דיברתי על הסרטים על אלה ודפנה ארמוני ועל חנה ואילנה רובינא (וגם על ג׳ון לנון ויוקו אונו) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

שניים מהסרטים המרתקים שראיתי בפסטיבל דוקאביב שננעל בתחילת השבוע עסקו בנושאים כמעט זהים, עם תקציר די דומה – אבל כל אחד מהם סופר באופן שונה לחלוטין. ״ספק אשה, ספק ילדה״ (על דפנה ואלה ארמוני) ו״רובינא: היה רע לתפארת״ (על חנה ואילנה רובינא) הם שני סרטי ביכורים נשיים, סרטים על אמא ובת. או יותר נכון, על דיוה ובת. על אמא מפורסמת ועל הבת שגדלה בצילה, ולצד העובדה שאבא שלה לא נמצא בתמונה, והיעדרו הופך את נוכחותו למיסתורין, אפילו למיתוס. שני הסרטים – שהשמות של שניהם לקוחים מתוך להיטים שבוצעו על ידי גיבורות הסרטים – הופקו עבור ערוץ הוט8 וממש כדאי לצפות בהם ברצף (״ספק אשה, ספק ילדה״ עולה בערוץ היום, ״רובינא: היה רע לתפארת״ יעלה שם בקרוב), כי חוץ מרכילות עסיסית על התרבות הישראלית, יש שם תובנות שוברות לב על הורות, על אמהות, ועל חיים לצד אב נעדר. שניהם ממחישים כמה אמהות היא דבר קשה וכפוי טובה. אילנה רובינא שרה ״לך איתה״, דפנה ארמוני שרה ״היא תיקח אותך״. שתי נשים ששרות על גברים שעוזבים, ונשארות בחיים של בדידות ואכזבה.

״רובינא: היה רע לתפארת״ הוא פשוט סרט נהדר שבוים על ידי סיגל ראש ונערך למופת על ידי שאולי מלמד (״טאבו: עמוס גוטמן״). זה סרט שבנוי כולו מארכיונים, כשמעט הדוברים המספרים את סיפורן של הנשים לבית רובינא, נשמעים רק בקולם ולא כראשים מדברים. באופן מדהים למדי, הסרט הזה מספר את סיפורה של התרבות הישראלית לאורך כל המאה העשרים. מהתרבות הגבוהה של התיאטרון העברי, ועד לתרבות הפופ של הלהקות הצבאיות ופסטיבלי הזמר, והכל מבעד לפרספקטיבה של שתי נשים.

ההפתעה הראשונה שהסרט הזה מספק היא ההבנה עד כמה תרבות הבמה הישראלית תועדה. החל מהימים הראשונים של תיאטרון הבימה, שחנה רובינא היתה ממייסדיו, ועד להופעות של בצל ירוק, בהן הכירה אילנה רובינא את אורי זוהר שיהפוך לרגע לבעלה, כשהשתתפה במערכונים ושירים היתוליים, למורת רוחה של אמה. אביה של אילנה הוא המשורר אלכסנדר פן, שעזב את חנה רובינא עוד לפני הלידה. רובינא האם, שהיתה טרודה בקריירת הבמה חובקת העולם שלה, ״תייקה״ – כך אומרת זאת אילנה – את בתה תחילה במשפחה אומנת בירושלים ובהמשך בבית ילדים בקיבוץ גבע. הסרט מציג את מכתביה קורעי הלב של אילנה הילדה, שמתחננת שאמה תבוא לבקר אותה, לקחת אותה, את אילנה מבטיחה לאמה שתתנהג יפה אם רק תחזיר אותה הביתה. והאם שמעדכנת את בתה שהיא עסוקה בהצגות ולכן היא מנועה מלבוא ולבקר.

מכתבים בין הורים וילדים עומדים גם במרכז ״ספק אשה, ספק ילדה״, שזכה בדוקאביב בפרס הבימוי (עבור אלה ארמוני) והעריכה (עבור נואית גבע). זה סרט שונה לחלוטין בסגנונו, כי אלה ארמוני יצרה סרט בגוף ראשון, שהוא למעשה מכתב לאמה, דפנה ארמוני. אולי מתוך הבנה שלשאלות הקשות אמה לא תענה לה אם היא תשאל אותה ישירות, אלה מציגה אותם כסדרה של שאלות רטוריות בקריינות. וכך, ״ספק, אשה, ספק ילדה״ לא מצליח לספק תשובות לשאלות של עורכי מוספי סוף השבוע, ובעיקר לשאלה איך קרה שדפנה ארמוני, שבין ״הלהקה״ לאלבום הבכורה שלה בהפקת שלום חנוך היתה אחת הכוכבות הגדולות בישראל, הפכה עם השנים לשבר כלי. אבל גם לשאלות שלה יש ערך. אלה משיגה את מה שאף במאי תיעודי אחר לא היה מצליח להשיג: גישה אינטימית לתיעוד של דפנה ארמוני בהווה. זה עצוב, זה מריר, זה כואב. אבל אלה בעיקר מתמודדת עם השאלה איך לחיות עם המצב הזה, ולא איך היא הגיעה אמה למצב הזה.

שאלה רכילותית נוספת שמרחפת מעל הסרט, וכנראה תהפוך אותו לאחד מסרטי התעודה הנצפים בארץ השנה, היא מי האבא של התאומים שילדה ארמוני לפני 32 שנה, אלה ועדן? כמי שצרך כמו כולם מדורי רכילות בשנות התשעים גם אני שמעתי את השמועה שהאבא הוא שלום חנוך. זה הרי התבקש: חנוך כתב לארמוני את הלהיט הגדול ביותר שלה ״אלה״. אלא שאלה נולדה עשר שנים אחרי ״אלה״ (״זה שיר נורא יפה, אבל נורא עצוב״, אומרת אלה בקריינות, ״אז למה קראת לי על שמו?״). ובכן, חנוך אינו האבא של אלה ועדן, למרות שהסרט ערוך באופן שנון כך שכל מי שדפנה ארמוני התרועעה איתו בשנות השמונים הופך להיות חשוד באבהות. בגיל 30 אלה ארמוני מגלה את זהות האב, אבל נאמנה לבקשת אמה לא חושפת אותו בסרט, ואולי היא מאוכזבת לגלות שהוא לא סופרסטאר. הקהל מצידו, מבין עד מהרה, שממילא זה לא חשוב. הסרט לבסוף חושף שהאבא, ככל הנראה, לא מוכר, לא מפורסם, לא נשוי. אין כאן שום סקנדל. רק סוד. והסוד הזה הופך, לפיכך, עוד יותר מסתורי. ״למה הסוד?״, שואלת אלה ארמוני את אמה בקריינות.

ארמוני הצעירה מתעדת באופן כמעט כפייתי את חייה ואת חיי אמה, בצילום שלרגעים נראה כמו וידיאו ביתי. אבל יש לה עין, לאלה. הצילום מלוכלך, והסרט שורף כמו פצעון מוגלתי, אבל נקודת המבט פיוטית, עדינה, והעריכה נותנת מקום לרגעי הצילום הליריים, ולא רק מחפשת את הסקופ הבא. וככל שהסרט נמשך נראה שגם נקודת המבט של הבת משתנה. מתיעוד חייה של אמה – העבר וההווה שלה, והאופן שבו סיפורה השתרשר אליה – היא מתחילה לבחון את מהות התיעוד עצמו. למה אמה צילמה, ולמה היא הפסיקה. עבור מי היא צילמה? ומה הבת הדחיקה מילדותה, קרעי זכרונות שהיא מגלה אל מול הקלטות שהיא מוצאת. כמו המכתבים של אילנה רובינא לאמה, גם דפנה ארמוני יצרה מכתבי וידיאו לאב נעדר, והפכה את ילדיה לדמויות ראשיות במלודרמה שהיא יצרה לעצמה. אלה ארמוני – שמגלה שבגילה לאמה כבר היה תקליט זהב – חרדה לשחזר את סיפורה של אמה, ולהיות זו שתמיד שואלים ״לאן היא נעלמה ולמה היא נאלמה?״. הסרט התיעודי שהיא יצרה – שאף אחר מלבדה לא היה יכול לעשות אותו – מוציא אותה מהנראטיב הזה והופך אותה ליוצרת, עם אומץ להביט למקומות שרבים מעדיפים להפנות מהם מבט. יוצרת שיהיה מעניין לראות לאן תמשיך הלאה, מהצד ששולט במצלמה ולא נשלט על ידה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 4.5.2025)

ציוץ