים השייקספיריים בשני המקרים), בין הגרנדיוזיות של "2001" לביוגרפיה האישית של לוקאס עצמו.
    ובמידה רבה, גם הקריירה של לוקאס בין סוף שנות ה-70 לסוף שנות ה-80 משקפת את הרבגוניות הזו (נדמה לי שהחל משנות ה-90 המוקדמות הוא הרים ידיים מהניסיונות לחדש, ופשוט התמקד בחפירה במכרות של "מלחמת הכוכבים" ו-"אינדיאנה ג'ונס" כדי למצוא שם עוד זהב). לצד הפקות סרטים עבור קולגות ("כחום הגוף" של קסדן, "טאקר" של קופולה ו-"קגמושה" של קורוסוואה), לוקאס נכנס גם לאנימציה עם Twice Upon a Time – סרט אוונגרדי ממש מבחינת המראה והתסריט שלו ו-Land Before Time של דון בלות' שהקדים בשנה את רנסאנס האנימציה של דיסני, הפיק שני סרטי פנטסיה – "המבוך" ההנסוני ו-"ווילו והנסיכה" – שזכו לחרפות וגידופים מצד המבקרים לפני שהם הפכו לקאלט ובדיעבד היוו השפעה עצומה על סרטי "הארי פוטר" ו-"שר הטבעות", ואפילו תאונת הדרכים הידועה בשם "הווארד הברווז" נתנה השראה ל-"שומרי הגלקסיה" (עניין שיוצר "שומרי הגלקסיה" פחות או יותר הודה בו בסצינה שלאחר הקרדיטים). מעבר לדולרים הרבים שהוא גלגל, לוקאס הוא ללא ספק יוצר מעניין ומורכב יותר ממה שנהוג לתת לו קרדיט.

  3. 30 נובמבר 2015 ב - 17:11 קישור ישיר

    אז נפגשים ברביעי בחצות ודקה ?
    אגב, כמוך, כמוני.
    אני הולך ליצירת מופת.
    נא לא להפריע.
    תודה.

  4. 1 דצמבר 2015 ב - 9:10 קישור ישיר

    זה הסרט שאני הכי חיכיתי לו כל השנה. רק שזה יהיה סרט טוב , אינשאללה

  5. 2 דצמבר 2015 ב - 2:18 קישור ישיר

    מסכים עם כל מילה ובעיקר מתנגד לרצח האב הדוחה שעשו לג'ורג' לוקאס. האיש הזה ראוי רק לאהבה


השאירו תגובה