16 אפריל 2019 | 16:08 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"כולם יודעים", ביקורת

"כולם יודעים". כולם חוטפים

לאסגר פרהדי יש נוסחה. הבמאי האיראני שזכה כבר פעמיים באוסקר הזר, על "פרידה" מ2011 ועל "הסוכן" מ2016, כותב ומביים דרמות משפחתיות שהן בעצם סרטי מתח. "פרידה" אמנם סיפר על בני זוג שנמצאים לפני גירושין ועל הקונפליקט של בתם עם מי מהם להישאר, אבל המנוע הדרמטי של הסרט עסק בתעלומה סביב מקרה תקיפה וסכום כסף שנעלם. "העבר", אותו צילם פרהדי בצרפת, עסק בזוגיות שהתפרקה, אבל הקטר שהוביל את העלילה היה סיפורה של אשה בתרדמת והתעלומה סביב ניסיון ההתאבדות שלה. "הסוכן", סרטו הקודם, בו חזר לעבוד באיראן, עסק בסדקים בזוגיות (ובדירה) של שחקנים בקבוצת תיאטרון, אבל הקטליזטור של הסיפור היה התעלומה סביב מקרה תקיפה של האשה, והניסיון של הגבר למצוא מי תקף אותה. ועכשיו הגיע ארצה סרטו האחרון, "כולם יודעים", אותו צילם בספרד, וגם בו יש אירוע פלילי, תעלומה בלשית ומירוץ נגד הזמן, שחושפים את כל הסודות וההדחקות של בני משפחה אחת.

"כולם יודעים" הוא הסרט התשיעי בו משחקים יחד פנלופה קרוז וחאווייר בארדם. פרטנרים קולנועיים מאז "נקניק, נקניק" ב1992, נשואים בחיים מאז 2010. לה יש אוסקר בזכות "ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן, לו יש אוסקר בזכות "ארץ קשוחה" של האחים כהן. ופרהדי, קצת כמו וודי אלן, כנראה שמח לנדוד בעולם בעקבות תקציבי הפקה, גם אם זה אומר ליצור הרחק מביתו. "כולם יודעים" הוא הסרט הרביעי שלו שמגיע להקרנות מסחריות בישראל במה שנראה כמו דפוס זיגזג: סרט אחד באיראן, ואחריו סרט אחד בהפקה אירופאית. אבל בכולם הוא מצליח לייצר את אותו סיר לחץ משפחתי שהולך ומתחמם עד רתיחה.

קרוז מגלמת אשה שמגיעה עם בתה ועם בנה לעיירה הספרדית בה גדלה, אחרי שנים שהיא גרה עם בעלה בארגנטינה. בארדם מגלם בעל כרם, חבר משפחה ותיק. שניהם, כך נראה, נשואים באושר לאנשים אחרים, אבל כולם יודעים שבעבר הרחוק הם היו הזוג הלוהט של הכפר. המפגש המחודש של כל פלגי המשפחה קורה לרגל חתונה. כל השבט מתקבץ בבית המלון המשפחתי הקטן, קישוטים נתלים, הבגדים היפים נלבשים וכולם מחייכים אל המצלמה. אבל אז כפי שכבר התרגלנו אצל פרהדי קורה משהו אלים. אחת הדמויות נחטפת. אסור להם להתקשר למשטרה. המשפחה צריכה להחליט מה לעשות, אבל גם לנסות להבין למי היה אינטרס לבצע את הפשע הזה. ואז מתברר שמתחת לחיוכים ולבגדים היפים, מתחת לשמחה ולתחושת האחווה, יש לא מעט חשבונות משפחתיים ישנים שצפים אל פני השטח, לא מעט סכסוכים שנשארו עמוק בבטן, והיו גם נשארים שם עד שכל האורחים יעזבו, אבל משהו חיבל בתוכניות ופוצץ את הבלון ואת העמדות הפנים. בסופו של דבר, וגם בזה פרהדי מומחה, אנחנו מבינים שהאירוע האלים והפלילי הוא בעצם התוצאה ולא הסיבה. הוא התוצאה של שנים של מערכות יחסים עכורות וסודיות פניםמשפחתיות, שרק עכשיו נחשפות.

המיקס שפרהדי מתרגל בסרטיו מרתק. הוא במאי מלודרמות משפחתיות הטמפרמנט הרגשי אצלו תמיד גבוה, וסרטיו עוסקים בחורבן משפחתי, עונש על חטאים רגשיים. פרהדי יוצר מלודרמות שבהן לרוב הגבר הוא זה שנשאר מאחור בידיים ריקות, הוא זה שנלחם כדי להחזיק את הכל במקומו, אבל הוא זה שייאלץ להקריב הכל, לוותר על הכל.

אבל באותה נשימה, לפרהדי יש את היכולת ליצור פיתולי תעלומה מותחים שלא היו מביישים את היצ'קוק. באחת הסצינות הראשונות בסרט שתי דמויות עולות במעלה גרם מדרגות אל מגדל שעון באמצע הכפר, ובהקרנת העיתונאים לסרט (שפתח את פסטיבל קאן בשנה שעברה) יכולתם לשמוע 400 איש ממלמלים בבת אחת "אה, 'ורטיגו'". אז לא, דוווקא לא "ורטיגו", אבל השעון הזה הוא בהחלט אחד המוטיבים בסרט הזמן שחלף, הזמן שאוזל, והחשיפה של גלגלי השיניים והמנגנון שמניעים את העלילה הזאת.

"כולם יודעים" עשיר מאוד בדמויות ובפרטים. מהרגע הראשון פרהדי גורם לנו במיומנות נטורליסטית שנראית אגבית, ושהיינו זקוקים לשלושת סרטיו הקודמים כדי להבחין עד כמה היא מדויקת וחדת אבחנה לשים לב להמון דברים שעד מהרה יהפכו לנקודות מפנה עלילתיות. מבטים חטופים בין דמויות, חיוכים חבויים, מנהגים של דמות אחת שישתקפו מאוחר יותר אצל דמות אחרת ויחשפו את הקשר האינטימי ביניהן. ובמקביל, הוא גם יחשוף עד כמה האינטימיות הזאת שברירית ומבוססת על אחיזת עיניים. "כולם יודעים" קוראים לסרט, אבל הוא בעצם "כולם מרכלים" או "כולם משקרים". וגם, כולם סובלים, בעיקר מסיבות כלכליות. כולם מעמידים פנים שהם עשירים יותר ממה שהם, רק בשביל הפאסון והמעמד המשפחתי, והשקר הזה מתפוצץ להם בפרצוף.

בעוד "כולם יודעים" חושף היטב את המיומנות הכבירה של פרהדי בכתיבה, בשזירת עלילות ודמויות, ותיאור מערכות יחסים אנושיות ומעוררות הזדהות בין אם הן של משפחות איראניות, צרפתיות או ספרדיות, מתברר שזה דומה אצל כולם ואת יכולת הבימוי שלו, גם כבמאי של מערכות יחסים וגם של רגעי מתח, דווקא הסרט הזה גם חושף את נקודות התורפה שלו. הסרט גדוש בדמויות, סודות ופרטים, עד כדי מחנק. בסרט כה מהודק, מפתיע למצוא כמה וכמה חוטי עלילה שנותרו פרומים בסוף, וכמה וכמה סצינות שבהן הדינמיקה המשפחתית מתחילה לחזור על עצמה ולהטות באופן מסוכן את הכף לכיוון הטלנובלה הספרדית. "כולם יודעים", שכמו תמיד מוציא את גיבוריו מפורקים וחסרי כל, הוא לא סרטו הטוב ביותר של פרהדי, אבל דווקא הוא עוזר לחשוף מה כל כך טוב בו.

(פורסם ב"כלכליסט", 12.4.2019)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"כולם יודעים", ביקורת”

  1. 17 אפריל 2019 ב - 21:47 קישור ישיר

    דרך אגב – יש שירות סטרימינג חדש של מי שהתמחו בהוצאות מחודשות של סרטי איכות: criterion:
    http://criterionchannel.com/
    זה מחליף אתר שהיה להם בשיתוף עם חברה אחרת.
    בינתיים חביב לגמרי.
    ויש גם שירות דומה של kanopy שניתן חינם לסטודנטים/בוגרי אוניברסיטאות מסויימות בחו״ל.


השאירו תגובה