כמה מסרטי דוקאביב השנה. במקום ליטוף בגב, אגרוף בבטן

דיברתי על דוקאביב 2025 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה: איך הוא הפך לאחד הפסטיבלים הכי מצליחים בארץ? לאן נעלמו הביוגרפיות המוזיקליות? והמלצות על ״לאחוז בליאת״, ״פייבמנטס״, ״מכתב אהבה לקולנוע״ והסרט על ארט ספיגלמן. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

לפסטיבל דוקאביב, שנפתח היום, יש קפטניות חדשות: מיכל ויץ נכנסה לתפקיד המנהלת האמנותית ולימור אהרונוביץ׳ היא מנהלת הפסטיבל בשנתה השלישית, והשינוי מורגש. אם בשנים הקודמות, בהן צמח דוקאביב להיות פסטיבל הקולנוע השני הכי גדול בארץ מבחינת כמות צופים (אחרי פסטיבל חיפה), היה נדמה שהפסטיבל בוחר לשים דגש על סרטים אופטימיים – לפחות בכל הקשור לבחירה בסרטי הפתיחה שעסקו לא פעם במוזיקה (הסרטים על שושנה דמארי, דודו טסה, יהודה פוליקר, למשל) – הרי שהשנה נדמה שהפסטיבל עושה סיבוב פרסה וחוזר לימיו האקטיביסטיים תחת ניהולה של אילנה צור ז״ל, שייסדה את הפסטיבל לפני 27 שנה, והעדיפה סרטים העוסקים באקטואליה ולא בתרבות. וכך, סרט הפתיחה השנה של דוקאביב הוא לא ליטוף בגב אלא אגרוף בבטן: ״לאחוז בליאת״, סרט אמריקאי שמתעד את מאבקה של משפחת ביינין לשחרר את ליאת אצילי–ביינין משבי החמאס (גילוי נאות: מי שנהנה במיוחד מהטעם של מנהלות הפסטיבל הקודמות הוא אני, קודם כל כצופה שמתמוגג מביוגרפיות תיעודיות תרבותיות ומוזיקליות, וגם כיוצר, כי כך יצא שהסרט התיעודי שאני עשיתי על אבי נשר נבחר לפתוח את דוקאביב בשנה שעברה, שנת האקספיזם האחרונה).

״לאחוז בליאת״ זכה השנה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל ברלין, אותו פרס בו זכה שנה לפני כן ״אין ארץ אחרת״, שאחר כך גם זכה באוסקר. מה שהופך את ״לאחוז בליאת״, שיערוך את בכורתו האמריקאית בפסטיבל טרייבקה שלושה שבועות אחרי בכורתו בדוקאביב, לאחד מסרטי התעודה המדוברים של השנה. זו דוגמה לקולנוע תיעודי קלאסי, כזה שמצמיד מצלמה סבלנית ועקשנית למושאי התיעוד והולך איתם. בלי ראיונות, בלי ראשים מדברים, בלי ארכיונים. ברנדון קריימר, במאי הסרט, הוא קרוב משפחה של משפחת ביינין והוא ליווה אותם בישראל ובארצות הברית ב-54 הימים שחלפו בין החטיפה ב-7 באוקטובר ובין שיחרורה של ליאת בהסכם החטופים הראשון, בנובמבר 2023. את הסרט הפיק דארן ארונופסקי (״רקוויאם לחלום״).

במרכז הסרט ניצב אביה של ליאת, יהודה ביינין, עולה חדש מארצות הברית, שלא מסוגל לשבת בחוסר מעש בשעה שבתו מוחזקת בעזה והוא חייב לצאת למסע של תקשורת ושתדלנות כדי לגייס תמיכה בינלאומית לשחרורה. יהודה ביינין הוא גיבור דוקומנטרי מופלא, אי אפשר לכתוב איש כזה, שלוכד בתוכו באופן שובר לב כל כך הרבה צדדים סותרים וקונפליקטים אישיים ואידיאולוגיים. יהודה הוא איש שמאל ישראלי מובהק, מתנגד נחרץ לממשלת נתניהו, ומבחינתו יש אשם ברור בחטיפתה של בתו: ראש הממשלה. ובכל ראיון ובכל מפגש שלו עם דמויות ציבור הוא רוצה שזה יהיה ברור. אלא שיועצי התקשורת והלוביסטים שמתלווים למשפחות החטופים מנסים לשכתב לו את מסריו: לא מעט מהאנשים שאת תמיכתם מנסים לגייס באמריקה הם אנשי ימין, אוהדי נתניהו, והרטוריקה של האב עשויה להזיק לקמפיין שלהם. יהודה – ושומעים את זה בקולו ורואים את זה על פניו – רועד מרוב קונפליקט. האם לדבר את דעתו בכנות, או לצנזר אותה לטובת גיוס דעת קהל להבאה להסכם לשחרור בתו? ואז אנחנו פוגשים את אחיו של יהודה, ג׳ואל ביינין, פרופסור להיסטוריה, איש כה קיצוני שלידו יהודה הוא איש מרכז קונפורמיסטי. עבור ג׳ואל, מהדוברים היהודים הבולטים הפרו–פלסטיניים באקדמיה האמריקאית, ישראל אשמה ב-7 באוקטובר והקיבוצים של עוטף עזה הם בעצמם שטחים כבושים. אפילו יהודה לא מצליח להישאר לידו זמן ממושך מרוב שדבריו מעוררים בו חימה. מפגש נוסף שנקלט במצלמתו של קריימר מתרחש במסדרונות הקונגרס כשליהודה ניגש לוביסט פלסטיני, ולוחש על אוזנו (בזמן שיהודה מחובר למיקרופון) ששניהם מסכימים על כך שממשלת ישראל היא האשמה במה שקורה בעזה, עמדה שבאופן ברור מבהילה את יהודה כשהוא שומע אותה מאדם זר, אולי אויב. כשליאת חוזרת הביתה – ומספקת לסרט קתרזיס רגשי כביר, מהסוג שגורם גם ליהודה הצונן והכועס להתפרק בבכי אחרי ימים של זעם ומתח – גם היא מנסה ליישב לעצמה את הסתירות בתפיסותיה ועמדותיה. מצד אחד, היא מספרת, שוביה התנהגו אליה יפה, ולכן הם ראויים לרחמים ולחסד, ומצד שני, היא אכן מסגירה את העובדה שהיא לא הוחזקה על ידי מחבלים, אלא בבית משפחה רגילה, עובדה שסותרת את הניסיון לייצר נראטיב שבו יש בעזה הפרדה בין מרגלים ובין חפים מפשע. אם אי פעם היה סרט שהמחיש את אחדות הניגודים, את היכולת של בני אדם להאמין בדבר והיפוכו, הסרט הזה מציג את זה היטב. זו דרמה אנושית קורעת לב, טראגית ממש, שלרוע המזל הגיעה במקרה הזה לסוף טוב רק באופן חלקי, כי בעלה של ליאת, אביב אצילי, נרצח בשבי, והסוף הטוב של המשפחה עם שובה של הבת, התגלה כזמני בלבד. זה סרט תיעודי ישיר, לכאורה פשוט, אבל כזה שהימר לצאת לצילומים בלי לדעת מה יהיה הסוף, ואם בכלל יהיה סוף, והוא קטן אבל כביר ברגעים אנושיים קטנים, שמציג את המורכבות האישית והאידאולוגית של משפחות החטופים, ובעיקר את נקודת המבט האמריקאית על המצב בין ישראל ועזה, שרואה בישראלים ובעזתים קורבנות של ממשלת ישראל.

*****************

הנה עוד כמה סרטים שכדאי מאוד לראות השנה בדוקאביב:

״מכתב אהבה לקולנוע״ ו״פרנסואה טריפו: תסריט חיי״. אף אחד לא עושה סינפיליה כמו הצרפתים, ושני הסרטים הלא–מושלמים האלה מרגשים בכמה שהם אוהבים קולנוע. ״מכתב אהבה לקולנוע״ הוא מעין מאמר אודיו–ויזואלי מאת הבמאי ארנו דפלשן (״אח ואחות״) שמנסה מצד אחד להסביר את ההתאהבות שלו בקולנוע ומצד שני לספר את סיפור תולדות הקולנוע וחוויית הצפייה. זה מבולבל מאוד וגם קצת יומרני, אבל קשה לעמוד בקסמו של הסרט, שלא כל טיעוניו רהוטים אבל אהבת הקולנוע שבו היא אושר גדול. ובסרט על טריפו, שביים דויד טבול, מוצא סרג׳ טוביאנה, עורך ״מחברות הקולנוע״ טיוטות לביוגרפיות שטריפו ניסה שייכתבו עליו ולא הגיעו לסיומן, ובאמצעות הפסקאות שהספיקו להיכתב מראה הסרט איך טריפו סיפר את סיפור חייו בסרטיו.

״פייבמנטס״. אלכס רוס פרי טוען שפייבמנט, להקתו של סטיבן מלקמוס, היא הלהקה הטובה והחשובה בעולם. ב-1999 הם התפרקו וב-2022 הם התאחדו מחדש. ובמקביל, בניו יורק אותו אלכס רוס פרי ניסה להרים מיוזיקל, או אופרת רוק ניסיונית, על בסיס שירי הלהקה. ועוד במקביל, אלכס רוס פרי מנסה לשלב קטעים ביוגרפיים מבוימים ומשוחזרים על תולדות הלהקה בתוך הסרט התיעודי. זה לא סרט תיעודי שגרתי – אולי כמו השירים של פייבמנטס – אלא למעשה תיעוד הערצתו של פרי את להקת פייבמנט שאותה הוא מנסה לבטא בכל מדיום אפשרי. פרי עוקב אחר סיבוב האיחוד והחזרות למופע ויוצר מעין ביוגרפיית רוק קופצנית, תזזיתית, משונה וכיפית נורא.

״ארט ספיגלמן: אסון הוא המוזה שלי״. הסרט הזה, שהופק עבור רשת PBS האמריקאית ויוקרן בקרוב ב–יס דוקו מספר את סיפור חייו של הקומיקסאי שיצר את ״מאוס״, סיפור הישרדות השואה של אביו כקומיקס בכיכובם של עכברים. נדמה שאת היצירה הזאת כל העולם כבר מכיר. וכעת, בביוגרפיה הזאת שבה מתראיין ספיגלמן לצד מכריו ומוקיריו, מתברר סיפור חייו האפל, שכולל את התאבדותה של אמו, גם היא ניצולת שואה, ואת מסעו של ספיגלמן אל המיינסטרים דרך מגזיני הקומיקס הכי אלטרנטיבים באמריקה. ספיגלמן מספר, שחוץ מסיפורי השואה שסיפרו לו הוריו, את כל מה שהוא למד על העולם הוא למד מקומיקס, ובייחוד מקומיקס שיצרו יהודים, בין זה חוברות על גיבורי על, או על סיפורי אימה. ״הייתי בטוח שקומיקס הוא הדרך החילונית של היהודים להתמודד עם אימת השואה״, הוא מספר.

״שיבטאון״. "שיבטאון" הוא סרטו הראשון כבמאי של הצלם הלל בן זאב פרלוב. הוא בנם של מבקר המוזיקה נועם בן זאב והעורכת יעל פרלוב, שגם ערכה את סרטו. אבל מסקרנת עוד יותר העובדה שהוא נכדו של דוד פרלוב, ואיך שהסרט מתחיל זה הדבר הראשון ששמים לב אליו: האם הנכד מחקה את קולו של סבו או שזה עניין מולד? המבטא הפורטוגזי איננו אבל משהו במנגינת קולו של בן זאב-פרלוב הצעיר לא משאיר מקום לספק מי ההשראה שלו. ב"שיבטאון" – סרט קצר וקומפקטי –  מדפדף הבמאי בין התמונות שצילם כצלם צבאי בבסיס שיבטה. סרטו הראשון נראה מושפע מסרטו האחרון של דוד פרלוב, "תצלומיי". אבל למעשה זו גרסתו ל"יצרים" של אנטוניוני, שבו הוא מביט בצילומים ממצלמתו ומגלה מעשה פשע והטרדה שנעשה בבסיס ושהוא הדחיק ועיון בתמונות פתאום חושף בפניו מה שקרה. באנו ל"שיבטאון" לראות האם התפוח של משפחת פרלוב נפל קרוב לעץ, וגילינו צלם סטילס מוכשר שמשתמש בקולנוע כדי לחקור מה הייצוג אומר ומה מסתתר מתחת לפני השטח של צילומים שנראים במבט ראשון אגביים ובעצם מהווים עדות מפלילה לשירות צבאי של התעללות ובריונות.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 17.5.2025)

ציוץ