05 פברואר 2017 | 00:13 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״ספליט״, ביקורת

״ספליט״. הזהות ה-24

זכרו, אסור לקרוא שום דבר לפני שרואים סרט של מ. נייט שאמאלאן. לא בטוח שזה אומר דברים טובים על סרטיו, אבל זה המנהג.

״ספליט״ הוא קאמבק מעניין למדי של במאי שכבר חשבתי שהוא טוטאל-לוס: מ. נייט שאמאלאן. במאי שהיו לי בעיות עם רוב סרטיו ושתחושה מסוימת של שרלטנות, או שימוש בשטיק חד פעמי, עטפה את הצפייה בסרטיו שהלכו ונהיו גרועים יותר ויותר. עם הזמן, גם ההצלחות העצומות שלו התחילו להיעלם ושאמאלאן הפך בשנים האחרונות למעין קוריוז שגרם לנו לתהות: ״איך, בעצם, הוא היה כל כך גדול לרגע?״. אז ״ספליט״ מספק תשובה מסוימת לשאלה. כששמאלאן רוצה, וכשיש לו רעיון שמצדיק את זה, הוא יכול להיות במאי מפתיע למדי. כבר מהשוט הראשון שלו – שימו לב אליו, הוא מרתק – שאמאלאן מגיע לסרט ומכריז ״חזרתי!״.

סרטו החדש של שאמאלאן (״החוש השישי״, ״בלתי שביר״) עוסק בחולה נפש (ג׳ימס מקאבוי) בעל פיצול אישיות בן 24 זהויות שונות. כשהוא חוטף וכולא שלוש נערות, הן צריכות להתמודד עם כל אחת מהזהויות האלה.  האם זו גרסת הטראש ל״חדר״, או ואריאציה ל״דרך קלוברפילד 10״? תשובה ב׳ היא הנכונה: שאמאלאן חוזר כאן לשני הדברים שהפכו אותו לתסריטאי מעניין ב״החוש השישי״ ו״בלתי שביר״. ״ספליט״, כמו ״בלתי שביר״, מנסה למצוא צידוקים טבעיים, הגיוניים, רפואיים, לז׳אנרים המתויגים תחת הכותרת ״על טבעי״. ״ספליט״ מעלה היפותזה רפואית: האם אדם שסובל מפיצול אישיות יכול, בזמן המעבר שלו, בין אישיות אחת לשניה, גם לשנות את הביולוגיה והפיזיולוגיה שלו? כלומר, בהמשך לרעיונות של לוק בסון ב״לוסי״, האם שליטה מוגברת במוח יכולה לגרום לאדם עם זהויות משתנות לחוות גם תופעות פיזיות משתנות? ואם כך הדבר, האם זה גם יכול להגיע לכוחות על-טבעיים? כלומר, האם אתם מוכנים להאמין ש״ספליט״ הוא דרמה פסיכולוגית בלבד ולא סרט אימה על-טבעי? וזה המקום שבו צופיו של שאמאלאן בשנות האלפיים כבר ידועים לצפות: כשהוא מבטיח משהו, המערכה השלישית תקיים.

המעניין (ואולי המאכזב) ב״ספליט״ הוא ששאמאלאן, שתמיד היה תסריטאי הרבה יותר מעניין מבמאי, בוחר כאן לביים בעוצמה יפה תסריט די מחופף. זה סרט עם מנטליות של בי-מובי ויש בו משהו נצלני (ינואר-פברואר היא עונת הבי-מוביז בהוליווד): הסרט מנצל טרנד עכשווי לעסוק בכליאתן של נערות על ידי פסיכופטים; ומנצל רעיון מטריד שמפגיש בין פסיכופט ובין נערה ניצולת גילוי עריות, כדי לעסוק במהלך אפוי למחצה בקשר שבין התעללות שחווים ילדים מבני משפחתם ובין האופן שבו ההתעללות הזאת תשפיע על חייהם בעתיד. גם העובדה שלמשך דקות ארוכות הסרט פונה לנתיבי דרמה פסיכטלוגית סטנדרטית – אני והפסיכיאטרית שלי – מחלישה את האפקטיביות של הסרט. אבל בסופו של דבר, דווקא בזכות הצילום והפסקול, יש משהו אפקטיבי למדי בצפייה בסרט הזה, שמצליח להיות מטריד, אבל בסופו של דבר די מתגמל (ועם הבטחה מפתיעה למדי לסרט המשך).

בסרט נטול אפקטים מיוחדים, צריך להגיד שדווקא הליהוק של שני השחקנים הראשיים מחזיק את עיקר כוחו. ג׳יימס מקאבוי עושה עבודה לא רעה בכלל במעברים בין הדמויות, והיכולת הזאת מאפשרת לשאמאלאן לתת לו לעשות את המעברים האלה באותו שוט, לתת לו לעבור בין הדמות העדינה ביותר, לזו הנוקשה והמאיימת ביותר. אבל ההברקה האמיתית היא הנערה: אניה טיילור-ג׳וי, שגילמה תפקיד לא-לחלוטין-שונה ב״המכשפה״, מתגלה כשחקנית הצעירה הכי מעניינת כרגע בהוליווד. מעין נטלי פורטמן/קלייר דיינס חדשה. בזכות שני אלה ״ספליט״ הוא סרט מתח שמצליח למתוח.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה