ילד הכוכבים מתוך "2001: אודיסאה בחלל"

דיברתי על "2001: אודיסיאה בחלל" בסינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

1968 היתה שנה מעולה לסרטי מדע בדיוני ואימה: "כוכב הקופים", "ברברלה", "ליל המתים החיים" ו"תינוקה של רוזמרי". אבל "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק הוא יצירת המופת הגדולה של השנה ההיא. בימים אלה, במלאת חמישים שנה לבכורת הסרט (שהופץ שבועיים לפני שנולדתי), מוקרן בסינמטקים עותק דיגיטלי חדש ומשופץ לסרט, המבוסס על עותק פילם חדש עליו היה אחראי כריסטופר נולן, ושהוקרן בפסטיבל קאן האחרון. מי שמעולם לא ראה את הסרט, או מי שמעולם לא ראה את הסרט על מסך גדול ובאולם חשוך – זהו צו קריאה להתייצבות חובה מיידית. אסור לכם להפסיד את זה (הסרט יחזור לעוד סיבוב הקרנות בספטמבר וממילא מוקרן בשגרה בסינמטקים ובערוצי הסרטים). מי שכבר ראה את "2001" בעבר יודע שכל צפייה בסרט הזה על מסך גדול, בתנאי הקרנה אופטימליים (וכאן צריך לשבח גם את העובדה שהעותק החדש מכיל גם שדרוג מרשים של הסאונד), חושפת בו דברים נוספים, רבדים חדשים ומוכיחה שגם 50 שנה אחרי צאתו, ו–17 שנה אחרי שחלפה השנה שהופיעה בכותרתו, הסרט הזה עדיין מקדים את זמנו.

"2001: אודיסיאה בחלל" הוקרן בבכורה עולמית בארה"ב ב–2 באפריל, בעיצומה של אחת התקופות הסוערות בתולדות אמריקה. שלושה ימים לפני כן הודיע הנשיא לינדון ג'ונסון שהוא לא ירוץ לקדנציה שניה, בעיצומה של השנה הקטלנית ביותר עבור חצי מיליון חיילי צבא ארה"ב בווייאטנם; יומיים אחר כך נרצח מרטין לותר קינג; חודשיים אחר כך נרצח רוברט קנדי. ובתוך כל זה, הפך סרטו של קובריק – שנדד באופן הדרגתי מעיר לעיר – לאירוע הקולנועי הבולט והמדובר של השנה. קצת קשה להאמין כיום, אבל הסרט האיטי, הארוך והחידתי הזה היה שובר הקופות הגדול של אותה שנה. נוכל לספר לכם מה קורה בו, אבל קשה יותר להסביר על מה הוא. זה סרט שיש בו התרחשות אבל אין בו עלילה. זה סרט שיש בו מסע לקראת מטרה, אבל אין בו גיבורים. זהו, ללא ספק, שובר הקופות הכי אבסטרקטי בתולדות הקולנוע ההוליוודי המסחרי, סרט בקצב שהייתם מצפים למצוא בקולנוע הרוסי או היפני, לא האמריקאי. ולכן, כיום כמו אז, כדאי לדעת: זהו סרט שדורש סבלנות ויכולת ריכוז. ועם זאת, זהו גם אחד הסרטים המרהיבים שאי פעם נראו על מסך הקולנוע, עם עיצוב תפאורה עתידני עוצר נשימה בקנה מידה עצום מימדים. עכשיו, כשהאינטרנט מתמלא מחדש בשאלות של אנשים שצפו בו ורוצים לדעת מה בדיוק קרה שם, הגיע הזמן לנסות לענות על כמה מהשאלות ש"2001" משאיר פתוח. היינו כותבים "זהירות ספוילרים", אבל מי שלא ראה את הסרט, ספק אם הפסקאות הבאות יהרסו לו את הצפייה. אולי רק יעזרו לו בה.

סרט המדע בדיוני העתידני הזה – שנפתח עם שלוש דקות של מוזיקה על רקע מסך שחור – מתחיל דווקא בעבר הרחוק. "שחר האדם", נכתב בכותרת. קבוצת קופים, טרום–אדם, מנהלת שגרה יומית. הם חיים בקהילה, מלקטים פירות, רבים על השליטה בנקודת המים, ואף נופלים טרף לנמר שתוקף אחד מהם. אם ראיתם את הסרט בעבר, עשו לכם מבחן: מה אורכו של החלק הזה? הזכרון מתעתע בנו. בגלל שלא קורה הרבה בחלק הזה, שנדמה כסרט טבע המתפקד כפרולוג, הוא נצרב בזכרון כקטע ארוך מאוד. יהיו שיגידו 30-40 דקות. בפועל הסיקוונס הזה נמשך רק 15 דקות, והוא מבקש לבנות את החוקיות של הסרט כולו. קובריק מבקש מהקהל להתבונן, קצת כמו חוקרי טבע. או אסטרונומים. להביט בסיטואציות, שכמעט תמיד מצולמות מרחוק, מבלי לצפות שמשהו דרמטי יקרה. הסרט מבקש את סבלנותנו ואת יכולת ההתבוננות והסקרנות שלנו. הוא לא מאכיל את צופיו בכפית, אלא מבקש מהם לחפש בעצמם את מה שקורה בתוך הפריים הקולנועי הענק. בסופו של הסיקוונס הזה, כמו כל אלה שיבואו אחריו, אכן קורה דבר דרמטי: גוש גדול ושחור – "המונולית השחור" יקראו לו החוקרים בהמשך – מופיע באמצע השממה ומושך אליו את קופי האדם. המפגש עם עמוד השיש השחור והמסתורי שהגיע משום-מקום מקפיץ את הקופים אל השלב הבא בסולם האבולוציוני והם לומדים להשתמש בעצם של חיה מתי ככלי עבודה, כלי להשגת מזון, כלי שיעזור להם לצוד ולהפוך לאוכלי בשר, ובהמשך גם כלי להרג ולשליטה. וכאן מגיע אחד הרגעים הקולנועיים המפורסמים מהסרט: אחד הקופים, עכשיו כבר זקוף והמנהיג של השבט, זורק את העצם אל השמים ובקאט אחד היא הופכת לספינת חלל שטסה בין הכוכבים לצלילי ואלס "הדנובה הכחולה" של יוהן שטראוס. בקאט אחד אנחנו קופצים מיליוני שנים קדימה, אל ההווה של הסרט, שנת 2001.

חדירה במערכה הראשונה, תינוק במערכה האחרונה

ושוב מתחיל רצף של סצינות שבהן נדמה שלא קורה הרבה, אלא רק תיאור מרהיב ומסעיר על החיים בעתיד שבו בני אדם יצטרכו לתפקד במציאות נטולת כוח כבידה, בשעה שהם ינועו בחופשיות בין כדור הארץ אל הירח (זכרו שהסרט נוצר שנה וחצי לפני הנחיתה של ניל ארמסטרונג על הירח, ובמידה רבה הסרט הזה, עד לפני הנחיתה, סימן את הניצחון האמריקאי במירוץ לכיבוש החלל נגד הסובייטים). כאן נכנסים לתמונה תפאורות הענק שנבנו לסרט – ושהשפיעו על עיצובי סרטים מאז, כמו "מלחמת הכוכבים", "הנוסע השמיני" ו"התחלה" – ומתארים את תחנת החלל אליה מגיע הגיבור של החצי הראשון של הסרט: חוקר שנשלח מכדור הארץ לירח כדי לעמוד מקרוב על תגלית סודית ומרעישה – מונולית שחור שנמצא קבור מתחת לאדמת הירח, ומשדר אות רדיו רציף לכיוון כוכב צדק, סימן ראשון ובלתי ניתן להכחשה על קיומה של ציוויליזציה חוצנית שביקרה באזור, השאירה מראי מקום, ושרטטה סימני דרך לכיוון שבו נוכל לפגוש אותה.

כאן פחות או יותר מסתיים החלק הראשון של הסרט (שמכיל הפסקה על פי הוראת הבמאי). הבנו בשלב הזה שחזינו בשני מפגשים של האנושות עם תרבות חיזרית ועם המזכרות שהיא השאירה לנו: המונולית השחור, חפץ שחור וגדול שמתפקד כמו תמרור הכוונה שמאפשר לנו גישה אל השלב הבא בהיסטוריה האנושית. בכל פעם שהמונולית הזה מופיע נשמעת המוזיקה האבסטרקטית של המלחין בן המאה ה-20 גיורגי ליגטי, ואפשר לתהות האם קובריק התכוון להשתמש בה כמוזיקה קולנועית היוצרת תחושות אצל הקהל, או שזהו הפסקול ששומעים לה שנמצאים בקרבת המונולית. דומני שבסוף הסרט תינתן לכך תשובה, ועל כך בהמשך. החלק השני של הסרט עוסק במסע – האודיסאה – אל נקודת הציון שהמונולית מכוון אליה, בסמוך לכוכב צדק (ג'ופיטר).

המסע הוא החלק הארוך ביותר בסרט, ואם ראיתם את "בין כוכבים" של כריסטופר נולן, כמה רעיונות ממנו כבר ייראו לכם מוכרים. במרכז החלק הזה נמצאת אחת הסצינות המפורסמות והמלחיצות בתולדות הקולנוע: הדו–קרב המנטאלי בין המחשב האל–9000 ובין באומן, האסטרונאוט שמחליט לכבות אותו, כשהוא מבין שהמחשב מנסה להשתלט על המשימה לצדק. בסרט שבו עד עכשיו כל הדמויות האנושיות התנהגו באופן מכאני ומלאכותי, דווקא המחשב מתגלה כיצור האנושי היחיד, שמצליח באמצעות קולו בלבד ליצור בנו אמפתיה, רחמים וצער.

ואז מגיע באומן (באומן: הקשת או איש החרטום) אל נקודת המפגש היעודה ומוצא מונולית שחור צף בחלל, שמזניק אותו אל השלב הבא: מעבר אל מימד אחר, במה שנראה כמו מסע בתוך חור תולעת. שוב, סצינה שזכתה לאינספור ציטוטים, רגע קולנוע מפעים של מסע בין מימדים המיוצג על ידי מסדרונות של אור ומצבי צבירה משתנים. זו סצינה ארוכה מאוד (במקרה הזה, ארוכה הרבה יותר ממה שרבים זוכרים אותה, כמעט עשר דקות) – ושוב, קובריק ממשיך להסביר לנו שהוא לא מייצג את הסיפור באופן תמציתי אלא מבקש מאיתנו גם לחוות את הזמן שהסיפור נמשך, את הרגעים שבהם לכאורה "כלום לא קורה". זהו גם כיום קטע טריפי ובלתי נשכח שזכה לעשרות ציטוטים וגניבות (ואכן, היו שטענו שאחת הסיבות להצלחה העצומה של הסרט דווקא ב–1968 היא כי הקהל ההיפי הגיע לסרט מסטול וחווה בו טריפ ויזואלי).

https://youtu.be/ebmwYqoUp44

בסופו של המסע מגיע באומן אל חדר לבן במימד אחר, בו הוא רואה את עצמו כאיש מבוגר ואז כזקן על ערש דווי. חדר, שכמו הקולנוע עצמו, חוקי הזמן לא חלים עליו. רגע לפני מותו מזקנה במיטתו רואה באומן מולו שוב את המונולית השחור, בהופעתו הרביעית בסרט. ואז מגיע השוט האחרון שהותיר דורות של צופים מבולבלים: תינוק מרחף בתוך בועה (אולי רחם) בשמיים, משקיף מהמרומים על כדור הארץ, וכאן הסרט מסתיים. אמרנו לכם שזה לא ספוילר.

אז מה זה הסוף הזה? מי זה התינוק הזה? ומה קובריק רוצה מאיתנו? את התסריט לסרט כתב קובריק עם סופר המד"ב ארתור סי. קלארק, שפיתח את התסריט במקביל גם לספר. את ההסבר לסוף תמצאו בספר, ולא בסרט.

נתחיל עם המונולית: בכל פעם שהמונולית מופיע הוא לא רק המקפצה אל השלב הבא בהתפתחות האנושות, הוא גם המצת לרגע של מחלוקת ואלימות שמסתיים במוות. הקרב בין הקופים בסצינת הפתיחה, המאבק בין המחשב והאסטרונאוטים בחלק השני. מי ששורד זוכה לקפוץ לשלב הבא. צמיחה כתוצאה מהרס וחורבן. נדמה שבאומן הוא זה שהצליח להגיע לסוף המסלול האבולוציוני הנוכחי – הפיזי, על כדור הארץ – וזכה לקפוץ קדימה אל השלב הבא. להיוולד מחדש כישות חדשה.

מתוך סצינת מעבר המימדים: חללית בחור תולעת או זרעון שמפרה ביצית?

זהו "ילד הכוכבים", star child, השלב הבא באבולוציה האנושית (אם תשמעו הסברים על "ילד הכוכבים" דעו שזה בא ממי שקרא את הספר, כי הביטוי הזה לא מופיע בסרט. קובריק לא רצה להסביר את סרטו, קלארק כן). הרי כבר ראינו איך מימי ראשית האדם, אותו מונולית שחור שהושאר לנו על ידי תרבות חוצנית מקפיץ את האנושות כל פעם שלב, וזהו השלב הבא. שלב שמימי, נטול קיום פיזי.

אם תרצו נימוק ביולוגי, המתייחס אל היקום כולו כאל אורגניזם אחד, תצטרכו לחזור ולצפות בסרט ולשים לב לכל הרגעים המפוזרים בו שנראים כמו דימויים של הפריה והתפתחות. בתחילת הסרט, החללית שעוגנת בתחנת החלל נראית כמו רגע של הזרעה שתרחש בשיאו של של סצינת חיזור וסנכרון בין החללית לתחנת החלל לצלילי ריקוד ואלס (ראו צילום שני). הסצינת המעבר בין המימדים יש רגע שנראה כאילו אנחנו שטים בתוך פלזמה ביולוגית, בעולם מיקרוסקופי ולא אסטרונומי, דימויים של היווצרות תאים וחלוקתם, וזרעון שרץ להפרות ביצית. האודיסיאה של "אודיסיאה בחלל" היא ההבנה שבני האדם אינם התוצאה הסופית של התהליך הביולוגי, אלא רק תחנה בדרך.

אם תרצו הסבר רוחני ותיאולוגי – שהסרט אינו חף ממנו – אולי "ילד הכוכבים" הוא השלב שבו הנשמה מתנתקת מהגוף הפיזי (מהלך ספיריטואלי שאלפונסו קוארון ציטט, בסדר כרונולוגי הפוך, ב"כוח משיכה"). בכל מקרה, עבור קובריק זהו אינו רק מסע בזמן ובחלל, אלא בין מצבי הצבירה של האנושיות – מחיה ועד נשמה.

לפני כמה שנים הגיעו לפסטיבל חיפה כריסטין קובריק, אלמנתו של סטנלי, ואחיה, יאן הרלן (שטען שהוא זה ששכנע את קובריק להשתמש במוזיקה קלאסית בסרט, ולוותר על הפסקול המולחן של אלכס נורת). כריסטין סיפרה סיפור נפלא: זמן מה אחרי יציאת "2001" קיבל קובריק בקשה להקרין את הסרט בוותיקן. אחד הארכיבישופים ראה את הסרט וביקש עותק כדי להקרין לאחיו, בכירי הכמורה בוותיקן. בדברי הפתיחה שלו לפני ההקרנה, כך סיפרה כריסטין קובריק, אמר הארכיבישוף לחבריו הכמרים: "הסרט הזה הוא סרט מדע בדיוני שנעשה על ידי במאי יהודי ואגנוסטיקן. אבל הוא קלע בול". המונולית כהתגלות אלוהית, סנה בוער או לוחות הברית.

מדעי, תיאולוגי או סתם פנטזיה? הסרט נותר חידה שניתן לנסות לפענח אותה מצד המדע, מצד הפנטזיה או מצד הרוחניות – וקובריק, הבמאי היהודי שאהב לפרק את האנושיות לרסיסים בכל סרטיו, מין הסתם יזדהה עם כל קריאה שתשלב חיבור אפשרי בין מדע ובין רוח.

===========================

חמשת הסרטים הכי קופתיים של 1968

1."2001: אודיסיאה בחלל"

2. "הזוג המוזר"

3. "בוליט"

4. "רומיאו וג'ולייט"

5. "כוכב הקופים"

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב"כלכליסט", 21.8.2018)

ציוץ