״משימה בלתי אפשרית 8: חשבון סופי״. טום קרוז מנסה לתפוס מטוס

דיברתי על ״משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי״ ועל שאר סרטי ״משימה בלתי אפשרית״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

הסרט השמיני בסדרת ״משימה בלתי אפשרית״ הגיע לבתי הקולנוע. 30 שנה חלפו מאז שטום קרוז התחיל לצלם את סדרת הסרטים הזאת, המבוססת על סדרת טלוויזיה פופולרית משנות הששים, ומהר מאוד השתלט עליה לא רק ככוכב אלא כמפיק ועורך תוכן ראשי. הוא ליהק אליה את מיטב הבמאים – בריאן דה פלמה, ג׳ון וו (אחרי שאוליבר סטון לוהק ופטר), ג׳יי.ג׳יי אברמס (בסרטו הראשון), בראד בירד (אשף אנימציה שניסה לעבור ללייב אקשן) ובארבעת הסרטים האחרונים קרוז חבר לכריסטופר מקווארי (זוכה האוסקר על התסריט של ״החשוד המיידי״) שהתגלה כבמאי אקשן מצוין. הפלא של סרטי הסדרה הזאת הוא שבניגוד למקובל בהוליווד, כל סרט למעשה היה גדול יותר, שאפתני יותר וטוב יותר מקודמו. עד לסרט השמיני. לפני כמה שבועות אמר קווין פייגי, הבוס של מארוול, שהוא מודה שהיו כמה סרטים של מארוול בשנים האחרונות שהרגישו כמו שיעורי בית. כלומר, כאלה שצריך לשנן לקראתם לא מעט חומר רקע כדי להבין מי נגד מי. אז זו אחת הבעיות של ״משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי״. אולי כדי לצמצם את התחושה שזה המשך ישיר לסרט השביעי בסדרה, שלא מאוד הצליח, החליטו קרוז ומקווארי שהסרט השמיני יהיה בעצם הסרט שסוגר את עלילות כל הסרטים הקודמים. כמה מתיש. כל אחד מסרטי הסדרה עמד בזכות עצמו, כל אחד הכיל הרפתקאה שלמה מתחילתה ועד סופה. ופתאום עכשיו מנסים להסביר לנו שנבל הזה הוא למעשה בנו של ההוא מהסרט הראשון, והחפץ שהם מחפשים בעצם קשור לפריט שקרוז עצמו השיג בסרט השלישי, ושאיכשהו כל מעשיו איתן האנט בשלושים השנים האחרונות הם אלה שהובילו את העלילה לאיפה שהיא כעת. אז קודם כל: נו באמת. ודבר שני: זה לא מועיל בכלום לעלילה ותוצאותיה. סתם ניסיון מאולץ מאוד להשחיל את כל יהלומי על סדרה על שרשרת אחת ולנסות להוכיח שהכל היה מתוכנן מראש כדי להביא אותנו הלום. בולשיט. וגם את מהות הסרט הצוות לא הצליח לפצח: מצד אחד, הסרט החדש אמור להיות מעין פרק סיום, שבו האנט – שכבר שלושים שנה בורח ממפעיליו מתוך הבנה שהנוכלים האמיתיים יושבים בממשלה, וכוחות הביטחון של אמריקה הם אלה שרודפים אחריו, הוא הפעם מסכים להתייצב מול הבוסים שלו ולתת להם דין וחשבון. מצד שני, זה פרק עם תחושת סיום, שבהחלט משאיר מקום לסרטי המשך נוספים, אבל בעיקר מבקש מהקהל לצאת להפסקה כדי לחשב מסלול מחדש. אני מריח ריבוט באופק.

אני אוהב את סרטי ״משימה בלתי אפשרית״. ואני אוהב שכריסטופר מקווארי בארבעת סרטיו המשיך את דרכו של בריאן דה-פלמה מהסרט הראשון: סרטים על תעתועי זהויות, דמויות מחופשות ומציאויות כפולות ומפוברקות, חידות אי-גיון שמעוטרות בסצינות אקשן בהשראת היצ׳קוק. הסרטים האלה בבסיסם בנויים כמו קומדיות. כן, איתן האנט, בגילומו של קרוז, יוצא למשימות ברחבי העולם כדי להשיג חפצים שעשויים להחריב את העולם ולמנוע את הגעתם לידי נבלים, ולהבדיל מג׳יימס בונד הוא עושה את זה בתחפושות ועם צוות מומחים לצידו. אבל למעשה הסרטים האלה מבוססים על חידות ופעלולים קרקסיים שיצרו סצינות אקשן אגדיות, ובגלל שברור לנו שלא יאונה שום רע לגיבור ההנאה היא שילוב של מתח והומור והאקשן הוא גרסה מלאת אדרנלין ואוקטן לסצינות סלפסטיק עוד מימי באסטר קיטון. ב-30 השנים האחרונות, מול סדרת סרטי ג׳יימס בונד ו״מהיר ועצבני״, את רגעי האקשן הכי טובים בקולנוע סיפקו לנו טום קרוז ובמאיו. אז התעלומה הגדולה היא איפה הרגעים האלה, סיבת קיומה של הסדרה, בסרט הנוכחי? הוא מכיל שני סיקוונסים עצומים, אמנם. מצוינים. אבל הם מאכלסים 40 דקות מתוך 167 דקות הסרט. כמו לבוא למיוזיקל ולגלות שיש בו שני שירים בלבד.

כל הסרטים הקודמים אמנם נעשו ברצינות גדולה, אבל הם נועדו לספק בידור כביר, אסקפיזם מושלם. הטון הזה השתנה לחלוטין בסרט החדש, שנראה אילו קרוז ליהק את כריסטופר נולן כדי לביים אותו. זה כמו סרט ההמשך של ״אופנהיימר״: כמעט שלוש שעות של נאומים, עם מוזיקה שבונה לקרשצ׳נדו שאינו נגמר.

הפעם, איתן האנט נלחם ב-AI. כמו ב״שליחות קטלנית״, זו תוכנה שצוברת תודעה וברגע קריטי אחד צפויה להשתלט על כל מאגרי הנשק האטומי בעולם (כולל אלה בישראל, בתל אביב על פי הסרט), ולשגר אותם אלה מול אלה להשמדת האנושות. וכמו ב״שליחות קטלנית״ יש כאן מסר שאומר ״הגורל היחיד שלו הוא זה שאנחנו יוצרים״. כלום לא נקבע מראש, גם אם נראה שתוכנת המחשב תכננה את כל מהלכיה עשרות צעדים מראש, לבני האדם יש עדיין את היכולת לבחור בדרך חלופית. באופן משונה ולא אופייני הסרט הנוכחי מנסה להציג את איתן האנט כמעין ישו הנוצרי, שמסתובב עם מפתח בצורת צלב, ושצריך למות ואז לקום לתחייה כדי להביא לעולם גאולה. אבל מקווארי לא הסתפק במיתוס מערבי והוסיף לו מיתוס מזרחי: המערכה האחרונה היא פראפרזה כלשהי על אגדת הג׳יני בבקבוק במערה של אלאדין. שיעורי בית, כאמור.

כדי להצדיק את המהלך העלילתי שאמור להוביל לשואה גרעינית עולמית, ה-AI (שנקראת ״הישות״, להעניק לסיפור עוד קצת תבלין תיאולוגי) מפיצה חדשות כזב ברשתות החברתיות ומייצרת מחלוקות, קיטוב ושנאה. זה לא הגיוני – כי מה משנה ל-AI אם בני אדם מתפרעים ברחובות אם ממילא השליטה בטילים האטומיים עוברת לידיה – אבל זה כבר לא משנה. כי בנקודה הזאת העלילה לא מחושבה, אלא המסר. אם בסרטים הקודמים קרוז בא לבדר, לסרט הזה הוא מגיע מודאג. זה סרט עם מסר מוטרד. הסרט השמיני מנסה לגרום לצופים לראות שהדיסטופיה של סרטי ההייטק הקודמים הופכת למציאות. פלגנות, תגרנות, מציאות של כזבים ושקרים, נשיאים ששומטים את יסודות הדמוקרטיה ופנאטיות דתית שוחרת מוות. לא באנו לבדר, באנו לעורר. וקרוז הצליח לייצר משימה בלתי אפשרית: איך לעשות סרט שגם ילהיב וגם יאכזב בעת ובעונה אחת.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 26.5.2025)

ציוץ