04 יוני 2017 | 11:22 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

קרה לכם פעם שראיתם סרט ולא הבנתם למה כולם כל כך התלהבו ממנו?

מתוך ״פארגו״, סדרת הטלוויזיה. מחשבה מעוררת הזדהות, אבל בעלת פוטנציאל מסוכן

קרה לכם פעם שראיתם סרט ולא הבנתם למה כולם כל כך התלהבו ממנו? ברור. זה חלק בלתי נפרד מהחיים המודרניים תחת מבול עצום של דעות. דעות של אחרים, שאנחנו אמורים איכשהו למצוא את עצמנו מזדהים ומסכימים לפחות עם חלק מהן. אבל מה אם לא? מה אם אנחנו קוראים את הדעות האלה, שהן תמיד נחרצות ופסקניות, ולא מזדהים עם אף אחת מהן? לא עם השליליות ולא עם החיוביות? בין אם זה בענייני סרטים, הצגות, טלוויזיה, מוזיקה או אפילו פוליטיקה וחברה? מה אם אנחנו פתאום מבינים שבעולם של ״בעד״ ו״נגד״, ״טוב״ ו״רע״ אנחנו חושבים לא ככה ולא ככה, אלא באמצע, או קצת הצידה?

נישאר עם קולנוע. אחת לכמה זמן מגיע הסרט שכולם מדברים עליו, ואז אחרי שנדמה שכולם כבר ראו אותו אתם הולכים לראות אותו גם, להבין ״על מה כל הרעש״ ואז התגובה הבלתי נמנעת היא ״זה הכל?״. שתי מילים שמביעות אכזבה עצומה. וגם אם חיבבתם את הסרט אז זה כמעט תמיד יהיה ״נחמד… אבל ציפיתי ליותר״.

העניינים קצת מסתבכים כשאתם מבקרי קולנוע. לעיתים קרובות מבקרי הקולנוע רואים את הסרטים מעט לפני כולם, או לפחות ממש בימים הראשונים להפצתם, ולעיתים הם אלה שמתחילים את מבול הסופרלטיבים. בעולם בו ציפיות הן רעל, אין דבר שיכול להזיק לסרט יותר מאשר ביקורת של חמישה כוכבים. אם המבקרים מתלהבים, לקהל לא נשאר מקום אלא להתאכזב.

אבל מה קורה כשמבקר קולנוע מרגיש שהוא עצמו לא מבין את ההתלהבות של עמיתיו? הרשו לי להגיד לכם: זה ממש מוזר. מהבחינה הזאת, שנת 2017 עשויה להירשם בתולדותיי בתור השנה שבה יצאתי מאיפוס. בחודשים האחרונים זה קרה לי שוב ושוב. אני קורא את הביקורות של עמיתיי ולא מבינים על מה הם מדברים. למשל, עם ״טוני ארדמן״. מאז פסטיבל קאן הקודם קראתי ושמעתי על התופעה הזאת שזכתה לתשואות מצד המבקרים, קיבלה את הציון הממוצע הגבוה ביותר בטבלת המבקרים של ״סקרין דיילי״ בתולדות הפסטיבל, נקנתה לרימייק אמריקאי, היתה מועמדת לאוסקר וזכתה לשבחים אקסטטיים מרוב המבקרים הישראליים כשהוא הופץ בארץ. ואני, להבדיל מכם, מאמין וסומך על מבקרים, ולכן זה היה הסרט הסרט הלא-אמריקאי שהכי חיכיתי לו. אלא שאז ראיתי אותו ו… ״מה? זהו? מזה כל כך התלהבתם?״.

או ״אור ירח״. הסרט שלעולם לא תזכרו שזכה באוסקר. עמיתיי פיארו אותו ואני צפיתי בו – פעמיים! – בהשתוממות גדולה. יש בו לא מעט דברים יפים, אבל יצירת מופת? זה? או ״פטרסון״ של ג׳ים ג׳רמוש. נחמד, חכם מאוד, אבל לא מופתי. או ״היא״ של פול ורהובן, שהפך לאחד הסרטים הכי מדוברים השנה בקולנוע – כולל מועמדות לאוסקר לאיזבל הופר. העולם הריע אבל אני חשבתי שהוא בלתי נסבל. איום ונורא.

הסרטים האלה, כמו ״היא״ ו״אור ירח״, זימנו לי חוויה משונה. ראיתי אותם יחד עם עמיתיי המבקרים ולתומי הנחתי – כפי שאנחנו נוטים לחשוב – שכולם חושבים כמוני בזמן הצפייה. אלא שאז, כמה ימים אחר כך, התחלתי לקרוא את הביקורות ואת התגובות ברשתות החברתיות והרגשתי בדידות גדולה: איך זה יכול להיות שכולם נהנו בשעה שאני לא? מה כולם ראו שאני פספסתי?

מבחוץ, זה לעיתים יכול להיראות כאילו מבקרי הקולנוע נפגשים יחד ומחליטים במשותף מה יזכה לתשואות קולקטיביות. בפועל, זו עבודה סוליטרית לחלוטין. נזירית. מבקרי קולנוע לעיתים נדירות מחליפים דעות עם עמיתיהם, מחשש שיגנבו לנו את רעיונותינו המבריקים ואת משחקי המילים השנונים שלנו. לכן, אנחנו נדהמים כמוכם לפגוש בדפוס ובתקשורת את דעותיהם של עמיתינו. המצב מעט שונה בפסטיבלי קולנוע שם הסרט מוקרן בבכורה עולמית מול קהל עצום של מבקרים ואנשי תקשורת, והוא יכול לצאת משם כשהוא נישא על גלי הערצה (או לחילופין קריאות בוז) שיהפכו את חייו המסחריים לקלים, אבל יגרמו לכל מי שלא היה שם לתהות מה הוזרם באותו ערב בתעלות המיזוג של אולם הפסטיבל שגרם תגובות קולקטיביות כה אקסטטיות.

מכיוון שהתגובות הכה קוטביות לפער שבין דעת הרוב ובין דעת המיעוט נראות לי קרובות יותר לעולם בריאות הנפש מאשר לחקר התרבות, אני מנסה לעשות להן דיאגנוזה קלינית כדי להבין ממה אני סובל.

התגובה הנוירוטית (״כולם צודקים, אני בוודאי טועה״). ב-1993, כשהייתי אך פרח עיתונות טרי, חוויתי תגובה נוירוטית לרגע הזה שבו הרגשתי שאני מחוץ ללופ, ואולי לא אוחז בכישורים הנאותים לתפקד במקצוע הביקורת. זה היה כשיצא ״עירום״ של מייק לי. הסרט זכה בפרס הבימוי בפסטיבל בפסטיבל קאן וזכה לקונסנזוס מוחץ של ביקורות מהללות בישראל. הסרט גם זכה להצלחה קופתית מרשימה בארץ. ואני, בחיי, לא הבנתי על מה הם מדברים. איך סרט כה מבאס, שלא ראיתי בו שום גדולה, יכול לגרום לתגובות כה נלהבות? הייתי משוכנע שפשוט פספסתי משהו. שלוש פעמים הלכתי לראות את ״עירום״ בקולנוע. שלוש פעמים! כי הייתי בטוח שאם כולם מהללים הם בוודאי צודקים ואני פשוט לא מבין. ״עירום״ הוא סרט שאני יודע את רובו בעל פה ודי לא סובל אותו. הבנתי שהם ואני פשוט ראינו סרט אחר. יש סרטים שאני עיוור צבעים לגביהם. לסרט הבא של מייק לי, ״סודות ושקרים״, שקיבל ביקורות עוד יותר נלהבות, כבר הגעתי מחוסן.

התגובה הפסיכוטית (״כולם טועים, אני צודק״). בפרק הראשון של ״פארגו״, סדרת הטלוויזיה המבוססת על סרטם של האחים כהן, אנחנו רואים פוסטר תלוי במרתף של אחת הדמויות: להקת דגים כתומה שוחה בכיוון אחד ומולה שוחה דג אדום בכיוון ההפוך. הכיתוב על הפוסטר אומר ״ומה אם אתה צודק והם כולם טועים?״. סנטימנט מוכר ומעורר הזדהות, אבל גם מדאיג כשנזכרים שכמה דקות אחר כך נתזי דם מכסים את הפוסטר כשגבר, זה שבוודאי קנה ותלה את התמונה הזאת, רוצח במהלומות פטיש את אשתו. לפיכך, בעונה 4 של ״פארגו״ אני מציע את קו העלילה הבלתי נמנע על מבקר הקולנוע שרצח את כל מי שאהב את הסרט שהוא שנא.

לכן, אין מנוס – למען השפיות – אלא למצוא דרך ביניים מעט הגיונית יותר. אקרא לה ״התגובה החסידית״ (״הכל לטובה״), זו שמנסה למצוא ערכים חיוביים גם בסיטואציות לכאורה-שליליות. ״טוני ארדמן״ אילץ אותי להתאמן עליה. את הסרט הזה לא סתם אהב כל העולם וקולגות אלא גם כמה מהאנשים הקרובים והאהובים עליי ביותר וכמה מהיוצרים שאני הכי מעריך, אלה שעל טעמם אני בדרך כלל סומך לחלוטין. וכאן אני צריך להודות: הם צודקים לחלוטין, אבל גם אני. הרגעים האלה, שבהם אני מוצא עצמי בעמדת מיעוט, מחייבים אותי לשוב ולנסח לעצמי מה בדיוק אני אוהב בקולנוע, כי מסתבר שזה די ספציפי (ולפעמים זה הפוך: מול סרטים של סטיבן ספילברג, רוברט זמקיס ואבי נשר אני לעיתים קרובות נמצא במיעוט מהכיוון השני, אני אוהב אותם הרבה יותר מאשר הרוב). ״טוני ארדמן״ הוא סרט שעושה (כנראה) עבודה די טובה בלהציג פיסת מציאות, ואילו אני רוצה קולנוע שמתרחק מהריאליזם (ייצוג המציאות) ומאמץ את הסמלי, המטאפורי, הנשגב. מול קולנוע של מציאות אני מעדיף קולנוע של חלום. ״טוני ארדמן״ הוא סרט שמציג היטב את החיים במצב מתמשך של מבוכה, ודמות שנמצאת מילימטרים מקריסה אל תהום של הפרעה נפשית משתקת ושעושה הכל כדי לבלום את נפילתה (הבלתי נמנעת). מה שרבים ראו כמופתי ובלתי נשכח בסרט, מבחינתי נראה גחמני ואף חובבני. אני יכול להשתתף בדיון על הבימוי שובר המוסכמות של הסרט ועל האופי הבלתי צפוי והסכיזופרני של התסריט, אבל אני לא יכול לאהוב אותו. יש בסרט הזה משהו שמביך אותי. וזו חוויה שאני מכיר היטב: בפעם האחרונה שכולם התלהבו מסרט שאני שנאתי ושעוסק באבסורד של החיים המודרניים, באנשים ששפיותם נדרסת על ידי הקפיטליזם ובקומדיה שמותירה אותנו בדיכאון זה היה ״עירום״ של מייק לי. כיום אני גם יודע שהם כולם טעו.

פורסם ב״ליברל״, גיליון מאי 2017

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “קרה לכם פעם שראיתם סרט ולא הבנתם למה כולם כל כך התלהבו ממנו?”

  1. איתן 4 יוני 2017 ב - 17:45 קישור ישיר

    תעשה את מה שאני עושה: תצא מתוך הנחה א-פריורית שאתה במיעוט. גם ככה, במגרש הפוליטי אנחנו במיעוט (אתה מרץ, אני מפלגת העבודה, אנחנו לא הרוב), אז למה לא בקולנוע…
    אני כותב את הביקורות שלי, ומנסה להסביר למה אהבתי/לא אהבתי סרט מסוים. אם אנשים מתחברים אלי ולטעם שלי – נחמד. אם לא – חבל. וזהו. הרגעים הכי מתגמלים שלי מהבחינה הזו הם דווקא של כמה בודדים שאומרים לי: בגללך גיליתי סרט נהדר. הם לא הרוב. הם בודדים. אבל הם קיימים. וזה מספיק (זה קרה לי, למשל, עם "שבע דקות בגן עדן" של עמרי גבעון, שבכלל הזכרתי כשכתבתי על סדרת טלויזיה שהוא עשה כמה שנים אחרי הסרט ההוא).

    לגבי 2017: נכון, גם אני עדיין לא ראיתי סרט של 5 כוכבים. מבין אלו שרצים כרגע בקולנוע, ראיתי סרט אחד שקרוב לזה: "תברח". סרט חכם ומרתק, ואני בטוח שהוא יופיע אצלי איפשהו בסיכומי השנה.
    "טוני ארדמן" – זוכר שבסוף השנה שעברה, כשבחרנו בפורום המבקרים את סרטי השנה שלנו, השתוממת שאף אחד לא הזכיר את "הבן של שאול"? זה יהיה המצב עם "טוני ארדמן". שניהם סרטים שבאו מהוללים מקאן, ובסופו של דבר לא היו כאלו מצוינים. אני מאוד חיבבתי את הסרט הגרמני הזה, אבל הוא לא יצירת מופת בעיניי.
    ועוד דבר אחד:
    ״אור ירח״. הסרט שלעולם לא תזכרו שזכה באוסקר?
    חביבי, בשבע ורבע בבוקר אני עומד בסלון שלי עם פיג'אמה ומוחא כפיים לטלויזיה אחרי הבלבול המאוד מוזר באוסקרים…דבר כזה לא שוכחים. (אני מאוד אהבתי את "אור ירח". לא אהבתי את "לה לה לנד").


השאירו תגובה