12 פברואר 2016 | 11:33 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

״הבן של שאול״, ביקורת

מאחורי הקלעים של ״הבן של שאול״. מבט קצר רואי

מאחורי הקלעים של ״הבן של שאול״. מבט קצר רואי

הגדוּלה (והגבורה ותפארת וההוד) של ״הבן של שאול״ מתחוורת כבר בשוט הראשון שלו. שוט אחד, ארוך, מפותל, מהונדס, שיוצא ונכנס, ומציג את כל מה שצריך לדעת על הסרט: את העולם שבו הוא מתרחש, עולם של זוועה ומוות, ואת השפה הקולנועית באמצעותה הוא בוחר לייצג את העולם הזה. לסלו נמש, שהיה עוזרו של בלה טאר לפני שפנה לביים כאן את סרטו הראשון, מצלם את ״הבן של שאול״ בפילם (והתעקש בפסטיבל קאן שהוא גם יוקרן בפילם), בפריים כמעט ריבועי (פורמט 4:3), ופותח את הסרט בצילום חוץ, ללא פוקוס. אל תוך הפריים צועדת דמות שנכנסת לפוקוס רק כשהיא נמצאת כמה סנטימטרים מהעדשה, וזה המקום שממנו היא לא תזוז מעכשיו. זהו שאול אוסלנדר (שאול האאוטסיידר, או שאול שלא-מן-העולם-הזה), בגילומו של גזה רוהריג רך הדיבור, זונדרקומנדו באושוויץ באוקטובר 1944, שמלווה אל תאי הגזים את הטרנספורטים האחרונים שמגיעים מהונגריה. בשוט הפתיחה הוא צועד לצד הקורבנות אל תוך אולם ההתפשטות, מלווה אותם אל המקלחות, סוגר אחריהם את הדלת ושומע את זעקותיהם ברגע שהם מבינים בפנים מה באמת קורה. ואז הוא, ושותפיו, פותחים את הדלתות וצריכים לפנות את הגופות הערומות אל המשרפות, לפנות את הבגדים מאולם הכניסה, ולהכין את הכל לקראת המשלוח הבא.

״הבן של שאול״ הוא סרט בעל עלילה בדויה, המכיל לא מעט אזכורים היסטוריים – כמו למשל עצם קיומם של כמה תמונות סטילס מטושטשות שתיעדו את ההשמדה באושוויץ – והוא מתרחש ברובו ביום אחד, סביב האירועים שהובילו להתמרדות של אנשי הזונדרקומנדו, בתחילת אוקטובר 1944. אבל האירועים האלה מתרחשים מסביב לגיבור הסרט, שאול, והוא כמעט אדיש אליהם. כמו לא מעט מאנשי הזונדרקומנדו, היהודים שאולצו להיות המוציאים להורג בשם הנאצים, גם הוא הפך למעין זומבי, או רובוט. פניו פנויות מרגש, עיניו חלולות, הוא פונה ימינה ושמאלה ב-90 מעלות, כאילו הוא מתוכנת. אין שם רצון חופשי. והשוט הראשון מציג את האופן שבו בוחר נמש לייצג את העולם הזה: פריים מצומצם, שפניו של שאול ממלאות את רובו, ואנחנו מלווים אותו, צועדים על פי רוב לפניו, מביטים בו, והוא מסתיר לנו את כל מה שקורה מסביב, מאחוריו ומצדדיו. רובו המוחלט של הסרט מצולם בתקריב, כזה שעומק השדה בו מצומצם, ולפיכך כל הזוועות ששאול עד להם – בעיקר ערימות הגופות שהוא צריך להתעסק איתן – נשארות מחוץ לפריים, ואם הן נכנסות, הן מחוץ לפוקוס. האימה האמיתית בסרט נמצאת בפס הקול שלו, שבו אנחנו שומעים את כל מה שנחסך מאיתנו בראייה (ויהיו שיגידו שהצלילים שהוא שומע, קשים ומעוררי פלצות יותר מהמראות). נדמה שאולי זו דרכו של שאול להביט בגיהנום שבו הוא צועד, במבט קצר רואי, שמסנן החוצה את המוות, ומאפשר לו לשרוד יום אחד נוסף, בדרך אל השמדתו הוודאית (אנשי הזונדרקומנדו, העדים המובהקים לרצח יהודי אירופה ולשיטתיות שבה היא בוצעה, הוצאו להורג כל כמה חודשים כדי להבטיח שלא תישאר עדות למעשים). אני קורא לא מעט מעמיתיי כותבים שהסרט מצולם מנקודת מבטו של שאול, מבעד לעיניו, וזה לא מדויק: הסרט מצלם את עיניו של שאול, זו לא נקודת המבט שלו – הוא זה שמוליך אותנו, הוא הדמות היחידה שאנחנו עוקבים אחריה, אבל הסרט הוא נקודת מבט חיצונית על שאול, ולא של שאול. הסרט מתמסר למבט בשאול. זה סרט שבתוך עולם של מוות מחפש את מקומות החסד, והחסד הראשון שלו הוא התמקדות בפנים של איש אחד שהופך לדימוי, איש שבדרכו השקטה, הלכאורה-פסיבית, ינסה בעצמו לעשות מעין אקט של מרד, לא רק מול הנאצים, אלא אפילו מול חבריו.

אני מניח שהבחירה הוויזואלית הזאת להתמקד בפניו של הגיבור, היא המחווה של נמש לבן ארצו, הסופר והוגה הדעות בלה באלאש, אחד התיאורטיקנים הראשונים של אמנות הקולנוע בתחילת המאה ה-20, שעסק לא מעט בתקריבי פנים. כותב באלאש: ״אי אפשר לדכא או לנתב את שפת הפנים. ככל שהפנים ממושמעים יותר, ככל שהם מנוסים במלאכת הצביעות – כאשר הם מוגדלים לקלוז-אפ אי אפשר שלא לראות שהם מסתירים משהו, שהם מביעים שקר״. בהשראת כתביו של באלאש כתב פרופ׳ יגאל בורשטיין את ״פנים כשדה קרב״, אולי ספר הגות הקולנוע הטוב ביותר שנכתב בישראל, ושם הוא מחדד את תפיסתו של באלאש ״שקלוז-אפ הפנים היא שפת הנפש האינסטינקטיבית שאינה משקרת לעולם״. ומוסיף בורשטיין: ״דימוי הפרצוף המוקרן על הבד, יותר משהוא מעיד על עצמו, הוא מעיד על פרצופו הבלתי נראה של מי שעמד מאחורי המצלמה – על רצונותיו, על הטכנולוגיה שברשותו ועל תרבותו״.

לכן, בעוד עמיתיי המבקרים בעולם קוראים ל״הבן של שאול״ סרט חשוב, וסרט שצריך לראות (בגלל שיעור ההיסטוריה שלו), אני – שנרתע מסרטים ״חשובים״ – רוצה להדגיש שכדאי לראות את הסרט, כי מהשניה הראשונה שלו הוא מכריז על עצמו בראש ובראשונה כעל יצירה אמנותית ולא על מסמך היסטורי, והוא עושה מה שאמנות אמורה לעשות: לנסח את העולם באמצעות כלים אסתטיים, והם מצידם מנסחים עבורנו תפיסת עולם אתית. ובסרט שבו הגיבור מנוטרל מרגשות, בסרט שבו העולם החושי שלנו חוטף מהלומות המעמיסות עליו, זו גם יצירה שבסופה גם מספקת קתרזיס רגשי מזכך.

שאול (שימו לב שבעברית, המילה הזאת עם שורוק היא שם של מלך אבל עם חולם היא מייצגת יסורי גיהנום, אגרא רמה ובירה עמיקתא בארבע אותיות) רואה בתוך תאי הגזים נס: נער ששרד, אבל אז נרצח בידי רופא נאצי. הוא אומר לכולם שזה הבן שלו (עד סוף הסרט לא לחלוטין ברור האם זו דרכו השקרית לשכנע אחרים לעזור לו, ואולי – למרות שנטען שלא – זה באמת בנו, ואולי בכלל זו אפיזודה פסיכוטית שלו) ומחליט שלהבדיל מכל הגופות שהוא מפנה בכל יום, את זו הוא רוצה להביא לקבר ישראל, קבורה יהודית, דתית. הוא מתחיל לחפש רב, שיעזור לו עם התהליך ויאמר על הנער קדיש. במילים אחרות, הגיבור שלנו, שיודע שהוא חי על זמן שאול, מחליט לצאת לרגע מתוך עצמו ולבצע עבור מישהו אחר מעשה שהוא חסד של אמת (בסוף ספר בראשית, מבקש יעקב אבינו מבנו, יוסף, להביא אותו לקבורה במערת המכפלה ובכך הוא יעשה איתו ״חסד ואמת״. מסביר רש״י את המילים ״חסד ואמת״: ״חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול״). וזו עוד נקודה שחשוב לשים לב אליה בסרט: ברוב סרטי השואה עוסקים ביהודים, שסומנו למוות על ידי הנאצים בגלל יהדותם. אבל לעיתים נדירות סרט עוסק ביהדות של היהודים האלה: שאול הולך עם כיסוי ראש, רוצה לשמוע קדיש, מחפש רב – ומבין שבעוד שליש מהיהודים נרצחו, למעלה מ-80 אחוז מהרבנים הושמדו באותן שנים – וסביבו עמיתיו נוטלים ידיים ומברכים ״המוציא״ לפני אכילת לחם, וקוראים קריאת שמע. הפרקטיקה היהודית, המשך קיום המצוות בתוך אושוויץ, הם מסירות הנפש האמיתית של הדמויות בסרט (מהבחינה הזאת, ובניגוד למה שטוען הבמאי, ״הבן של שאול״ דווקא כן מתחבר ל״רשימת שינדלר״ של ספילברג, ולמרות שקלוד לנצמן טוען שזה ההפך שלו. שני הסרטים מדגישים גם את העניין הדתי של הקורבנות).

כך, בעוד חבריו לזונדרקומנדו יוצאים לדרך עם תוכנית המרד שלהם, שאול לוקח את גופת הנער על כתפו ויוצא עם המשא הזה למסע לקבור אותו. פתאום יש לחייו תכלית. יש לו משימה, שאולי לרגע משיבה אליו את התקווה שניטלה ממנו באושוויץ. כמו סיזיפוס הנושא את הסלע, אבל לא מצליח לגלגל אותה אף פעם עד ראש ההר. אלבר קאמי בספרו ״המיתוס של סיזיפוס״ הסביר שנשיאת האבן במעלה ההר אינה קללה, אלא כל עולמו ותכליתו של סיזיפוס. לשם כך נברא. ולכן, אנחנו פוגשים את שאול בסצינה האחרונה, אחרי כל מה שעבר ואחרי כל מה שברור לחלוטין שעובד עוד לקרות, והוא – לראשונה – מחייך. למה מחייך? לא כי הגשמת המשימה היא העיקר, אלא עצם המאבק לקיים אותה. אולי כי, כדברי קאמי (בתרגום צבי ארד): ״עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לנו את סיזיפוס מאושר״. וזה החסד שהסרט מעניק לגיבור המקולל שלו, הרגע של ההבנה הזאת. עלינו לתאר לנו את שאול מאושר.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “״הבן של שאול״, ביקורת”

  1. 12 פברואר 2016 ב - 12:41 קישור ישיר

    הבעיה של הסרט זה הקלוז אפ.. בוא נצלם זוועה אפית אסון התאומים בקלוז של כבאי ברור שזה בגלל שלא היה להם כסף וזה החושילנג מפריע ומאוד מעצבן אפס במדד שניצל

  2. 13 פברואר 2016 ב - 19:38 קישור ישיר

    סרט מדהים , אומנותי ביותר .הבעיה דווקא היא בבחירה האם זה הוא בנו האמיתי, אם זה רכן היה בנו זה היה מוסיף אלמנט מאוד חשוב שכרגע נעדר מהסרט: רגש. גם שצפיתי בסרט התיעודי ירד הלילה הזדעזעתי קשות, ופה כיוון שזה סרט, האלמנט הרגשי( רק עניין של החלטה שזה הבן שלו) היה הופך את זה ליותר משיחזור של ההיסטוריה המזעזעת. גם שאול הדמות לא הלכה עד הסוף עם ההחלטה שזה הבן שלה ולכן זה נשאר שכלתני. אם הוא היה בודה את הסיפור ומאמין לעצמו זה היה מרגש עד דמעות. אך עדיין סרט חזק ביותר, קולנועי ועצמתי.


השאירו תגובה