״הנערה מנאפולי״ של פאולו סורנטינו. לגעת ביופי

דיברתי על ״הנערה מנאפולי״, והפסקול יוצא הדופן שלו, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

״נפוליטניים אמיתיים אף לא נוסעים לקאפרי״, אומרת אחת הדמויות בסרטו החדש של פאולו סורנטינו, ״הנערה מנאפולי״, ״הם או עניים מדי או עצלנים מדי״. ובכל זאת, שלוש הדמויות הראשיות בסרט עולות על מעבורת שלוקחת אותן בקיץ אחד ב-1968 מנאפולי לקאפרי, הפלגה שנמשכת בסך הכל 50 דקות. המערכה הראשונה והגורלית של הסרט היפה הזה מתרחשת על אי הנופש של העשירים והמפונקים מול חוף אמלפי, ומול העיר סורנטו, שעל שמה קרוי הבמאי, שנולד בנאפולי.

כשהעבודה שלך היא לראות סרטים חדשים, מכל ז׳אנר ומכל ארץ מוצא, קורים לפעמים צירופי מקרים מפתיעים ומתמיהים, מסוג שגורמים לך לבהות במסך בהשתוממות ובחוסר אמון. וזה מה שקרה השבוע למי שעקב בזמן אמת אחרי הסרטים החדשים שיצאו, כשבאותו יום ממש ראיתי שני סרטים שונים לחלוטין – אחד של במאי בשם פול והשני של במאי בשם פאולו – ובשניהם גיליתי שהעלילה מובילה את הגיבורים לקאפרי. כל כך מעט סרטים צולמו שם, והנה – שניים באותו יום. לא רק גיבורי ״הנערה מנאפולי״ שטו לקאפרי, גם גיבורות ״עוד בקשה מסתורית״, שעלה בשירות הסטרימינג אמזון פריים וידיאו, מגיעות לאותו אי קטנטן שבו מתנהלת רוב עלילת הסרט. קאפרי הוא אי כל כך קטן ששני הסרטים הכה שונים זה מזה משתמשים באותם לוקיישנים בדיוק. זה כמעט מפתה לכתוב שנופי קאפרי ומפרץ נאפולי כה פוטוגניים שהם לבדם מצדיקים צפייה ב״עוד בקשה מסתורית״, אבל ננסה להתאפק. מדובר בסרט ההמשך ל״בקשה מסתורית״ מלפני שבע שנים, שהפך ללהיט מפתיע. בסרט ההוא ניסה הבמאי פול פייג (״מסיבת רווקות״) לביים פילם נואר רב–תפניות עם אנה קנדריק ובלייק לייבלי בתפקידים הראשיים. ״בקשה מסתורית״ לא היה סרט מצטיין במיוחד, למרות החן הרב של כוכבותיו, והאופן השנון שבו הן השתמשו בטייפקאסט שלהן כדי לגלם את הדמויות שלהן, אבל במבט לאחור אפשר להיזכר בו בסלחנות, ואולי הוא היווה השראה לסדרה ״רק רוצחים בבניין״, שעובדת עם מנגנוני עלילה דומים (עם פודקאסט במקום עם בלוג וידיאו, מהאופנות של העשור הקודם). כעת, שבע שנים אחר כך, פייג רוצה ליצור סרט המשך שמתעלם מעלילה ומתהדר רק בבגדים המופרזים של לייבלי, בסרט המשך שמפגיש את הגיבורות בנסיבות הכי מופרכות, בעלילה מצועצעת בסרט שכולו קאמפ. והקאמפיות הזאת מצטלמת היטב באור בשמש הים תיכוני של קאפרי. ההשראה של פייג ברורה: זו גרסתו ל״הלוטוס הלבן״. לקחת דמויות עשירות ודקדנטיות ללוקיישן יוקרתי, נובורישי, ולסבך אותן בעלילת רצח, שהיא למעשה עונש על היותן מהמעמד הגבוה והמנותק. הנה עוד נקודת דמיון בין שני הסרטים: קאפרי כמקום של מוות. ידועה האמרה ״לראות את נאפולי ולמות״. אז הנה שני סרטים שמעבירים את הפתגם הזה כמה קילומטרים קדימה: לראות את קאפרי ולמות.

״עוד בקשה מסתורית״. קפריזות בקאפרי

אבל אם יש לכם זמן רק לסרט אחד שמתרחש בחלקו בקאפרי, לכו ל״הנערה מנאפולי״, סרט מכשף ומיסתורי, לא תמיד נהיר אבל יפה לנצח. ״פרתנופה״ הוא שמו המקורי, על שם גיבורת הסרט שקרויה על שם בת הים, הסירנה, שנאפולי קרויה על שמה ושמתפקדת כקמע של העיר. גיבורת הסרט, לפיכך, אמורה להיות מעין בת דמותה של נאפולי עצמה וסיפור חייה הוא מעין ביוגרפיה מסוימת של עיר הולדתו של סורנטינו. זה סרט שני ברציפות שלו שעוסק בנאפולי, אחרי ״יד האלוהים״, סרטו הקודם שהיה מועמד לאוסקר הזר (וזמין לצפייה בנטפליקס). ״יד האלוהים״ הוגדר כמעין רצף זכרונות של סורנטינו עצמו מילדותו בעיר. אם ״יפה לנצח״ שלו, עליו זכה באוסקר הזר, שצולם ברומא, היה גרסתו ל״לה דולצ׳ה ויטה״ של פליני, הרי ש״יד האלוהים״ היה ה״זכרונות״ שלו. סורנטינו מציג את עצמו באופן מודע מאוד כממשיכו של פליני – פליני של הדרום. וסרטיו האחרונים הולכים ומאבדים את המחויבות שלהם לעלילה סדורה לטובת רצף סצינות דמויות חלומות, שמתמקדות במה שנראה כמו פולקלור או אגדות אורבניות מקומיות בעיר שכולה תשוקה וחושניות. אבל ״הנערה מנאפולי״ לא מזכיר דווקא סרט של פליני הפעם (אם כי קשה להתעלם מכך שהשוט הראשון שלו נראה כמו מחווה ל״והספינה שטה״). במקום זאת, ואולי בגלל האסוציאציה מהשימוש ביצירה ״יציאת מצרים״ של המלחין הפולני וויצ׳ץ׳ קילאר בפתיחת הסרט, נראה ש״הנערה מנאפולי״ יותר דומה לסרט של טרנס מאליק, רצף של פרקים מחיי אשה ועיר, רגעי הרהור, פולקלור, אגדות אורבניות ואפיזודות שלאו דווקא מתחברות לעלילה קוהרנטית, אלא יוצרת את המתח התמידי בין משיכה גופנית ובין הגות שכלתנית.

פרתנופה – בגילומה של צ׳לסטה דלה פורטה, בתפקידה הקולנועי הראשון (היא למעשה לוהקה לתפקיד ב״יד האלוהים״ אבל הסצינות שלה נחתכו מהסרט הסופי, אבל סורנטינו זכר אותה ובחר בה לסרטו הבא) – נולדה בתוך המים של נאפולי, בבית מידות עשיר ומפונק, שבו אירגנו לה כרכרת זהב לישון בה. בגיל 18 נדמה שכל נאפולי מאוהבת בה. פרתנופה הופכת למושא של תשוקה בלתי מושג וכולם נופלים לרגליה. זה סרט שלכאורה בוהה לכל אורכו בגיבורה שלו. למעשה, הוא בוהה בעולם בוהה בה. זה מעניין לשים לב שסורנטינו הוא כיום בדיוק בגיל שבו היה ברנרדו ברטולוצ׳י כשביים את ״לגעת ביופי״ עם ליב טיילר. לכאורה סרטים איטלקיים דומים. אבל בעוד סרטו של ברטולוצ׳י נראה כמו הזיותיו של אשמאי זקן, של במאי שמנצל את כוחו ומעמדו כדי להביא אליו, כמו קיסר, את הנערות היפות בממלכה ולהורות להן להתערטל, סורנטינו מציג נקודת מבט אחרת, מטרידה פחות. זה עדיין מבט גברי על אשה כאובייקט, אבל סורנטינו מביט בה כנער מתבגר ולא גבר מזדקן. הוא רואה בה אובייקט בלתי מושג, חלק מיופיו של הטבע שסובב אותו ולכן אולי זה מבט פחות מחפצן, הוא רואה בה אלילה, איקונה דתית, ובסופו של הסרט הוא מעניק לה עצמאות וחירות, לחיות חיים מחוץ לתכתיבים של הגברים או של הבורגנות.

אבל פרתנופה גורמת לגברים לאבד את הראש. היא נמשכת לסיפוריו הקצרים של ג׳ון צ׳יבר (גארי אולדמן בתפקיד קטן) ואז מגלה אותו נופש בנאפולי. ״האם את מודעת עד כמה היופי שלך משבש לאנשים את החיים?״, הוא שואל אותה. אחד מהם הוא אחיה, שמתאבד מרוב אהבה, תשוקה וקנאה. הוא מתאבד בקאפרי, סיומו של יום קיץ מושלם של פינוקים ונהנתנות ללא שום דאגה, ומאותו רגע חייה של פרתנופה נצבעים בצבעים של טרגדיה, אשמה ובדידות. הגברים רוצים ממנה סקס ופיתוי, אבל היא מחפשת הגות ורוחניות (סצינת חיזור ופיתוי אחת מתרחשת עם קרדינל מלא זימה, שמלביש אותה בבגדי הכמורה שלו, רגע לפני שהוא יוצא לקונקלווה לבחירת האפיפיור, בסצינה אותה ראיתי בקולנוע ביום בו באמת נבחר אפיפיור חדש). שני הגברים היחידים שהיא נמשכת אליהם מבוגרים ממנה, והם אנשים של מילים ולא של מעשים – הסופר ג׳ון צ׳יבר, והמורה שלה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה. הסרט – שבאומץ פונה לרגעים גם אל העל-טבעי, כי זו הרי הרי אגדה מדפי המיתולוגיה העכשווית של דרום איטליה – עוקב אחרי פרתנופה מגיל 18 עד גיל 73 (את פרתנופה המבוגרת מגלמת סטפניה סנדרלי, מ״אהבנו כל כך״ ו״הקונפורמיסט״) והוא כמו מסע בין חלומותיה – או אולי ההזיות של סורנטינו עצמו. הזיות על עיר שהיא מצב מנטלי, אגדת עם, ולאו דווקא מציאות. וזה משונה ומהמם.

*********

נ.ב:

לנאפולי הגעתי בזכות פאולו סורנטינו. אני אוהב את סרטיו כבר כל כך הרבה שנים שהייתי חייב לראות מאיפה הוא הגיע. ואחרי שתיעד את עיר הולדתו ב״יד האלוהים״, נאפולי הפכה מבחינתי ליעד תיירותי. וממנה ברכבת לסורנטו, וממנה בסירה לקאפרי. מתיאו גארונה הוא במאי נפוליטני נוסף שמצלם לא מעט מסרטיו בעיר, אבל הם לא הופכים אותה לאטרקציה תיירותית. סרטיו מלאי פשע, אלימות וכיעור. לעומת זאת, ״יד האלוהים״, וכעת ״הנערה מנאפולי״, עושים לעיר חסד רב: הם לא מסתירים העובדה שזו עיר רועשת, מבולגנת, צעקנית, מלאה המולה וכאוס, אבל גם מציגים את הכישוף שיש בה, ואת העובדה שנאפוליטניים חיים חיים דתיים: הכנסיה והכדורגל. כשהגעתי לנאפולי בסוף 2022 זכתה הקבוצה המקומית בגביע הליגה האיטלקית ונאפולי יצאה מגדרה. עכשיו גיליתי שגם סורנטינו וצוותו היו ברחובות לצלם את חגיגות האליפות, שוטים ששולבו לתוך המערכה האחרונה של ״הנערה מנאפולי״. סורנטינו מציג את נאפולי כעיר של תשוקה והמולה, אבל באופן משונה אין זכר בסרטיו לאוכל של נאפולי. בשביל זה צריך לנסוע לשם.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 12.5.2025)

ציוץ