15 ינואר 2016 | 12:11 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

״האיש שנולד מחדש״, ביקורת

״האיש שנולד מחדש״ סרטו של א.ג איניאריטו עם ליאונרדו דיקפריו

״האיש שנולד מחדש״ סרטו של א.ג איניאריטו עם ליאונרדו דיקפריו

אחרי הזכייה בגלובוס הזהב ביום ראשון, הפיכתו לשובר קופות בסוף השבוע האחרון באמריקה וההפתעה אתמול כשהתברר שזה הסרט עם מספר המועמדויות הגבוה ביותר לאוסקרים, אפשר להתחיל לשאול ברצינות: האם ״האיש שנולד מחדש״ (״The Revenant״), סרטו של אלחנדרו גונסלס איניאריטו, בדרכו לזכות באוסקר? אם כן, לא יהיה שמח ממני. מאז ראיתי אותו לפני כמה שבועות קצב פעימות ליבי עדיין לא הוסדר – מדובר בסרט פלאי, נס של ממש, יצירת מופת לדורות. בכל שנה אחרת לא היתה בכלל צריכה להיות שאלה האם זה הסרט שיזכה באוסקרים, זה היה ברור מאליו, אלא ש״האיש שנולד מחדש״ מגיע אל האוסקרים בתזמון בעייתי ומעט אירוני: שנה אחרי שאותו במאי כבר זכה באוסקר על סרטו הקודם, ״בירדמן״. האם יצליחו מצביעי האוסקר להתגבר על הרתיעה להעניק פרס לאותו במאי שנתיים ברציפות, להתעלות מעל תחושת ״הוא את שלו כבר קיבל״, ולתת את הפרס לסרט הבאמת חשוב והמשמעותי מבין שמונת המועמדים לאוסקר? למרות שסימני השבוע האחרון יוצרים כרגע את האשלייה המסוימת שכן – זהו בהחלט הסרט המוביל – אני חייב להישאר סקפטי ומציאותי. הסרטים הכי טובים לאו דווקא זוכים באוסקר. לרוב אפילו להפך. אבל הם זוכים בתהילת ההיסטוריה.

לו מפיציו הישראליים של ״האיש שנולד מחדש״ היו מפיצים אותו בסוף 2015, הוא היה מבחינתי נצמד ל״מקס הזועם, כביש הזעם״ לתואר סרט השנה. שני הסרטים האלה, שניהם מובילים במירוץ לאוסקר, הם שני צדדים של אותו מטבע: אש וקרח (וטום הארדי נמצא בשניהם). שניהם סרטים שהעיקר בהם הוא האינטנסיביות של החוויה הקולנועית ומסעו של הגיבור אל הלא נודע, מסע הישרדות ומנוסה שגאולה בסופו. אבל בעוד ״מקס הזועם״ הוא פראפרזה על סרטי האקשן ההוליוודיים, ״האיש שנולד מחדש״ הוא כמו הדהוד לסוגה קולנועית שהוליווד הפסיקה לייצר, האפוס הפראי. זהו ״צייד הצבאים״ של הדור שלי.

בשבוע הקרוב, רגע לפני בכורתו הישראלית, נקדיש לסרט הזה לא מעט מילים. נתחיל כעת.

הקריירה של אלחנדרו גונסלס איניאריטו עברה את אחת התהפוכות המדהימות שראיתי. כבר מסרטו הראשון, עדיין במקסיקו, ״אהבה נושכת״, איניאריטו הוכיח שהוא במאי בעל עוצמות נדירות, ויכולת בלתי רגילה ליצור תחושה של זעם בקולנוע שלו, ואצל צופיו. משם, הדרך לקריירה אמריקאית היתה מהירה. אבל בתחילת דרכו, נדמה היה שאיניאריטו נהנה לזעזע. הוא ידע ליצור סרטים מעוררי הלם, חוויות טראומטיות שנדמה שהצופה חווה בגוף ראשון. הוא היה במאי וריטואוזי אבל הוא השתמש בכוחו כדי לפצוע את הצופה: ״אהבה נושכת״, עם מלחמות הכלבים שלו, ״21 גרם״, סרט שהוא פשוט מסע חסר רחמים של אבל ויגון, ו״בבל״, סרט על כל מה שנורא בעולם, הפכו אותו לבמאי נערץ, אבל למישהו שסרטיו הפכו כמעט בלתי נסבלים לצפייה. סרטו הקודם, ״בירדמן״, היה התפנית. ״בירדמן״ הוא סרט שחשף גם חוש הומור אצל איניאריטו, ולא רק קדרות. בכל סרטיו עד אותו רגע, איניאריטו עסק בפגמים של בני אדם, בטרגיות ובאפסיות שלהם. דומני שהיה בו משהו אכזרי, חסר רחמים ולא אנושי. אבל איניאריטו עבר תהפוכות אישיות ומקצועיות. את שלושת סרטיו הראשונים כתב התסריטאי גיירמו אריאגה, ואולי הכיוון הפסימי והברוטלי היה שייך גם אליו, ובכל מקרה, הקשר הזה הסתיים בפיצוץ ובניתוק. במקביל, איניאריטו יצר שותפות יצירתית תומכת עם עמיתיו הבמאים המקסיקנים: גיירמו דל טורו ואלפונסו קוארון. דומני שהסיבה שאני כה אוהב את שני סרטיו האחרונים של איניאריטו היא כי אני מרגיש בהם את השפעתו החיובית של קוארון. ״בירדמן״ היה הפתעה אדירה, אבל כעת מתברר שזה היה מופע החימום, הסרט הקטן והזול שאיניאריטו ביים עד שהוא יצליח להרים את ההפקה היקרה והמסובכת שעליה חלם, זו של ״האיש שנולד מחדש״ (שעלה 135 מיליון דולר, רובם מכיסו של ארנון מילצ׳ן, האיש שאיניאריטו הגדיר בתור ״הגיבור האמיתי של הסרט הזה״ בנאום התודה שלו בגלובוס הזהב).

דמיינו את ההתפעמות שחווינו בעת הצפייה ב״הילדים של מחר״, ותתחילו להבין את מימדי הווירטואוזיות אליהם הגיע איניאריטו ב״האיש שנולד מחדש״. ההשפעה הזאת ניכרת בכך שאחרי ארבעה סרטים בהם עבד עם הצלם הקבוע שלו, רודריגו פרייטו, את שני הסרטים האחרונים הוא צילם עם עמנואל (״צ׳יבו״) לובצקי, הצלם הקבוע של קוארון ובשנים האחרונות גם של טרנס מאליק. לובצקי הוא המרכיב הסודי של כל האנשים האלה: צלם שהוא לב פועם. צלם שכל שוט שלו מעלה דמעות של התרגשות והתפעמות בעיניי ושואב אוויר מריאותיי. בזכות עיניו ועדשותיו של לובצקי, ״האיש שנולד מחדש״ הוא החתונה המושלמת בין דרמה אינטנסיבית בסגנון קוארון, ובין מסע פיוטי בטבע בסגנון מאליק. זהו המיטב בין כל העולמות, הגיג רוחני, עם נטייה קלה לשאמאניות שמאליק כה אוהב, ועדיין דרמת הישרדות מהודקת ורבת תפניות.

זהו סיפורו האמיתי – אך גם המשוער – של יו גלאס (בגילומו של ליאונרדו דיקפריו, שככל הנראה הולך לזכות באוסקר על הסבל שהוא עבר בעת צילומי הסרט, ועל הנכונות שלו לעשות את מה שהוא עושה כאן), סוחר פרוות שיצא למשלחת ציד בווויומינג של תחילת המאה ה-19. זה מסע שבו המוות מחכה מאחורי כל עץ: אם האינדיאנים לא יהרגו אותם, אם הסוחרים הצרפתים המתחרים לא יבזזו אותם ואם החיות לא יטרפו אותם, אז החורף יקפיא אותם למוות. אחרי מתקפה של אינדיאנים ושל דב, יו גלאס ננטש מאחור על ידי חבריו למשלחת. אבל – השם העברי מרמז לנו את נקודת המפנה שמתחילה את מסעו – הוא שורד, ויוצא למסע שבסופו הוא מקווה להגיע גם לחוף מבטחים אבל גם לנקמה. רוב הסרט, זה הוא נגד הטבע.

מסיקוונס הפתיחה, סצינה אכזרית ואלימה של טבח, הסרט מסגיר את סגנונו. 13 הדקות הראשונות לבדן הם אחד הדברים הכי טובים שראיתי בקולנוע בחיי. איניאריטו ולובצקי מצלמים בשוטים ארוכים-ארוכים ומשתמשים אך ורק בתאורה טבעית. הגישה הזאת מעניקה לסרט את הנפח שלו – מסע בן שעתיים וחצי בנופי פרא, שמסתתר בו גם הגיג אקולוגי: כדי לצלם את הסרט בנופים מושלגים בחורף, שאיפשר לצוות רק שעות אור בודדות בכל יום, גילתה ההפקה שהם צריכים להתחיל להתרוצץ בכל רחבי אמריקה כדי למצוא נופים מושלגים, בעולם שהולך ומתחמם. כשאיניאריטו חזר לסט בבריטיש קולומביה בפברואר, אחרי הזכייה באוסקר, הוא גילה שהשלג כבר נמס. בפברואר. לכן, היה עליהם לנדוד אל מתחת לקו המשווה לארגנטינה, להשלים את הצילומים שם, במקום שבו החורף כבר הקדים. הסיפור הקטן הזה מאחורי תלאות ההפקה מציג משהו מהכוח הרעיוני של הסרט: סרט שנראה כאילו הוא מתרחש לפני כמאתיים שנה, אבל שבליבו יש אמירה עכשווית מאוד על כל מה שלא השתנה מאז: מה בני האדם עושים לאוכלוסיות מקומיות, לטבע, לבעלי החיים ולאקלים. בסרט הזה, כל אלה משיבים מלחמה. התוצאה – אלימה, אינטנסיבית, פרועה, אך גם מהורהרת, רוחנית ומפויסת – מניבה סרט שהוא בקלות יצירת מופת. סרט שהמפגש שלו בין צילום, עריכה, פסקול, מודרניות וקלאסיקה יוצר חוויה אסתטית שהיא-היא הסיבה לכך שאני כל כך אוהב קולנוע.

נושאים: ביקורת

14 תגובות ל - “״האיש שנולד מחדש״, ביקורת”

  1. ניר 15 ינואר 2016 ב - 14:42 קישור ישיר

    יש לי שאלה למי שראה את הסרט: איך צילמו את הסצנה עם הדב? זה נראה כאילו זה דב אמיתי, ולא אדם בפרווה, שמתנפל על דיקפריו? האם מדובר בטכניקת מחשב? אשמח לתשובה.

    =====================
    רוה לניר: האם שמת לב ש״האיש שנולד מחדש״ מועמד לאוסקר על אפקטים? זו הסיבה. הדוב דיגיטלי תוצרת ILM.

  2. ניר 15 ינואר 2016 ב - 16:26 קישור ישיר

    מה זה אומר דב דיגיטלי? זאת בובת דב שמתופעלת בשלט רחוק, או שזוהי בכלל איזשהו הולוגרמה ממחושבת שדיקפריו נאבק עימה? בכל אופן, התוצאה מרשימה מאד. זה נראה אמיתי בצורה מפחידה.

    • יואב 15 ינואר 2016 ב - 17:26 קישור ישיר

      אני שמעתי בכלל שליהקו את הדב מ״גריזלי מן״. הוא היה מועמד על התפקיד לדב הזהב, אבל הפסיד לפדינגטון.

  3. דוד מושביץ 15 ינואר 2016 ב - 19:29 קישור ישיר

    טרם ראיתי אבל כיון שאהבתי מאד את כל סרטיו של איניאריטו (דווקא 21 גרם הפחות מוערך אהוב עלי במיוחד) כנראה אסכים לדעתך. עם זאת כיין שמהסרטים שראיתי עד כה קרול הוא בעיני הטוב ביותר אודה על דעתך כיצד הוא אפילו לא ברשימת המועמדים.בעיני זו שערוריה.
    תודה מרכש על עמדתך.

  4. גיא 15 ינואר 2016 ב - 20:55 קישור ישיר

    ״סרט פלאי, נס של ממש, יצירת מופת לדורות״. לא יכול להסכים יותר עם מה שכתבת. יצירת מופת.

  5. לירן 15 ינואר 2016 ב - 22:03 קישור ישיר

    הוא נאנס ע"י דוב, צעד בנהר קפוא, השתחל עירום לתוך סוס וזחל קילומטרים בשלג. אני מסרב לחיות בעולם שנותן לשרליז ת'רון אוסקר על קצת התכערות ומשחק מוגזם אך מתעלם ממה שליאו עבר.

  6. רוני 15 ינואר 2016 ב - 22:07 קישור ישיר

    חזק בהורדות לאחרונה

  7. עודד גרנות 15 ינואר 2016 ב - 23:31 קישור ישיר

    הדב הוא תלת מימד והקומפוזיטורים שעבדו על זה אמרו שהסרט הזה הוריד להם שנים מהחיים… ושיש בסרט קצת הרבה יותר עבודת אפקטים ממה שלובצקי מוכן להודות.. (בסגנון של לחבר כמה פליטים שצולמו בנפרד) כמובן זאת מבלי לזלזל בוירטואוזיות שלו

  8. רועי תמם 16 ינואר 2016 ב - 7:59 קישור ישיר

    שאלה, לפי התרשמותי מהביקורות גם שמונת השנואים וגם האיש שנולד מחדש הם סרטים שחייבים לראות אותם על מסך גדול ככל האפשר. האם ביקורת רצינית יכולה להתקיים גם אחרי צפיה ביתית? הרי את 2 הסרטים טרחת לבקר לפני שהגיעו לאקרנים בישראל. או שמא אתה מבלה בניכר ולא עדכנת את קוראיך המושבעים.

    • בוריס 21 ינואר 2016 ב - 19:05 קישור ישיר

      רועי, על הקרנות מוקדמות לעיתונאים שמעת?

  9. יואב 16 ינואר 2016 ב - 14:03 קישור ישיר

    אוקי שכנעת אותי ללכת לראות את זה, הרי בכל זאת צדקת בקשר לבירדמן..
    אבל יש לי שאלה: איזה סרט מבין השניים אתה מעדיף?
    (האיש שנולד מחדש או בירדמן)

  10. מיקי 16 ינואר 2016 ב - 19:45 קישור ישיר

    סרט מופלא שבא חשבון עם ההיסטוריה האמריקנית באופן מצמרר. הוא חייב לזכות באוסקר כי הגיע הזמן שסרט רציני כזה, מפואר ומשמעותי כזה, עם אמירה ועומק יזכה. וזה הזמן שראוי שסרט כזה יזכה ויחזיר לטקס האוסקר משהו מהחשיבות שלו כסמן תרבותי. זה הזמן כי זאת תקופה שבה ארצות הברחת הליברלית מישירה מבט לעוולות שעומדות בבסיס שלה – על העבדות דובר הרבה במדיום, על הכיבוש ומחיקת הזהוב הילידית – לא. לכן הסרט לא רק מעולה אלא גם חשוב.

  11. עודד 19 ינואר 2016 ב - 3:49 קישור ישיר

    http://www.theprovince.com/entertainment/movie-guide/meet+stunt+bear+beats+crap+dicaprio+revenant/11652700/story.html

  12. צופה 21 ינואר 2016 ב - 23:15 קישור ישיר

    אבל איך מקס הזועם העלוב?
    איך?
    אולי על אפקטים
    אולי על פסקול
    אולי על צילום
    אבל בתור סרט? שיעמומן חסר פוואנטה


השאירו תגובה