11 אוקטובר 2019 | 06:32 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"ג'וקר", ביקורת

"ג'וקר". פסיכו

ההפתעה הגדולה ב"ג'וקר" אינה העובדה שאת הסרט העגום, המעיק והמטריד הזה ביים טוד פיליפס, שמוכר בעיקר כבמאי קומדיות (ובראשן "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ושני סרטי ההמשך המצליחים שלו); ואינה העובדה שהוא זכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה, הישג ראשון מסוגו וחסר תקדים לסרט הוליוודי שמגיע מתוך ז'אנר סרטי הקומיקס וגיבוריהעל. שני הפרטים האלה אכן מפתיעים ומרשימים, אבל הם אינם מהווים קצה קצהו של הכנה לדבר המשמעותי ביותר בסרט הזה: עצם העוצמה והאפקטיביות של חוויית הצפייה בו ולאופן שבו הסרט הזה זוחל לצופיו מתחת לעור. יש משהו פסיכופתולוגי בטירוף של הסרט עצמו, שלא רק מתבונן בתהליך הקריסה הנפשית של הדמות הראשית שלו (ניזהר מלהתייחס לג'וקר כאל גיבור), ששוקעת לתוך מצב של אישפיות סוציופתית, אלא נדמה כמדרבן ומלבה אותו. האופן המבהיל שבו מגלם חואקין פיניקס את ארתור פלק, שמאבד את דעתו והופך לג'וקר, והאופן המרשים ומעורר הפלצות שבו פיליפס מעצב ומצלם את ההידרדרות הזאת והופך אותה לספקטקל מבעית, הופכים את "ג'וקר" לסרט ש80 אחוז ממנו אולי למעט 20 הדקות האחרונות החלשות יותר הוא בראש ובראשונה חוויה קולנועית מרשימה ומצמררת. לא מעט, אגב, בזכות הפסקול שהלחינה הצ'לנית האיסלנדית הילדור גודנדוטיר ("צ'רנוביל") שמצליחה לתרגם הפרעה נפשית לצלילים.

הג'וקר הוא אחד הנבלים המבריקים שנבראו ביקום הקומיקס של באטמן, האזרח מספר אחת של בית המשוגעים ארקהם (בגותאם סיטי לא קוראים לזה בית חולים לחולי נפש) והאויב מספר אחת של העיר. ג'ק ניקולסון גילם אותו בסרט של טים ברטון, הית לדג'ר גילם אותו בסרט של כריסטופר נולן (וזכה עליו באוסקר לאחר מותו), מארק המיל דיבב אותו בסדרה המצוירת ובמשחקי המחשב, ג'ארד לטו גילם אותו ב"יחידת המתאבדים", ועכשיו תורו של פיניקס להיכנס לתוך הדמות הזאת, שאולי נראית מוקיונית מבחוץ, אבל כנראה שיש בה משהו שמשבש את מוחם של השחקנים שגילמו אותה.

פיליפס ואנשי אולפני וורנר מיישרים בסרט הזה קו עם הטרנד הנוכחי לספר את סיפורם של הנבלים דיסני עשו את זה עם מליפיסנט (ובקרוב עם קרואלה דה ויל), פוקס עשו את זה בשנה שעברה עם ונום, הנבל של ספיידרמן. זו עדות לתקופה שבה אנחנו חיים, שבה גיבוריהעל כבר לא נחשבים לגיבורים, אלא כדמויות כוחניות שמטילות הרס יותר מאשר צדק, ואילו כיום הנבלים הם הקורבנות, אלה שחטפו את זעמם של הגיבורים ושל הקהל, מבלי שמישהו ינסה להבין את מניעיהם ואת מצוקותיהם. אם סרטי גיבורי העל הם המערבונים של ימינו, כפי שאמר פעם סטיבן ספילברג, אז הנבלים היו בתפקיד האינדיאנים. וכשם שהמערבונים עם הייצוג האבסולוטי שלהם של טוב (השריף) נגד הרע (האינדיאני) – יצאו מהאופנה בשנות הששים, כך קורה עכשיו לז'אנר גיבורי העל. כל היסודות הבסיסיים של "טוב" ו"רע" נבחנים מחדש בתרבות בעיקר האמריקאית שלא מסוגלת יותר להכיל, כך נדמה, ערכים אבסולוטיים. הכל יחסי. קשה שלא להעלות על הדעת שהמנטליות שיצרה סרט כמו "ג'וקר" והופכת אותו ללהיט היא אותה אחת שמעלה דמויות כמו דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן וז'איר בולסנרו לשלטון שליטים שנדמה שהתפקיד העיקרי שהוטל עליהם מצד הבוחרים הוא לזרוע הרס וכאוס במערכות השלטון המסורתיות. "ג'וקר" הוא ביקורת ותמרור אזהרה נגד המציאות הזאת, אבל הוא גם לחלוטין משתף איתה פעולה. זה סרט שמציג היטב את הקלקול של החברה העכשווית, אבל הוא גם הגפרור שעשוי להצית את חבית אבק השריפה הזאת.

ההברקה של פיליפס בסרט בו הוא משכתב לחלוטין את סיפור המקור של הג'וקר כפי שהיכרנו אותו קודם היא בכך שהוא מעגן את הדמות של ג'וקר לתוך מסורת קולנועית מבוססת, מתוך רמיזה שהדיון הזה, של ההזדהות עם רע והרצחני, עתיק כמו הקולנוע עצמו. נוכחותו של רוברט דה נירו כמנחה תוכנית אירוח אינה אקראית: דה נירו עצמו גילם לא פעם הפסיכופט כזה. פעם אחת ב"מלך הקומדיה", בתור המטורף שחוטף את מנחה תוכנית האירוח (ג'רי לואיס), ופעם שניה ב"נהג מונית", בתור האיש שמשוכנע שמסע רצח והתנקשות שלו יביא לגאולה ולטיהור העיר. שני הסרטים של סקורסזי מקופלים יפה לתוך "ג'וקר", שמציג את הדמות הראשית כמעין קולאז' שלתוכו נמזגים במינונים שווים קצת מטראוויס ביקל (מ"נהג מונית"), קצת מנורמן בייטס (מ"פסיכו") וקצת מאלכס דהלארג' ("התפוז המכאני"). דמויות שאילצו אותנו להישיר מבט אל הפסיכופטים ולחבב אותם, ואולי אף להיכנס לרגע לתוך הראש שלהם, שרוצה לטהר את העולם באמצעות אלימות ואש. כשסקורסזי בחר בברנרד הרמן, המלחין הקבוע של היצ'קוק, להלחין את "נהג מונית" הוא בעצמו ניסה לחבר בין טראוויס ביקל לנורמן בייטס, ועכשיו בא פיליפס וקושר עוד דמויות על שרשרת הפסיכופטים הזאת, בסרט שמכיל למרבה ההפתעה כמות נכבדת של רגעי פיוט, ולא רק קידום עלילה, במה שלרגעים נראה לי קצת כמו "פרסונה" של עולם הקומיקס. כמו הדמויות הקולנועיות ההן, הדמויות שמקיפות את ארתור פלק מוצגות כשותפות לקריסתו הנפשית: אמו, שכנתו, חבריו לעבודה, המציאות הכלכלית, מנגנוני הרווחה, התקשורת. אף אחד לא רואה אותו, אז הוא ימצא דרך להציב על עצמו זרקור, שכל העולם יידע מי הוא.

גותאם סיטי של "ג'וקר" דומה להפליא למנהטן של שנות השבעים והשמונים החיים בזבל, באופן מילולי. שביתת אנשי התברואה מכסה את העיר בהררי אשפה, בתי הקולנוע ברחוב הראשי מציגים סרטי פורנו, והטלוויזיה ואמצעי התקשורת מפיצים תעמולה ודיבורי סרק. וממש כפי שקרה בימי רייגן, שירותי בריאות הנפש קוצצו והמטורפים מסתובבים חופשי ברחובות.

פיליפס, שחשף במפתיע את הנפש הסאטירית שלו בסרטו הקודם והמוצלח "כלבי מלחמה", אמנם התרחק מסרטי הקומדיה שהיקנו לו את פרסומו אבל לא באמת: גם להיטיו המוקדמים עסקו במציאות של כאוס, כשעסקו בכך שלא תמיד למעשים יש סיבה ותוצאה, אלא דווקא הרנדומליות היא ששולטת בחיי הדמויות. כל עוד זו היתה קומדיה היה בה משהו אנרכיסיטי ולא צפוי (גם, אם, לעיתים, שרירותי). כשזה הופך לסרט הנושק לאימה ולמותחן פסיכולוגי, תפיסת העולם הזאת מקבל תפנית ניהיליסטית מבהילה, בסרט שלא רק מציג איך פסיכופט כמו ג'וקר נוצר, אלא מוציא אותנו מהאולם בתחושה שהוא לגמרי לא לבד בטירוף שלו.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 10.10.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה