"הנוקמים: מלחמת האינסוף". טראומה

עכשיו ש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" הגיע אל המסכים הביתיים שלכם, אפשר סוף סוף לדבר עליו בהרחבה. על כולו, כולל הסוף. סוף הסרט הוא בעיניי אחד האירועים המשמעותיים שקרו השנה בקולנוע. אם כבר ראיתם את הסרט, בואו נדבר עליו. אם אתם לא מתכננים לראות את הסרט, הדיון עליו עשוי לעניין אתכם. אם אתם עדיין מכננים לצפות בו, חכו עם קריאת הטקסט הזה עד לאחרי הצפייה.

שיחה על "הנוקמים: מלחמת האינסוף" בסינמסקופ ברדיו הקצה (החל מדקה 9:00): האזינו כאן

זהירות: המון ספוילרים!

שלושה חודשים וחצי עברו מאז שיצא "הנוקמים: מלחמת האינסוף" – שלושה חודשים בהם הוא הכניס מעל שני מיליארד דולר ברחבי העולם והפך לסרט הרביעי הקופתי בכל הזמנים. שלושה חודשים בהם, אני מודה, עדיין לא ממש התאוששתי מהצפייה בו.

משהו בסרט הזה שבר את רוחי, ולמרות שחלפו כבר 15 שבועות מאז שצפיתי בו אני עדיין לא יכול להגיד באופן חד משמעי אם אהבתי או שנאתי אותו. נאמר כך: אהבתי אותו, אבל שנאתי את מה שהוא מספר לי על העולם שבתוכו הסרט הזה נעשה, ואת מה שהוא עצמו עושה לעולם הזה. ושנאתי את זה שבת ה-13 שלי חזרה מהסרט בוכה, ליבה שבור.

חשבתי שיש לנו הסכם עם הוליווד: אתם לוקחים לנו את הכסף, ובתמורה אתם נותנים לנו סוכר לבן מעובד, מוסיפים לו עיטורים וירטואוזיים, ומשפרים לנו את מצב הרוח. בשביל ייאוש ויגון יש לנו את מיכאל האנקה. יכול להיות שזה היה מה שהכניס אותי ואת רוב צופי הסרט להלם: באנו להתבדר, ואז אחרי שעתיים וקצת של דגדוגים ומעשי לוליינות קרקסיים, החטיפו לנו אגרוף, הריצו את הרולר וביקשו מאיתנו לעזוב את האולם כשאנחנו במצב של הלם, ללא סגירה, ללא קתרזיס.

עד למערכה הסופית שלו, "הנוקמים: מלחמת האינסוף" הוא סרט שלא הפסיק להפתיע אותי לטובה. נכנסתי אליו בתחושה של שובע מ-18 הסרטים הקודמים של מארוול, מוכן לאכזבה ידועה מראש. זה הרי מה שקרה לי ב"הנוקמים: עידן אולטרון". אחרי עשר שנים, היקום הקולנועי של מארוול התחיל להתיש אותי. להבדיל מהסרטים הראשונים, נדמה היה שהאולפן רק מנסה לקדם את העלילה, להוביל אותה אל הסרט הבא, ולא ליצור סרטים מבריקים ופורצי דרך שעומדים בזכות עצמם. גם ההבטחה למופע איחוד של כל הדמויות של היקום הקולנועי של מארוול לסרט אחד היתה עבורי גורם מרתיע ולא מפתה – מה הסיכוי שנוכל להזדהות עם עשרות דמויות, רובן סוליסטיות, שרבות ביניהן על זמן מסך? אבל "הנוקמים: מלחמת האינסוף" התגלה כסרט מלא רגעים מוצלחים. הבמאים, ג'ו ואנתוני רוסו (שכבר הבריקו עם "קפטן אמריקה: חייל החורף"), הצליחו ללהטט בקרקס שלוש הזירות שלהם, ליצור שלושה מוקדי עלילה ולערוך ביניהם באופן סוחף למדי. יותר מזה, הם המשיכו את עלילות הסרטים הקודמים, כל אחד מהנקודה שבה הוא הסתיים, והוכיחו שגם כשזה מגיע לת'ור וגם כשזה מגיע לשומרי הגלקסיה, הם במאים יותר טובים מהבמאים המקוריים של הסרטים האלה. יותר מזה, כתגובה ישירה לחששותיי, הם הצליחו לתת לכל דמות את הרגע שלה, איזושהי סגירה של עלילה ששמה אותה במרכז. ואפילו עוד יותר מזה, זו היתה הוכחה ניצחת לעבודת המערכת של מפקדת מארוול, שבאמת הצליחה להנדס מעל כולם יקום של דמויות שמתנקזות לבסוף לתוך סרט אחד, לשואו-דאון, שמפגיש את כל העלילות שנפתחו בכל הסרטים האחרים. למשך רוב דקותיו, זה היה סרט הרפתקאות די מוצלח, עם שילוב לא רע בכלל בין הומור ובין דרמה ומתח. כן, מתח. אני חייב להודות שעד לסוף הסרט הייתי במתח לדעת איך יצליחו כל גיבורי העל האלה לנצח את תאנוס, הארכי-נבל, שהגעתו הובטחה לנו בסרטי "הנוקמים", "תור" ו"שומרי הגלקסיה" הקודמים.

ועכשיו, כש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" מגיע אליכם הביתה (ב-vod, די.וי.די, בלו-ריי ואתרי סטרימינג) אפשר סוף סוף לדבר על סוף הסרט. שלושה חודשים אחרי, ועם כל הגעש האמוציונאלי שהתלווה לצפייה בסרט, אני יכול להכריז שהסוף הזה הוא ככל הנראה האירוע התרבותי/קולנועי החשוב של 2018, ואף רגע קולנועי שמגדיר את התקופה שבה אנחנו חיים.

מה קרה בסוף? בפשטות: כולם מתים. טוב, לא כולם. חצי. אחרי שתאנוס הורג את לוקי, ויז'ן וגאמורה במו ידיו, מגיע החלק הסופי והמצמרר של הסרט. תאנוס מצליח להשיג את מבוקשו: כל אבני האינסוף בידיו וממש כמו שהוא הבטיח שיעשה, הוא נוקש באצבעו וחצי מכל אוכלוסיית היקום פשוט מתאדה, ביניהם לא מעט מגיבורי הסרט: ספיידרמן, דוקטור סטריינג', הפנתר השחור, סטאר-לורד, גרוט, מנטיס, פלקון, סקרלט וויץ', חייל החורף וניק פיורי. הסוף הזה מטריד לא רק כי אלה הגיבורים שציפינו שינצחו, ולא רק כי אנחנו תוהים מה יעלה בגורלם של סרטי ההמשך של מארוול. הסוף הזה מטריד כי הניצחון של תאנוס לא רק מחסל חצי מהנוקמים אלא חצי מהיקום כולו. כלומר, חצי מאיתנו. אנחנו יוצאים מהאולם בהלם ובאלם ועם תחושת מועקה שבפעם הראשונה סוף של סרט הוליוודי השפיע גם עלינו הצופים ובישר לנו על מותנו הקרב. נכנסו ל"הנוקמים", יצאנו מ"הנותרים".

מה הסוף הזה אומר לנו?

מבקרי קולנוע, ואני ביניהם, מרבים להזכיר את הספר "מקליגרי ועד היטלר" שכתב ב-1947 חוקר הקולנוע הגרמני זיגפריד קרקאוור. הוא חקר את הסרטים שהופקו בגרמניה בין מלחמות העולם והראה כיצד התכנים והסגנונות של הסרטים למעשה ייצגו את מצב הרוח הלאומי שהביא לעליית הנאציזם. את מה שקרקאוור עשה במחקרו בדיעבד, אנחנו המבקרים מנסים מאז לעשות (לעיתים בפזיזות) בזמן אמת: לנסות להבין איך סרטים, בייחוד אלה שמתקשרים עם קהל גדול, בעצם מהווים איזשהו ברומטר להלכי הרוח הציבוריים.

היו כבר תקופות בעבר שבהן הקולנוע ההוליוודי המסחרי והתאגידי נהיה קודר ופסימי, במקום בלוני השמחה הצבעוניים שהוא בדרך כלל. שנות השבעים המוקדמות, ימי מלחמת וייטנאם ושלטון הפרנויה מחרחר המלחמה של ניקסון, למשל. דוגמה נוספת: בתחילת שנות התשעים, ימי מלחמת המפרץ ושלטון ג'ורג' בוש האב, גם הגיבור של "שליחות קטלנית 2" וגם הגיבורה של "הנוסע השמיני 3" מתו בסוף הסרטים שלהם – ובאופן דומה. אבל זה היה מוות הירואי, לא טראגי. מוות מרטירי. על ידי ההקרבה העצמית שלהם הם הצילו את היקום. זה מאוד שונה מהמוות הפתאומי וחסר התכלית שמגיע בסוף "מלחמת האינסוף". הם פשוט התאדו. היה קרב, והם הפסידו, ובגללם היקום כולו הפסיד.

העניין הוא שהסרט הפך להצלחה אדירה. סרט מדכא ועוכר שלווה שהופך לסנסציה. סוף רע אמור להיות רעל בקופות. צרפו את זה למוות של סופרמן ב"באטמן נגד סופרמן" (שלא השאיר חותם תרבותי או מסחרי גדול כמו "הנוקמים") למוות של האן סולו ב"מלחמת כוכבים: הכוח מתעורר" ולמוות של לוק סקייווקר ב"אחרוני הג'דיי" והמגמה ברורה: הוליווד היא כעת הרוצחת הסדרתית של הגיבורים שלנו. וזה המקום שבו אני נזכר ב"מקליגרי ועד היטלר", אבל במשמעות המקורית שלו שגורמת לי לתהות האם "מלחמת האינסוף" הוא בעצם סרט ויימארי. כמו "הקבינט של דוקטור קליגרי", "דוקטור מאבוזה המהמר", "נוספראטו", "תיבת פנדורה" ושאר הסרטים של האקספרסיוניזם הגרמני של שנות העשרים, האם "מלחמת האינסוף" – הצלחת הסרט, לא יצירתו – היא עדות לייאוש הממאיר שאחז בקהל הצופים? תחושת חוסר תוחלת? כמיהה לאבדון? ומי כאן ההיטלר?

תאנוס ניצח

זה לא רק עניין המוות. צופים רבים דיווחו – ואני נוטה להסכים איתם – שבסופו של דבר הם חשו שהגיבור האמיתי של הסרט היה תאנוס. הוא זה שאחריו עקבנו מתחילת הסרט ועד סופו, והוא זה שניצח בסוף. כלומר, על פי המוסכמות שהוליווד חינכה אותנו – הוא הגיבור, לא הנבל. לתאנוס, כמו כל דיקטטור, היתה אג'נדה אחת ברורה. מטורפת, ניהיליסטית, הרסנית – אבל עקבית. הוא טען שכדי שהיקום יוכל לשרוד צריך לדלל את האוכלוסייה בחצי. מבחינתו זה לא נעשה מתוך אכזריות, אלא מתוך חסד. כמו הליך רפואי. קטיעת איבר כדי להציל את הפציינט. הסרט הוא שיעור בתעמולה רודנית: אם תחזרו על רעיון, מפלצתי ככל שיהיה, שוב ושוב, מספיק פעמים ובטון שקט ובוטח ולא מתלהם, בסוף הקהל ישתכנע.

מול העמידה האיתנה והעקבית של תאנוס קיבלנו אוסף של גיבורי-על מסוכסכים ומפוררים, הם או בוכים או מריצים דאחקות. "מלחמת האינסוף" הוא הפורטרט הטוב ביותר של שנת 2018 במערב. שליטים סמכותניים מפוררים את זכויות האדם ומולם האנשים הצודקים, פעילי השלום, לוחמי המצפון, שעסוקים בעיקר להילחם זה בזה במקום באיום האחד והאמיתי שעומד מולם. מול האיום בהשמדה המונית, צוות הנוקמים היה עסוק כל הזמן במיקרו-מלחמות ובפסאודו-דילמות. תאנוס מאיים להשמיד חצי מהיקום, והנוקמים עומדים בדמעות ועסוקים בריבי אגו וחלוקת סמכויות, או בסנטימנטליות משפחתית. שאלה שחזרה בסרט שוב ושוב היא האם נכון לאחד להקריב את חייו כדי להציל את הכלל. שאלה מוסרית גדולה מאוד, אבל היא גם מגיעה מנקודת מוצא – המשותפת לדמויות וגם לקהל – שאף אחד לא האמין שתאנוס באמת יבצע את האיום שלו. והוא ביצע, בהקשת אצבע.

השקר ניצח

ב-2014 הציג קווין פייגי, נשיא אולפני מארוול את מצבת הסרטים של האולפן עד לשנת 2019. הרבה מאוד דברים השתנו מאז המצגת הזאת (שלא כללה, למשל, את שני סרטי "אנט-מן", אבל כן כללה את "בלתי אנושיים", שמאז שונמכה והפכה לסדרת טלוויזיה), אבל כדאי להיזכר בה כי היא מציגה את מה שעתיד לקרות בשנה הבאה. פייגי הציג שני סרטים של "הנוקמים" – האחד "מלחמת האינסוף, חלק א'" השני "מלחמת האינסוף, חלק ב'". כלומר, ראינו רק את החצי הראשון של פרק הסיום. זה לא הסוף, זה האמצע. בינתיים, שונה שמו של הסרט הבא (שעדיין לא נחשף) ומנסים להציג אותו כסרט נפרד. אבל ככה הרגעתי את כל מי שיצא בהלם מ"מלחמת האינסוף": אל דאגה, מגיע פרק נוסף ומסכם בחודש מאי 2019, הכל יהיה בסדר. זה לא יהיה מופרך להמר שאיכשהו – באמצעות מעברים בין זמנים ובאדיבות אנט-מן וקפטן מארוול, שני הגיבורים שמחכים לתורם להיכנס לזירה – הקטסטרופה הזאת תתהפך ותתוקן ותאנוס ינוצח (או יוגלה למימד אחר, עד שיגיע זמנו לחזור בסרט המשך). בקיצור, יהיה סוף טוב, אל דאגה. ובכל זאת, אני מודאג.

סיבה ראשונה: מה אם הסוף הטוב יביא פחות קהל מהסוף הרע? זו תהיה הוכחה מובהקת לטענה שלי: אנשים ניזונים כרגע מייאוש, ממוות, מהשמדה. הם נהנים מזה ומאמינים לזה יותר מאשר לסוף שמבטיח ניצחון ותיקון.

הסיבה השניה היא שגם אם יגיע סוף טוב, הוא יתקשה למחוק את מה שראינו. נגיע אל הסרט הבא כשאנחנו במצב פוסט-טראומטי. ראינו חצי יקום מתאדה מול עינינו. לא נוכל לעשות Undo לחיזיון הזה. יותר גרוע מזה: בעולם שמתקשה לגרום לאנשים להאמין שיש אמת, בעולם שבו ראשי מדינות מאשימים את כל מי שמבקר אותם שהם שקרנים ומפיצי פייק ניוז, סרט ההמשך "הטוב" יהיה הוכחה לכך. חשבתם שכולם מתים? הא הא! פייק ניוז, עבדנו עליכם. במציאות של ימינו, אצל קהל ציני שגדל כל חייו בתוך עולם של מניפולציה דיגיטלית, זו תהיה הוכחה נוספת לכך שאי אפשר להאמין לכלום, ושכל מה שאנחנו רואים מול עינינו, אפשר אחר כך לשנות ולהכחיש.

הטלוויזיה ניצחה

אחד הדברים שהכי מטרידים אותי במה שמארוול עושה כרגע בקולנוע הוא תפיסת עולם הטלוויזיונית שנמצאת בבסיס הסדרה הזאת. נדמה שהמערכת של מארוול מעדיפה להסתכל על התמונה הגדולה, על הרצף הסיפורי הארוך ואיך לגרום לקהל לחכות לסרט הבא (סצינת פוסט קרדיטים!), במקום להתמקד בסרט הספציפי. הסרטים נהיו יותר ויותר אחידים ופחות ופחות בעלי איפיונים ייחודיים ויוצאי דופן.

גם הסוף של "מלחמת האינסוף" הוא סימפטום לזה. כפי שאני רואה את זה, הטלוויזיה והקולנוע של האולפנים הגדולים חילקו ביניהם את העבודה. הקולנוע המסחרי אחראי על התחושות החיוביות, האופטימיות, ומנסה להעביר את המסר שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר, ואילו סדרות הטלוויזיה העלילתיות נהיו המקום שבו אנחנו חשופים לזוועות הכי גדולות של העולם: מוות, אונס, ניצול, עוני, עריפת ראשים. מאז "הסופרנוס" סדרות הטלוויזיה מוצאות בלחסל דמויות מרכזיות סתם ככה באמצע העונה. זה נהיה כל כך נפוץ שאתרי הבידור האמריקאים מדווחים על מותה של דמות ככותרת לידיעה חדשותית מיד אחרי שהפרק שודר. הטלוויזיה האמריקאית נהייתה חסרת רחמים, והקהל מתמוגג מזה. הקולנוע ההוליוודי המסחרי הצליח עד כה לגונן אותנו מפני זה. היו שיקראו לזה ציפוי מתוק וסכרני למציאות האלימה שבה אנחנו חיים, אבל עבורנו זה היה פשוט אסקפיזם – מקום מפלט מרגיע מכל הבהלה שבחוץ, מקום שאנחנו יודעים מראש שנהיה מוגנים בו, ושבסוף הסרט תמיד הכל יהיה בסדר. ובכן, "מלחמת האינסוף" בגדה בחוזה הזה. זה לא סתם סוף סרט, אלא פרק סוף עונה של "המתים המהלכים" או "משחקי הכס". מוות סיטונאי.

המציאות ניצחה

האם אפשר להתחיל לכתוב כבר את פרק המבוא לספר המחקר "מ'מלחמת האינסוף' ועד מלחמת העולם השלישית"? דווקא סרט הוליוודי קומיקסי שמתרחש ביקומים אחרים ומדבר על כוחות על טבעיים, מסביר לנו משהו ממשי על העולם שבו אנחנו חיים, ומנכיח לנו איך דמות בעלת אג'נדה ברורה מנומקת ויציבה מצליחה לעורר הזדהות ועניין יותר מאשר דמויות שלא לגמרי ברור להן מה הדבר הנכון לעשות. כעת נותר רק להכריע, איש על פי הנטייה הפוליטית שלו, האם זהו סרט שמדבר בשבחי הטוטאליטריות, או מזהיר מפניה?

ואז לשאול את השאלה: הרי הקומיקס וגיבורי-העל הומצאו כדי שיבואו דמויות בעלי כוחות בלתי מציאותיים כדי להציל את העולם מהרשע וחוסר הצדק שבו. אנשים שהם לא רק חזקים באופן על-טבעי, אלא גם בעלי חוש צדק ומוסר מפותח מהשאר. אם כשמקבצים עשרות מהם ומפזרים אותם בין כל כוכבי הלכת ביקום, והם עדיין לא מצליחים לנצח דיקטטור אחד בעל גוון עור פנים משונה – ואולי אף תורמים בעקיפין להצלחתו – אז בשביל מה בכלל צריך גיבורי-על?

פורסם ב"בלייזר", גיליון אוגוסט 2018

ציוץ