01 ינואר 2010 | 13:03 ~ 45 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום העשור: סרטי העשור של ״סינמסקופ״

שמעו, זו די משימה בלתי אפשרית עבורי. אני פשוט לא יכול להגיד לכם מה הסרט שהכי אהבתי בעשור האחרון. אחת הסיבות שהעליתי את כל סיכומי השנה שלי מעשר השנים האחרונות היא כי הצטברה שם למעשה רשימה של כ-200 סרטים שאהבתי בעשור האחרון. ובוודאי היו יותר, כאלה שלא הוקרנו מסחרית בארץ או שהגיעו רק לפסטיבלים. אבל היום מתחיל עשור חדש, וצריך לעשות משהו סמי-חגיגי, אז ניסיתי בכל זאת לארגן רשימה, קצת מתחמקת/מתחכמת, אני מודה. ובכל זאת, זרקור על כמה סרטים. אתם מוזמנים לציין את הסרטים האהובים שלכם בעשור החולף בתגובות, ואם תזכירו לי סרט שמאוד-מאוד אהבתי אבל שכחתי אצרף אותו בשמחה לרשימה שלי.

הבעיה העיקרית שלי היא קביעת הייררכיית הסרטים. תבינו: אני נורא אהבתי את "מר וגברת סמית" של דאג ליימן. אם רשימת הסרטים תכלול את סרטי העשור שבכל פעם שאתקל בהם בזפזופ בטלוויזיה אעצור עליהם, הייתי מגיע לרשימה גדולה מאוד של סרטים שאני נהנה מהם ומוצא בהם אינטליגנציה סמויה. ניסיתי להתרכז, ולבחור קודם כל בסרטים שהכי אהבתי, וגם שאני הכי אוהב לחזור אליהם, ושאני חושב שהשפיעו עליי או שגרמו לי לראות את החיים או את הקולנוע אחרת, וגם סרטים שלדעתי שינו משהו בעולם הקולנוע, שהיו נקודות מפנה, או רגעים משמעותיים בתולדות הקולנוע. מה שכן, ברשימה הזאת ויתרתי לחלוטין על ההפרדה שאני עושה בסיכומי שנה בין סרטים שהופצו מסחרית בארץ ובין סרטים שהוצגו בפסטיבלים או הגיעו ארצה בדי.וי.די.

כדי למנוע סכסוכים עם עצמי, הדירוג קצת חמקני. הנה רשימת העשור:

מקום ראשון:

 

"הרמוניות ורקמייסטר"

 

"הרמוניות ורקמייסטר", בלה טאר (2001)

אם יש סרט אחד שלא יצא לי מהראש מהרגע שראיתי אותו (בפסטיבל ירושלים), ושאני רואה לא מעט קולנוענים בעולם סביבי שהופנטו ממנו כמוני, זה הסרט הזה. עמית שהם כתב פעם על אלבום הבכורה של הקרנבריז "האם אנחנו באמת אוהבים את הקרנבריז, או שאנחנו פשוט מתגעגעים לסאנדייז?". והוא כמובן צדק. ואני חייב לתהות באותו ניסוח ממש: האם אני באמת אוהב את בלה טאר או שאני פשוט מתגעגע לאנדריי טרקובסקי? לא יודע. אני כן יודע שמאז שטרקובסקי מת סוג הסרטים הזה חסר לי. ו"הרמוניות ורקמייסטר" הוא סרט שנמשך שלוש שעות ויש בו עשרים ומשהו שוטים בלבד, כל שוט יותר מופלא מקודמו, והסרט מתנדנד בין הרמוניות וכאוס, ומחבר בין מוזיקה וקוסמולוגיה. הסרט הזה גם הזניק את תעשיית הקולנוע ההונגרית שבלה טאר הפך לסוג של פטרון שלה, וטאר השפיע גם על אחד היוצרים האמריקאים האדירים של העשור הזה (ראו תכף).

"AI", סטיבן ספילברג (2001)

לא חוכמה, תגידו, האיש שפוט של ספילברג. ובכן, אמת (ראו בהמשך). אבל איזה עשור ענק היה לו. ו"AI" הוא הסרט הכי מופלא שלו, ובמידה מסוימת סוג של אח חורג (בטון, באווירה) ל"מפגשים מהסוג השלישי". כתבתי על הסרט באריכות כאן.

"ג'רי" (2002) ו"אלפנט" (2003), גאס ואן סאנט

כמעט-כמעט שמתי את "ג'רי" בראש. כמו "הרמוניות ורקמייסטר" זה בעיני פשוט סרט עוצר נשימה. רק שצריך לתת את הקרדיט: גאס ואן סאנט יצר – במוצהר, ועם קרדיט – את "ג'רי" בהשראת בלה טאר וכמעין הומאז' לו. אפשר להוסיף לרצף גם את "ימים אחרונים", השלישי בטרילוגיית המוות שלו. אבל אני מעדיף דווקא את "פראנויד פארק". "ג'רי" היה אחד הסרטים השנואים בביקורת האמריקאית בתחילת העשור, אנשים חשבו שואן-סאנט התחרפן סופית והוא החליט להשמיד את הקריירה שלו. שנה אחר כך הוא זכה בדקל הזהב עם "אלפנט", שזה כמו "ג'רי" רק עם סיפור מסגרת המזכיר את הטבח בקולומביין שנותן לסרט נפח סנסציוני ולא מעט מתח. כן, סיכומי עשור שכאלה חושפים את הטעם האמיתי של הבנאדם. תנו לי סרט עם שוטים ארוכים-ארוכים-ארוכים, תנועות מצלמה סרפנטיניות ומינימום עלילה ואני זורח. הבעיה היא שכבר כמעט לא עושים כאלה כיום.

"האיש שלא היה שם"

"האיש שלא היה שם", האחים כהן (2001)

גם להם היה עשור מעולה (ראו פוסט בעניין מחר), אבל זה הסרט שלהם שהכי ריסק אותי. כמה שהוא יפהפה ומשונה: חלליות, רציחות, מספרות, ניקוי יבש ופסנתרים. וככל הנראה הסרט הכי סוריאליסטי של האחים כהן מאז "בארטון פינק". אבל אם צופים ב"האיש שלא היה שם", ב"ארץ קשוחה" וב"יהודי טוב" ברצף, מגלים שעבר על האחים כהן עשור של פסיכוזות לא פשוטות, ושהאחים כהן הם בעצם האחים בונואל. (ופתאום אני מגלה ש-2001 היתה שנה מופלאה).

"שמש נצחית בראש צלול", מישל גונדרי (2004)/"סינקדוכה, ניו יורק", צ'רלי קאופמן (2008)

טריפים תודעתיים הולכים חזק ברשימה שלי: "ג'רי", "האיש שלא היה שם", ושני הסרטים האלה שכתב צ'רלי קאופמן. הראשון נהנה מבימוי וירטואוזי ורב-המצאות (לואו-טקיות) של מישל גונדרי המתארות אדם הנמלט לתוך זכרונותיו שבהדרגה הולכים ונמחקים. השני הוא יצירת מופת על אמן שלא מצליח לא ליצור ולא לחיות, ומנסה להילחם בכך על ידי יצירת מיצב תיאטרון עצום שיהיה מפגש בין החיים לאמנות, והוא פשוט הולך לאיבוד בתוך מבוך המראות העצום שהוא יצר לעצמו. סרט פנומנלי.

מקום שני:

"דו"ח מיוחד" (2002), "מינכן" (2005), סטיבן ספילברג

בזכות "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי" דבקה בספילברג התדמית של במאי סרטי מדע בדיוני. ובכן, זה היה עשור המדע בדיוני האמיתי של ספילברג: "AI" (על פי קובריק ובריאן אולדיס), "דו"ח מיוחד" (על פי פיליפ ק' דיק), "מלחמת העולמות" (על פי ה.ג' וולס) ו"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח". "דו"ח מיוחד" הוא סרט שעוסק ביכולת לחזות את העתיד, ובהשלכות המוסריות שיש ליכולת הזאת (די בדומה לחלק מהדיונים שמתנהלים ב"פלאשפורוורד"). אבל יש סיכוי שהסרט עצמו יתגלה להיות נבואי. כשבעוד 50 שנה נתחיל לנסוע במכוניות הרוכבות על כבישים אלקטרו-מגנטיים המנווטים בעצמם את התנועה נזכור ש"דו"ח מיוחד" חזה את זה קודם. ספילברג, כמו לא מעט יוצרים במעמד שלו, עובד בטקטיקה כפולה: סרט אחד לאולפן, כדי שיעשה כסף, סרט אחד לנשמה, שנעשה בזול ויש לו את הזכות גם להפסיד כסף. "דו"ח מיוחד" ו"מלחמת העולמות" חיברו את ספילברג לטום קרוז והסרטים הצליחו בקופות. את "מינכן" הוא עשה לנשמה. כן, יש כאן דיון פוליטי פולמוסי ושנוי במחלוקת. כן, על ידי עיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני ספילברג מנסה גם לבקר את אמריקה בת זמננו, ומלחמתה בטרור, וגם מתמודד עם זהותו היהודית, לראשונה מאז "רשימת שינדלר" ומציג את הפרדוקס הטרגי שבקיום היהודי. אבל התלהבותי מהסרט באה ממקום אחר לגמרי: זה היה עשור בו סרטי ריגול עשו קאמבק עצום, בעיקר בזכות טרילוגיית סרטי ג'ייסון בורן, והקמתו לתחייה של מותג ג'יימס בונד. "מינכן" הוא בסופו של דבר סרט ריגול, והוא הוכיח חד משמעית שספילברג הוא קודם כל במאי מתח מעולה. יש בסרט הזה כמה מהמיזנסצינות והעמדות המצלמה הכי יפות שראיתי בעשור הזה.

"זה יגמר בדם" (2007), פול תומס אנדרסון

זהו האפוס האמריקאי הגדול של העשור הזה, קולנוע דינמי ובומבסטי שבא להציג את הצד המפלצתי של החלום האמריקאי. אני חייב לציין לצידו גם את "Into the Wild" של שון פן, כמעט הנגאטיב שלו. וגם הוא עוסק בכך שלחלום האמריקאי יש צד הרסני. "זה יגמר בדם" הוא כמו רומן עס כרס שהולם בנו כמו קורנס, והטירוף של הגיבור שלו משכר. "Into the Wild" הוא יותר דומה לבלאדה, לשיר. כל אחד מתאים למצב רוח אחר.

"וול-E", אנדרו סטנטון (2008), "רטטוי", בראד בירד (2007)

ראו כאן.

"סולאריס"

"סולאריס", סטיבן סודרברג (2002)

סודרברג מעבד את סטניסלב לם, מביט בטרקובסקי ואומר לו "אני רואה אותך, אבל אני הולך לכיוון קצת אחר". למעשה, אני אוהב את הגרסה של סודרברג יותר מזו של טרקובסקי. וקליף מרטינז הלחין את הפסקול הכי נפלא של העשור לדעתי. הסרט הזה פשוט מועך מכמה שהוא יפה, מהורהר ומרגש. אבל יש עוד עניין משעשע שקלטתי רק באחרונה: למה ג'יימס קמרון טרח להפיק את הסרט הזה? מה הקשר בין קמרון ובין סרט כה מהורהר, כמעט אנטי-סיפורי? ובכן, צפו ב"סולאריס" אחרי "אווטאר" וכמה דברים יתחוורו: נדמה שהוא התחיל לעשת טסטים בעיצוב לקראת "אווטאר" עם התקציב של הסרט הזה. שימו לב לחללית שמובילה את ג'ורג' קלוני לסולאריס והשוו אותה לחללית שמביאה את ג'ייק סולי לפנדורה. הגודל שונה, אבל העיצוב דומה. השוו בין חדרי הפיקוד בתחנת החלל ובין חדרי הפיקוד של אניש הצבא ב"אווטאר". שימו לב לדמיון בין כוכב הלכת סולאריס, ובין הכוכב שאותו מקיפה פנדורה. ובעיקר: שימו לב לעריכה, לצילום ולמבנה של הפתיחה של שני הסרטים, בו גיבורי הסרט מקבלים מידע טראגי על קרובים להם מאנשי תאגיד ענק השולט ביקום והמבקשים ממנו לצאת למסע בשליחותם. סודרברג יצר כאן סרט הגותי על נצחיות הרגש ועל המחיר שמשלמים על תפילות שנענות. קמרון עשה כאן טסטים ל"אווטאר", שבע שנים לפני.

מקום שלישי:

"זכרונות מרצח", בונג ג'ון- הו (2003), "זודיאק", דיוויד פינצ'ר (2007)

שניים מהבמאים האהובים עליי בעשור האחרון בשני סרטים די דומים. למעשה, כה דומים עד שיש לי תחושה שפינצ'ר הלך ועשה את "זודיאק" אחרי שראה את "זכרונות מרצח" הקוריאני ורצה לעשות גם הוא סרט על חקירה משטרתית שהולכת נגד ציפיות הז'אנר.

"יוקרה", כריסטופר נולן (2006)

כריסטור נולן היה ככה קרוב מלהיות איש העשור או במאי העשור שלי. מה שכן בטוח: הוא תסריטאי העשור לי. אז כן, "ממנטו" היה הכי פורץ דרך בממזריות התסריטאית שלו, ו"האביר האפל" היה הכי בומבסטי בחידות ההגיון שלו. אבל הסרט שהכי אהבתי שלו בעשור הזה היה דווקא "יוקרה", מעשייה מפוטלת וערמומית העוסקת באחיזת עיניים ושואו-ביזנס, ממש כמו הסרטים עצמם. כמו "סינקדוכה, ניו יורק", גם זה סרט שעוסק באמנים שמוכנים להקריב את חייהם למען האמנות והאשליה.

 

"דוני דארקו"

"דוני דארקו", ריצ'רד קלי (2000)

הספתח של העשור הזה. דוני דארקו רואה חזיונות בשנתו, עולה על הר ומקבל נבואה. מאותו רגע, מה שקרה ומה שיכול היה לקרות משתלבים זה בזה. כמו עם "סולאריס" של סודרברג גם ב"דוני דארקו" כששואלים אותי על מה הסרט, אני עונה: על אלוהים.

"כמעט מפורסמים", קמרון קרואו (2000)

לאן נעלם קמרון קרואו ואיך הוא מעז? אהבתו למוזיקה יצרה שני סרטים שנורא ריגשו אותי בעשור הזה. בראש ובראשונה "כמעט מפורסמים", שיר אהבה כה צלול ומרגש לאנשים שאוהבים מוזיקה. ועיתונות. וכתיבה. וקולנוע. אבל גם "ונילה סקיי", שמתחבר למוטיב השיטוט-בתודעה שמאפיין לא מעט מהסרטים ברשימה ("האיש שלא היה שם", "שמש נצחית", "דוני דארקו"). קרואו התעלם מעלילת מותחן הפנטזיה הפסיכולוגי של המקור הספרדי, וכפה את עולמו שלו על גיבורו, לכן כשהוא משוטט בזכרונותיו, הוא בעצם מדפדף בתקליטייה של הבמאי.

"הילדים של מחר", אלפונסו קוארון (2006)

טור דה פורס של קולנוע. קובריק לא היה עושה את זה יותר טוב.

"ליידי נקמה", פארק צ'ן ווק (2005)

גיליתי את הקולנוע הקוריאני בעשור הזה. איזה טירוף נפלא. טרילוגיית הנקמה של פארק צ'ן ווק היתה כולה מסע מופלא של פסיכוזה קולנועית. "שבעה צעדים" (Old Boy"") היה הכי מפורסם והיו בו דברים מופתיים. אבל אני הכי התלהבתי מהחלק השלישי של הטרילוגייה, "ליידי נקמה", שהיה מסוגנן אף יותר. ובכלל, זה היה עשור של טרילוגיות, לא? טרילוגיית המוות של גאס ואן סאנט, טרילוגיית שר הטבעות של פיטר ג'קסון, טריולגיית האידיוטים של האחים כהן, טרילוגיית הנקמה של פארק צ'ן ווק.

מקום רביעי:

סרטי התעודה של העשור

זה היה העשור שבו סרטי התעודה יצאו מהגטאות של הפסטיבלים וזכו להצלחות מסחריות ולהד ציבורי.

"גריזלי מן", ורנר הרצוג (2005)

הסרט התיעודי הכי טוב של העשור בעיניי. עם הגיבור שהכי מאפיין את העשור הזה: תימוטי טרדוול. קחו את הגיבורים של "סינקדוכה", "Into the Wild" ו"יוקרה", ובמידה רבה סוג של אלטר-אגו לדמות של ג'ים קארי ב"כייבל גאי". האיש שלא מצא את מקומו בחברה אבל היה כה להוט להיות מפורסם, וכל הרפרנסים שלו לחיים הגיעו מהטלוויזיה (ע"ע צ'אנסי גרדנר מ"להיות שם"). הדבר האחרון שבן אדם כזה צריך לעשות זה להסתובב בין דובי גריזלי. ובידיים של ורנר הרצוג זה סרט גם על מטורף שנטרף, וגם הגיג על הקשר שבין בני אדם ובין הטבע, מאבק שבו האדם תמיד יפסיד.

"ערפל קרב", ארול מוריס (2003)

בינתיים רוברט מקנמרה כבר מת, אבל ארול מוריס – גדול הדוקומנטריסטיים בעולם לטעמי – הצליח לתפוס אותו לשיחה ארוכה, והביא את המוח מאחורי מלחמת וייטנאם לחתיכת חשבון נפש. בעוד 30 שנה יעשו מזה סרט עלילתי, כמו שהיה בשנה שעברה עם פרוסט וניקסון.

"באולינג לקולומביין", מייקל מור (2002)

כל מה שמייקל מור רצה להגיד בחייו – על השליטה התאגידית על השלטון והתקשורת באמריקה – הוא אומר כאן הכי טוב.

"לתפוס את הפרידמנים", אנדרו ג'ארקי (2003)

אז כה נראו החיים לפני יו-טיוב? דיוויד פרידמן הוא קוסם עם פטיש לתיעוד עצמי כפייתי. הוא כמו טימותי טרדוול, רק שדובי הגריזלי הם בני המשפחה שלו. סרט עוכר שלווה שבסופו אתם נחרדים מהתובנה שאין לכם מושג עם מי אתם גרים בבית.

"לתוך האינסוף", קווין מקדונלד (2003)

איזה שנה אדירה היתה 2003 לקולנוע התיעודי, לא? מקדונלד, שמאוד מושפע מארול מוריס, יוצר מותחן דוקומנטרי על מסע טיפוס הרים שכמעט נגמר כשאחד המטפסים חתך את החבל בינו ובין עמיתו לטיפוס. למרות שהסוף ידוע כבר בהתחלה, זה אחד הסרטים הכי מותחים ועם אחד הסיפורים שהכי לא יאמנו של העשור.

מקום חמישי:

הטריפיים

"מעבר לכל חלום"

כמה סרטים שהלמו בראש באינטנסיביות שלהם, או בשימוש יוצא הדופן שלהם בוויזואליה ובשבירת טאבואים: "בלתי הפיך", גספר נואה; "הדוויג והשארית העצבנית" ו"שורטבאס" של ג'ון קמרון מיטשל; "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי; "מעבר לכל חלום" ("The Fall") של טרזים סינג.

מקום שישי:

הכי היפראקטיביים, הכי מאיצי פעימות לב

"האביר האפל", כריסטופר נולן; "אווטאר", ג'יימס קמרון; "שר הטבעות: שיבת המלך", פיטר ג'קסון; "זהות אבודה", פול גרינגראס (אחד הסרטים הכי משפיעים מבחינה סגנונית על לא מעט סרטי הפעולה שיצאו אחריו); "משפחת סופר על", בראד בירד, "ספיידרמן" ו"ספיידרמן 2", סם ריימי; "אפוקליפטו", מל גיבסון.

מקום שביעי:

הכי מרגשים

"להתחיל מחדש", רוברט זמקיס; "דבר אליה", פדרו אלמודובר; "מיליון דולר בייבי", קלינט איסטווד; "מצב רוח לאהבה", וונג קאר וואי; "חדרו של הבן", נני מורטי; "עם הראש בקיר", פאטיח אקין; "שיחות נפש", דניס ארקאן; "הפרפר ופעמון הצלילה", ג'וליאן שנאבל (מה שאומר שיאנוש קמינסקי צילם הכי הרבה סרטים מהרשימה הזאת); "הצד הרחוק של הירח", רובר לפאז' (סרט שנזכרתי בו בזכות סיכום העשור הזה. אישכהו הוא נעלם לחלוטין וחייבים למצוא אותו ולהביא אותו לתודעת הציבור. הוא יפהפה ומרגש).

מקום שמיני:

הכי מדיטטיביים, מופלאים וקולנועיים (ועוד סרטים שגורמים לי להתגעגע לטרקובסקי)

"חיים אחרונים ביקום", פן-אק רטאנארואנג; "מה השעה שם" ו"להתראות פונדק הדרקון", צאי מינג-ליאנג; "מרוחק", נורי בילגה ג'יילון; "האחו הבוכה", תיאו אנגלופולוס; "אור חרישי", קרלוס רייגדאס; "שירים מהקומה השנייה", רוי אנדרסון

מקום תשיעי:

הכי מצחיקים

"בוראט", לארי צ'רלס וסשה ברון כהן; "אכזריות בלתי נסבלת", האחים כהן (ראיתי אותו שוב לפני שבוע. הסרט הזה מצחיק אותי מתחילתו ועד סופו); "מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים", אדגר רייט וסיימון פג.

מקום עשירי:

אני לא יודע איפה לשבץ אותם

"ממזרים חסרי כבוד", קוונטין טרנטינו (אם הוא היה עורך את "להרוג את ביל" לסרט אחד של שעה וחצי ואת "חסין מוות" לסרט קצר של חצי שעה, הייתי מתלבט גם לגביהם); "היסטוריה של אלימות", דיוויד קרוננברג (קאמבק נפלא לבמאי אדיר); "נמר, דרקון", אנג לי (סרט שנורא אהבתי, אבל פתאום בשנתיים האחרונות בבת אחת ירד לי מאנג לי); "תיבה רוסית", אלכסנדר סוקורוב (בזכות הסיום); "טרמינל", סטיבן ספילברג (תכל'ס, אחד הסרטים של ספילברג שאני הכי אוהב. הדברים שהוא עושה שם עם מצלמה עותקים את נשימתי מהתפעלות); "אודות שמידט", אלכסנדר פיין; "המסע המופלא", היאו מיאזאקי; "אבודים בטוקיו", סופיה קופולה; "אדפטיישן", ספייק ג'ונז (אני מת על התסריט, לא כל כך אוהב את הבימוי); "משפחת טננבאום" של ווס אנדרסון ו"מוכה אהבה" של פול תומס אנדרסון; "לילה טוב ובהצלחה", ג'ורג' קלוני; "ארץ קשוחה", האחים כהן; "קונטרול" של אנטון קורבין ו"הר ברוקבק" של אנג לי, שני סרטים שונים עם אותו סיפור; "אני לא שם", טוד היינז.

ואני יכול להמשיך עוד ועוד. אז די.

שיהיה לנו עשור שמח, עם סרטים מוצלחים.

נושאים: סיכום העשור

45 תגובות ל - “סיכום העשור: סרטי העשור של ״סינמסקופ״”

  1. ג'יי 1 ינואר 2010 ב - 13:39 קישור ישיר

    ועכשיו נא צמצם את התפזורת המגובבת הזו ל-20 או 10 הסרטים שאתה לא יכול בלעדיהם.
    כל העניין ברשימות הללו הוא לבצע בחירות קשות שייצרו קוהרנטיות.
    במתכונת הנוכחית זו רשימה מתחמקת ומאכזבת.

    העשיריה שלי:

    1) להרוג את ביל 1+2 (טרנטינו, 2003-4)
    2) Battle Royal (קינג'י פוקסקו, 2000)
    3) Oldboy (צ'אן ווק פארק, 2003)
    4) לא ארץ לזקנים (האחים כהן, 2007)
    5) זכרונות מרצח (בונג ג'ון הו, 2003)
    6) דחויי השטן (רוב זומבי, 2005)
    7) שון מהמתים (אדגאר רייט, 2004)
    8)מחוז 9 (ניל בלומקמפ, 2009)
    9) Rules of Attraction (רוג'ר אייברי, 2002)
    10) בלתי הפיך (גספר נואה, 2002)

  2. כרמל 1 ינואר 2010 ב - 13:53 קישור ישיר

    שני הסטרים היחידים שאנחנו חופפים לגביהם זה הילדים של מחר ושמש נצחית…

  3. תום 1 ינואר 2010 ב - 14:02 קישור ישיר

    מישהו מוכן להסביר לי למה זהות אבודה נחשב יותר טוב מהסרט הראשון בסדרה בבימויו של דאג ליימן?

  4. רז-ש 1 ינואר 2010 ב - 14:12 קישור ישיר

    לא מסכים עם ג'יי, לדעתי יצאת מזה בסדר. לא שאני מבין את הבחירות שלך. אבל זה משהו אחר.
    הרשימה שלי:
    1. זה יגמר בדם
    2. שר הטבעות
    3. האביר האפל
    4. הילדים של מחר
    5.להרוג את ביל
    6. ו-אלי
    7. ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן
    8. ליטל מיס סנשיין
    9. השעות/ הרחק מגן עדן
    10. מכתבים מאיווה ג'ימה

    וגם: גיבור, ספק, כל סרטי האחים כהן, אדפטיישן, קזינו רויאל, טיסה 93, המתאבק, אודות שמידט, המסע המופלא, כל יתר הסרטים של פיקסר (במיוחד אפ, מפלצות בע"ם ורטטוי שכולם יכלו להופיע ברשימה במקום ו-אלי כמעט באותה מידה), וכל מה ששכחתי.

    דוח מיוחד זה הסרט היחיד של שפילברג מהעשור האחרון שראוי לאזכור קלאסי לדעתי, במיוחד בגלל התחזיות העתידניות שלו שהיתה ועדיין יש להן משמעות אופרציונאלית גדולה ביותר. יחד עם זאת החורים הגדולים שקיימים בתסריט לא מאפשרים לו להיות יצירת מופת אמיתית.
    יתר הסרטים של שפילברג היו בין שמרניים לסטנדרטיים וחלק היו גרועים ממש (המקרר הגרעיני מישהו?).

  5. (יובל) 1 ינואר 2010 ב - 14:33 קישור ישיר

    סוף סוף מישהו נותן כבוד ל"ג'רי"!

  6. מגיב 1 ינואר 2010 ב - 14:47 קישור ישיר

    ל-רז-ש: גם ב"שליחות קטלנית 2" יש חורים ענקיים בתסריט, וזה לא הפריע לו להיזכר כיצירת מופת.

  7. רז 1 ינואר 2010 ב - 14:51 קישור ישיר

    העשיריה שלי, על טהרת האנימציה, מתכתבת גם איכשהו עם הפוסט של יאיר על פיקסאר:

    10) שרק – יאיר צודק במאה אחוז כשהוא מכתיר את פיקסאר לאולפן העשור, באנימציה או מחוץ לה, אבל מותג האנימציה הכי מצליח של העשור הנוכחי (ונדמה לי שגם המותג הקולנועי בכלל, כזה שאינו קשור לספר, קומיקס, מתקן שעשועים בדיסנילנד או מה שלא יהיה) שייך דווקא למתחרה הגדולה דרימוורקס. וחוץ מזה, עדיין מדובר בסרט מצחיק מאוד, מבדר להפליא, מעוצב ומבוים במקצועיות מסחררת. העובדה שהוא ישאר מאחור במרבית סיכומי השנה, אני חושד, נובעת מכך שהאנימציה הממוחשבת הלכה דרך ארוכה מאז שהוא יצא (וגם ההמשכים קצת השאירו טעם מר בפה) – אבל היא חייבת חלק גדול מהדרך הזו להצלחה שלו.

    9) ואלס עם באשיר – לא מושלם, וכמו שציינו בתגובות בעין הדג ז"ל, ההחלטה להפוך את הסרט מסיפור אישי לועדת חקירה הופכת אותו להרבה פחות מעניין בחציו השני, ועדיין – סרט האנימציה השלישי באורך מלא בתולדות הקולנוע הישראלי מציע חוויה סיפורית וחזותית מרשימה, שאני יכול להעיד אישית שהצליחה לגוע בהרבה מאוד צופים גם מחוץ לישראל. שאפו.

    8) פרספוליס – יש לי בדרך כלל בעיה עם עיבודי קומיקס מהסוג הזה, שפשוט לוקחים את החומר המקורי ומציגים אותו על המסך ברמת האחד-לאחד בלי יותר מדי פרשנות. אבל "פרספוליס" הצליח, לטעמי, לקחת את האופי המאוד אפיזודי ומפוזר שהיה לקומיקס המקורי ולעשות ממנו יצירה שלמה ומהודקת יותר.

    7) קונג פו פנדה – אחרי ההצלחה של "שרק", נדמה שהאנשים בדרימוורקס נכנסו קצת להלם, והתחילו לייצר בסיטונות סרטי חיות-מדברות שכל אחד מהם היה יותר חסר השראה מקודמו. "קונג-פו פנדה" שבר את הרצף הזה, לא מעט (אני חושד) בזכות נוכחותו של מארק אוסבורן, אנימטור עצמאי מבריק (צפו בסרט הקצר שלו More). זהו, ככל הנראה סרט הפופקורן הטוב ביותר בכל הרשימה הזאת.

    6) וול-אי – ושוב עולה התהייה האם אפשר לתת פרס לחצי סרט. חציו הראשון, נטול הדיאלוגים של "וול-אי" הוא לא פחות מיצירת מופת. בחציו השני הוא הופך להיות הרבה יותר שגרתי, גם אם הוא עדיין מפגין את ההברקות הפיקסאריות הרגילות. לפיקסאר היו סרטים שלמים יותר בעשור הנוכחי, אבל אף אחד מהם לא התקרב ל-"וול-אי" בחציו הראשון.

    5) מרד התרנגולות – עוד סרט שאנשים נוטים לשכוח, משום מה, אולי בגלל שהוא יצא מוקדם מדי בעשור הנוכחי. אבל הסרט הזה מצליח לזקק את הגאונות החזותית והסיפורית של ניק פארק ואולפן אארדמן הרבה יתר מהניסיון המגושם שלהם להפוך את וולאס וגרומיט לסרט באורך מלא כמה שנים אחר-כך: מצד אחד קומדיה מצחיקה בטירוף, מצד שני דרמה מהפכת-קרביים על הרוע בעולמנו.

    4) משפחת סופר-על – טכנית, זה סרט של פיקסאר, אבל האמת היא שהוא לא – זה סרט של בראד בירד. "ענק הברזל" נותר עדיין יצירת המופת הגדולה שלו, לטעמי (ומהניסיון שלו לביים סרט "פיקסארי" טיפוסי כמו רטטוי בכלל לא התלהבתי) אבל "משפחת סופר על" לא רחוק מאחוריו, גם בזכות התסריט המבריק, גם בזכות האיכויות החזותיות המרשימות, וגם בזכות ההעזה לעשות סרט אנימציה שיכול להתמודד בכבוד עם סרט אקשן מצולם מהליגה הראשונה.

    3) המסע המופלא – רגע, אני שפוט של מיאזאקי כמו שיאיר שפוט של ספילברג, והוא מגיע אצלי רק למקום השלישי? נו, מה לעשות, החיים קשים. מיאזאקי, שממש לפני שבועיים ציין שלושים שנות פעילות כבמאי סרטים באורך מלא (ראו ניק-לינק) צייר בסרט הזה תמונה קודרת, פסימית ועגומה של ילדות ביפן במאה ה-21, שונה מאוד מזו האופטימית שהוא הציג בסרטיו המוקדמים יותר, עם כמה מהרגעים המרהיבים ביותר שנראו באנימציה מאז ועד היום.

    2) נסיכים ונסיכות – טוב, לשים את הסרט הזה ברשימה, ועוד במקום כל-כך גבוה, זה בלוף – כי הוא מורכב בעצם מכמה סרטים קצרים שבוימו בעשור הקודם. אז מה. מישל אוסלו, אחד האנימטורים המוכשרים ביותר שפועלים כיום בצרפת, מפליא לשלב בין מסורות אירופאיות, אסייתיות ואפריקניות כדי ליצור סיפורי אגדה ייחודיים ומרגשים. בסרטים באורך מלא (חפשו את "קיקירו והמכשפה" או "אזור ואסמר" כשהם מפציעים פה מדי פעם בכבלים) הוא עדיין לא מספיק ממוקד, אבל בסרטים קצרים – שהסרט הזה שוזר אותם אחד עם השני בעזרת קטעי-קישור מקסימים לא פחות – יוצאות לו יצירות מופת אחת-אחת.

    1) שחקנית המילניום – סטושי קון הוא השם הגדול השני באנימציה היפנית היום אחרי מיאזאקי, ועצוב שהקהל הישראלי נפל בין הכסאות – הוא קיבל רק את הדרמה המאוד-סימפטית-אבל-לא-יותר שלו, "סנדקי טוקיו" ואת הקשקוש היומרני "פפריקה". "שחקנית המילניום" נשאר יצירת המופת שלו: דרמה מרגשת על היסטוריה, זיכרון וקולנוע, בצבעים חיים ואנימציה מדהימה. סרט האנימציה וסרט העשור שלי.

    אבל אהבתי גם (בתחום האנימציה) את:
    "למעלה", "לילו וסטיץ'" "Interstella 5555", "מוצאים את נמו", "בולט" ו-"רובוטים".

  8. okok4 1 ינואר 2010 ב - 15:12 קישור ישיר

    גם אצלי AI ו"הילדים של מחר" בראש. שני סרטים שכל צפיה בהם הופכת אותם לטובים ומרתקים הרבה יותר.

    "ילד רע" (Bully) של לארי קלארק משנת 2001 היה כמו בשבילי כמו פשיט בראש. תאונת דרכים שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים עז הסוף הבלתי נמנע. ללא ספק אחד מסרטי העשור שלי.

  9. גונקל 1 ינואר 2010 ב - 15:47 קישור ישיר

    התפתיתי לשעשוע:
    1. דוגוויל
    2. מלהולנד דרייב
    3. ממזרים חסרי כבוד
    4. מחבואים
    5. דרכים צדדיות
    6. זה ייגמר בדם
    7. זודיאק
    8. ההתנקשות בג'סי ג'יימס
    9. היסטוריה של אלימות
    10. שלום לנוקם, יוקרה, באטל רויאל

    במקום העשירי שלושה סרטים שראויים לעשיריה ולא הצלחתי להחליט ביניהם – "יוקרה" הוא מבחינתי הסרט המהנה של העשור, אם אפשר לומר דבר כזה, "שלום לנוקם" הוא היפה ביותר בטרילוגיית הנקמה, ו"באטל רויאל" הוא אולי הסרט עם השוק ואליו הכי חזק של עשר דקות ראשונות בצפייה ראשונה.

    חוץ מזה שמרתי על היררכיה ברורה, אפילו שקצת מגוחכת. הקפדתי גם על סרט אחד לכל במאי. "ממזרים" הוא הסרט הכי חדש ברשימה, כי הוא בעיני סרט הצייטגייסט המושלם של הרגע, ובעוד עשור אנחנו עשויים להסתכל עליו כמו שאנחנו מסתכלים עכשיו על "פייט קלאב". "דרכים צדדיות" הוא הקומדיה הרומנטית של העשור. "מחבואים" – הסרט הכי טוב של הבמאי הכי משמעותי בעשור הזה ביחד עם טרנטינו. "מלהולנד דרייב" הוא הדבר הכי טוב שלינץ' עשה מאז "טווין פיקס", ואולי בכלל. ובמקום הראשון, יצירת המופת של לארס פון טרייר. לא "רכבות לילה". לא "לשבור את הגלים". דווקא הסרט הזה מזקק בצורה המושלמת והוירטואוזית ביותר את היכולת של הבמאי הדני האימתני לרדוף אותך בלילות, ואותי הסרט הזה רודף כבר שבע שנים. רודף. אין מילה אחרת.

    שתי הערות צד: 1. מצער שלא הצלחתי למצוא אפילו סרט אחד של האחים כהן, אולי הקולנוענים האהובים עלי אי פעם, לקחת לרשימה מהעשור הזה. בשנות התשעים הם סיפקו לפחות שלושה מתחרים רציניים לעשיריה המובילה. בנוטיז? "ארץ קשוחה" היה לא רע."האיש שלא היה שם" גם. "אדם רציני" גם. אף אחד מהם לא מופתי. את האחרים לא נזכיר.
    (גם לספילברג, למרות שאני לא מעריץ גדול, היה לטעמי עשור חלש)
    2. בניגוד לדעה הרווחת, עשור חלש לאנימציה. ל"וול-אי" היתה חצי שעה ראשונה מדהימה. "שרק" 1 ו-2 היו מצחיקים. מבחינתי – זהו בערך. ושלא נדבר בכלל על בראד בירד, מבחינתי הבלון התקשורתי המנופח והשרלטני של העשור.

  10. רותם 1 ינואר 2010 ב - 16:02 קישור ישיר

    הסיום של שורטבאס הוא הכי לא מעז והכי שמרני בעולם. מבחינתי אחד הסרטים המיותרים של העשור.
    ואני חושב שהגאוניות של זה ייגמר בדם שהוא אפוס ובומבסטי ובו בזמן כמעט קאמרי. הסרט כולו הוא סביב דניאל פליינווי (ומשחקו המדהים כמובן של דניאל דיי לואיס) ובמקרה יש דמויות אחרות מסביב, יחסים, היסטוריה.

  11. ארן ארן 1 ינואר 2010 ב - 16:32 קישור ישיר

    על פי ררוב הסיכומים קיימים בעולם רק סרטים אמריקאים. כאילו שבצרפת, ספרד אוסטרליה או יפן – אין תעשיית סרטים איכותית.
    סתם קחו לדוגמה את "המבוך של פאן" – שווה לשהות בעשירייה הראשונה? שווה.
    מה עם "חיים של אחרים"? נכון שאין בו עירום או אלימות מוחצנת, אבל יש בו עוצמה מסוג אחר.
    וכך הלאה, הלאה, והלאה…
    תתחילו לרכוש תרבות א לראות או לקרוא או ללבוש גם דברים שאינם דוברים אנגלית בעגה אמריקאית…SEE YOU

  12. קורמן 1 ינואר 2010 ב - 18:45 קישור ישיר

    יאיר! אני די בשוק… בדרך כלל אני לא מסכים עם הבחירות שלך. הפעם הפתעת אותי בטירוף.
    קודם כל אני מברך על הרשימה המתחמקת והעמוסה. אי אפשר לסכם את העשור. אין שום אופציה לעשות זאת, ומה שאתה עושה כאן מבטא את זה באופן כל כך יפה. אם אנסה להרכיב רשימה של עשרת סרטי העשור שלי, גם אני אגמור עם בסביבות חמישים סרטים.
    דבר שני, אני חושב שסיכומי העשור ברחבי העולם עושים עוול אמיתי לבלה טאר הענק ואתה ללא ספק עוזר במעט להלחם בעוול הנורא הזה. "הרמוניות וורקמייסטר" הוא גם סרט העשור "הראשון" שלי, ללא ספק.
    גם האזכור של ואן סנט (המעתיקן המוצהר) בהקשר הזה מבורך, ו"ג'רי" ו"אלפנט" אכן מופלאים.
    "אוזק" של בילגה ציילן, "אור חרישי" של רייגדאס, "חיים אחרונים ביקום" של רטנרואנג, "להתראות פונדק דרקון" של מינג ליאנג, "גריזלי מן" של הרצוג! שאני עדיין לא מאמין שהוא לא מוקומנטרי… אין ספק שהרשימה שלך מצליחה לנוע לא מעט בין המסחרי והפופולרי לבין האמנותי והמאתגר. שאפו. ורק כדי לא לצאת פלצן מוחלט אציין שגם אני חושב ש"אינטיליגנציה מלאכותית" הוא סרט ענק, כמו גם "וול-אי", "דוני דארקו" ו"זכרונות מרצח". תודה לך על הרשימה המפתיעה והמעולה!

    ועכשיו כמובן, כמה אי הסכמות בלתי נמנעות. אז הנה רשימה של עשרת הסרטים שחסרים לי (אישית) ברשימה (המעולה) הזאת:
    1. "המורה לפסנתר", "קוד לא ידוע", "מחבואים". (שלושתם בבימוי במאי העשור שלי: מיכאל הנקה)
    2. "רוקדת בחשיכה", "דוגוויל". (שניהם בבימוי במאי העשור השני שלי: לארס פון טרייר)
    3. "מותו של מר לזרסקו". סרטו הראשון והמופתי של כריסטי פויו הרומני, שהוא אולי הסרט הראשון הבשל והמדויק ביותר שאני יכול להעלות על דעתי.
    4. "התערבות אלהית", "הזמן שנותר". (שניהם בבימוי במאי העשור השלישי שלי: אליה סולימאן)
    5. "העולם", "סטיל לייף", "פלטפורם" (שלושתם בבימוי במאי העשור הרביעי שלי: ג'יה זאנגקה)
    6. "טרופיקל מלדי", "סינדרומים ומאה שנה". (שניהם בבימוי במאי העשור החמישי שלי: אפיכטפונג ווירסת'קול)
    7. "גיהוק", "טקסידרמיה". בבימוי גיורגי פאלפי ההונגרי.
    8. אם כבר צאי מינג ליאנג אז גם – "עננה הפכפכה" ו"אני לא רוצה לישון לבד". (מינג ליאנג יהיה במאי העשור השישי שלי).
    9. "אינלנד אמפייר" של דייויד לינץ' הוא יצירה מונומנטלית מהפכנית ומטלטלת מבחינתי. ובמקום תשע אשים גם את שני סרטיו של רוי אנדרסון השוודי: "אתם, החיים" ו-"שירים מהקומה השנייה".
    10. ישנה במאית סינית אחת, פחות או יותר בגילי (27), ושמה ליו ג'יה יין. היא עשתה שני סרטים: "עור של פיל" ו-"עור של פיל 2". היא עשתה את הסרטים לבדה, עם ההורים שלה, בבית, בלי צוות טכני, ובמעט מאוד שוטים. הסרטים שלה הם כאמור מאוד אזוטריים ומעולם לא יצאו בדיוידי, אבל הציגו בברלין ובקאן וגם זכו בפרסים חשובים. היא *במאית* העשור שלי (לצד קרן ידעיה) ואולי הקולנוענית עם האמירה הקולנועית הכי רדיקלית שפועלת בעולם היום.

    זהו זה! שיהיה לנו עשור קולנועי חדש ומוצלח לפחות כמו זה החולף. ותודה לך יאיר רוה, על אחלה בלוג שבעולם.

  13. אלעד 1 ינואר 2010 ב - 19:22 קישור ישיר

    סרטי העשור שלי

    1. עד קצה העולם
    2.A.I
    3. זה ייגמר בדם
    4. מלהולנד דרייב
    5. האביר האפל
    6. כמעט מפורסמים
    7.מיליון דולר בייבי
    8. ממזרים חסרי כבוד
    9. רקוויאם לחלום
    10. האיש שלא היה שם

    ראויים לציון:
    חיים של אחרים, כנופיות ניו יורק, השתולים, מעבר לכל דמיון, הר ברוקבק, קינג קונג, מיסטיק ריבר, המעיין, רטטוי, סורק אפלה, טרומן קפוטה, ארץ קשוחה, ברוז', שר המלחמה, יוקרה, ואלס עם באשיר, דבר אליה, שטח הפקר, לחזור, סימנים של כבוד, מלחמת העולמות, דו"ח מיוחד, שר הטבעות שיבת המלך, ההתנקשות בג'סי ג'יימס, אדפטיישן, בוראט, עיר האלוהים, זהות אבודה, מציאות נושכת, זכרונות מרצח, השעה ה-25

  14. בני 1 ינואר 2010 ב - 20:19 קישור ישיר

    סרטי העשור שלי :
    10. להרוג את ביל פרק 1 (אקשן שכולו בידור אינטליגנטי)
    9. קזינו רויאל + מבוקש (סרטי פעולה המהנים של העשור) 
    8. ספיידרמן (הוא זה שפתח את עידן ההגדרה למושג "אנטי-גיבור" בסרטי פעולה קומיקס בתחילת העשור הראשון של המילניום)
    7. ספיידרמן 2 (סרט האקשן שאינו נופל בחשיבתו על סרט הקודם בסדרה)
    6. מיליון דולר בייבי + ההחלפה (קלינט איסטווד מספק לנו שני סרטים מפעמים עם הופעות הנשיות המרהיבות של העשור – הילארי סוואנק ואנג'לינה ג'ולי)
    4. וול-אי (יצירת מופת גאונית המספקת בידור אינטלקטואלי כאחד)
    3. רטטוי (או, מה עוד אפשר לומר על העכבר, היצור האטרקטיבי של העשור)
    2. האחרים + לידה (הרי אי אפשר לסכם את העשור בלי נוכחותה של קידמן הדיווה של הקולנוע האמריקאי בשנים האחרונות, השחקנית והכוכבת התמהונית של העשור)
    1. הפסנתרן (רומן פולנסקי מגיש עוד אחת מיצירותיו המופת של העשור).

    במהלך העשור התוודעתי ליצירות קולנועיות מופתיות של המאה ה-20 –
    1. קזבלנקה (מופת של קולנוע)
    2. תינוקה של רוזמרי (עוד יצירת מופת נשגבת של פולנסקי)
    3. יום הדין בנירנברג (תסריט הכולל מונולוג, דו-שיח ומשחק עוצרי-נשימה)  
    4. נודעת (אלפרד הי'צקוק מביא לנו את אינגירד ברגמן -השמימית הקרובה לשלמות ולאלוהות וקארי גרנט השמרטני

  15. אבי 1 ינואר 2010 ב - 20:41 קישור ישיר

    תכלס יאיר קרדיט נכבד לעבודת המצלמה ב"מינכן", "דו"ח מיוחד" ו-"טרמינל" צריך לתת גם ליאנוש קמינסקי, הצלם הקבוע של שפילברג.

    ואגב דו"ח מיוחד, שגם הוא אחד הסרטים האהובים עליי, הידעת שיש בו את אחד מחורי העלילה הגדולים בהסטוריה?

  16. מוטי 1 ינואר 2010 ב - 21:03 קישור ישיר

    שמש נצחית בראש צלול
    סינקדוכה ניו יורק
    המורה לפסנתר
    אבודים בטוקיו
    אינטליגנציה מלאכותית
    ממזרים חסרי כבוד
    קיל ביל 2, רק 2!
    דרכים צדדיות
    זה יגמר בדם
    אדפטיישין
    דוגוויל

    ואחרון חביב: פורסט גאמפ

  17. מוטי 1 ינואר 2010 ב - 21:09 קישור ישיר

    שכחתי את אחד החשובים:
    ואת אמא שלך גם – בחמישייה שלי בהחלט

  18. אבי 1 ינואר 2010 ב - 21:39 קישור ישיר

    איך פורסט גאמפ קשור??? הוא מ94 בכלל

  19. הגמד 1 ינואר 2010 ב - 23:57 קישור ישיר

    האמת היה עשור מעניין, אבל בעייתי. סרטים טובים, אבל לא באמת יצירות מופת – לעניות דעתי. נראה לי שיותר מצאו דרכים חדשות להציג חומרים ישנים – ריאליזם לפה, פוסט-מודרניזם לשם… לא נורא, לדעתי הקולנוע רק שייף את הכלים הכבדים שלו בשביל התקופה של סרטים שעולים מולטי מיליונים שמרוויחים מיליארדים. כשהילדים יפסיקו להתלהב ממה שהצעצועים שלהם עושים, הם יגדלו ויחפשו צעצועים חדשים.

  20. כפירם 2 ינואר 2010 ב - 2:57 קישור ישיר

    "עין הדג" קפצו לבקר עם שני סקרים: סרט השנה וסרט השנה הבאה.
    אבל מה שיותר חשוב: לראשונה מאז סגירת האתר, אפשר לכתוב תגובות.
    כיף!

    http://www.fisheye.co.il

  21. שלום עליכם 2 ינואר 2010 ב - 7:55 קישור ישיר

    סוף סוף אני רואה את בלה טאר ברשימה שמסכמת עשור.
    ואכן הרמוניית ורקמייסטר הוא סרט העשור שלי עם פתיחה בלתי נשכחת וסיום מדהים!

  22. לילך 2 ינואר 2010 ב - 9:23 קישור ישיר

    ומה עם שלושה קופים של נורי בלז' סליין? אפרופו במאי שמושפע מטרקובסקי? מעניין שאתמול הקרינו ביס את "שלושה קופים" ומיד אחריו את "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים". שני סרטים חשובים שלא מופיעים ברשימה. וכמובן "חיים של אחרים" המופלא.

  23. מיקי 2 ינואר 2010 ב - 10:28 קישור ישיר

    The Fountain
    Childrem of Men
    Shaun of the Dead
    The Fall
    Eternal Sunshine of a Spotless Mind
    Martyrs
    There Will be Blood
    Wall-E / UP
    Dogville
    Molholand Drive

  24. גל 2 ינואר 2010 ב - 12:38 קישור ישיר

    למען המשחק וללא קשר לדירוג הפנימי
    ל'הומאניטה- ברונו דומון
    still life והעולם- ג'ה ג'אנק קה
    אור חרישי- רייגדאס
    רוזטה והבן- האחים דארדן
    מחבואים וקוד בלתי מוכר- מיכאל האנקה
    מותו של דנטה לזארסקו- כריסטי פויו
    ארבעה חודשים, שלושה שבועות…- כריסטיאן מונג'יו
    האביר האפל
    הזמן שנשאר- אלייה סולימאן
    דיסטאנס- נורי ביל ג'לאן
    חסין מוות, קיל ביל- טרנטינו
    אימפורט אקספורט- אולריך זיידל
    מין הסתם שכחתי לא מעט יצירות מרשימות

  25. מיכאל 2 ינואר 2010 ב - 15:22 קישור ישיר

    אין ספק שאתה קולע לטעם שלי ב-95% מהמקרים. כמו המוסיקה בבוקר של גל אפלרויט ב-88FM (ז"ל). זו הסיבה שאני עוקב ומשלים חוסרים לפי המלצותיך ואתה מבקר הקולנוע המוערך עלי ביותר בארץ. אני רואה זאת בסרטים שהביקורת והקהל שנאו ובכל זאת אתה (כמוני) אהבת. אבל ב-5% הנותרים אני מופתע לפעמים – ג'רי? באמת? מאז וויל האנטינג אני עוקב באדיקות אחריגאס, אבל ג'רי פשוט היה WTF אחד גדול.
    נו שוין, 95% זה מספיק טוב.

  26. ניר 2 ינואר 2010 ב - 15:56 קישור ישיר

    הרשימה שלי:
    1. אבודים בטוקיו
    2. דוני דארקו
    3. רקוויאם לחלום
    4. שורטבאס
    5. שמש נצחית בראש צלול
    6. מוכה אהבה
    7. כמעט מפורסמים
    8. מה שעובד
    9. כולם ביחד של לוקאס מודיסון (סרט נפלא שנשכח קצת)
    10. פעם אחת (סרט שאמנם לא שומר על אותה רמת הנאה בצפייה שנייה ושלישית, אבל הפעם הראשונה שרואים אותו מרגשת מאוד).

  27. בונד ג בונד 2 ינואר 2010 ב - 16:24 קישור ישיר

    אהבתי את הרשימה, אם כי קיבלתי צמרמורת קלה כשקראתי שאהבת את גרסת הסולאריס של סודרברג יותר מזו של טרקובסקי.
    חסרים לי המון… למשל
    אדפטיישן
    ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים
    חיים של אחרים
    50 מתים מהלכים
    BOY A
    המבוך של פאן
    אמלי
    Man on wire ברשימת התעודה
    ועד ועוד…

  28. בועז כהן 2 ינואר 2010 ב - 17:25 קישור ישיר

    "הבעיה העיקרית שלי היא קביעת הייררכיית הסרטים. תבינו: אני נורא אהבתי את “מר וגברת סמית” של דאג ליימן…"

    אני לא יכול לקבוע מהו הסרט שהכי אהבתי בעשור הזה.
    אני כן יכול לקבוע מהו הסרט שהכי שנאתי.
    "מר וגברת סמית", ללא כל מתחרים.

  29. בועז כהן 2 ינואר 2010 ב - 17:39 קישור ישיר

    1
    “הרמוניות ורקמייסטר”, בלה טאר (2001)
    הסרט של העשור, בעיני.

    2
    “מעבר לכל חלום” (”The Fall”) של טרזים סינג.
    יפה כמו חלום. מעבר לכל דמיון.

    3
    “דוני דארקו”, ריצ’רד קלי (2000)
    אמרת כל מה שאפשר לומר על הסרט הזה

    4
    "פרנקי היקר". שונה אורבך (2005)
    סרט סקוטי, שחקנית מהממת (אמילי מורטימר), ילד שובר-לב, יופי עוצר נשימה.

    5
    "קונטרול", אנטון קורבין (2007)
    בחזרה לפרברי מנצ'סטר, סוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים

  30. רני 2 ינואר 2010 ב - 22:35 קישור ישיר

    והנה עשרים הסרטים הטובים ביותר של העשור החולף בעיני. ללא סדר עדיפות מסוים.

    פול תומס אנדרסון:
    זה יגמר בדם

    קמרון קרואו:
    כמעט מפורסמים

    קוונטין טרנטינו:
    להרוג את ביל

    ג'יימס קאמרון:
    אוואטר

    פיטר ג'קסון:
    שר הטבעות

    ארי פולמן:
    ואלס עם באשיר

    סטיבן שפילברג:
    דו"ח מיוחד

    אנדרו סטאנטון:
    וול אי

    כריסטופר נולאן:
    האביר האפל

    ריצ'רד קלי:
    דוני דארקו (הגירסה הקצרה)

    מיאזאקי:
    המסע המופלא

    צ'אן-ווק פארק:
    שבעה צעדים

    פלוריאן הנקל פון דונרסמרק:
    חיים של אחרים

    פדרו אלמודובר:
    דבר אליה

    דיויד פינצ'ר:
    זודיאק

    דיויד קרוננברג:
    היסטוריה של אלימות

    אנדרו דומיניק:
    ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד

    בראד בירד:
    משפחת סופר על

    אלפונסו קוארון:
    הילדים של מחר

    מישל גונדרי:
    שמש נצחית בראש צלול

  31. הבלתי נסלח 2 ינואר 2010 ב - 23:03 קישור ישיר

    יאללה תורי, לא ממש רחוק מהרשימה שלך (זהירות, מאוד ארוך):

    1. מוכה אהבה- כשמו כן הוא, סרט שמתאהבים בו אהבה טוטאלית וחסרת תנאים

    2. AI- עוד 50 שנה הסרט הזה יקבל את המעמד הראוי לו כ"ורטיגו" של זמנינו.

    3. ג'רי/אלפנט- הכל כבר נאמר על צמד הסרטים המופלאים האלה

    4. רוקדת בחשיכה- לארס פון טרייר עשה כל כך הרבה שטויות מאז שנוטים לשכוח את יצירת המופת שלו.

    5. השעה ה-25

    6. האיש שלא היה שם

    7. זה ייגמר בדם

    8. ממזרים חסרי כבוד/קיל ביל חלק 2

    9. חמש המכשלות

    10. מלחמת העולמות/מינכן

    11. ארץ קשוחה/יהודי טוב

    12. עטאש, צימאון – הישראלי של העשור לדעתי

    14. מחבואים

    15. מצב רוח לאהבה

    16. ממנטו/יוקרה/אינסומניה (אני אישית מת על הסרט הזה)

    17. לילה טוב ובהצלחה

    18. גיבורי הדגל

    19. סולאריס/אושן 11

    20. פרחים שבורים

    21. המוזיקה שלנו
    22. סינקדוכה, ניו יורק/וידויים של מוח מסוכן
    23. שבעה צעדים/שלום לנוקמת
    24. חיים בהקיץ/ואלס עם באשיר
    25. באטמן מתחיל/האביר האפל/הענק

    26. Here it goes again/Fell in love with a girl (למה לא?)
    27. זולנדר/דוג'בול/אחים חורגים
    28. מדעי החלום
    29. גריזלי מן/ערפל המלחמה- הדוקומנטרים של העשור
    30. קולד מאונטן/אדון ומפקד- שני סרטים הוליוודיים "קלאסיים" מאוד בעשייה שלהם אבל מהפכנים מתחת לפני השטח.

    31. מולין רוז'/לגמור עם האהבה (לאן נעלם יואן מקגרגור, לאן?)
    32. בלתי הפיך
    33. הרמוניית ורייקמייסטר/האחו מתייפח (ומתייפח, ומתייפח)
    34. המזוודות של טולסה לפר
    35. האיש שבפנים
    36. לפני השקיעה
    37. 3:10 ליומה/ההתנקשות בג'סי ג'יימס
    38. אמריקן גנגסטר (כולם אוהבים לרדת על רידלי סקוט, אני דווקא חושב שמדובר בסרט אינטיליגנטי למדי ולא מוערך מספיק)
    39. היסטוריה של אלימות/סימנים של כבוד
    40. סוף הוליוודי/חלומה של קסנדרה (משום מה, ובאופן מאוד לא אופנתי, הסרטים היחידים של וודי שאני ממש מחבב בעשור הזה)

    את מי שכחתי: כנראה מלא. את מי לא?: שר הטבעות ו"אוווטר", זה בטוח

  32. גיא 3 ינואר 2010 ב - 0:30 קישור ישיר

    סרטי העשור שלי (משום מה הרבה מהם לא הופיעו אצלך…):

    1. כנופיות ניו יורק
    2. אהבה נושכת
    3. המבוך של פאן
    4. עיר האלוהים
    5. ממנטו
    6. יוקרה
    7. ממזרים חסרי כבוד
    8. ונדטה
    9. סימנים של כבוד
    10. דו"ח מיוחד

  33. הבלתי נסלח 3 ינואר 2010 ב - 0:49 קישור ישיר

    אני יודע שזה טרחני עד אימה, אבל עכשיו שאני עובר על הרשימה שלי אני מגלה ששכחתי עוד כמהסרטים אהובים:

    ג'ארהד, אני אוהב האקביז, שון אוף דה דד, שוטרים לוהטים, שחר המתים של סניידר, 300, המעיין, שרק+שרק 2, קונג פו פנדה וכמובן מפלצות בע"מ (סרט האנימציה של העשור)

    וגם: בעמק האלה, אודות שמידט, ילדים של אף אחד, האסיר מאזקבאן… ואיך לעזאזל שכחתי את משפחת טננבאום ורכבת לדרג'ילינג?

    טוב, אני אנסה לשתוק עכשיו…

  34. עידו, בלי דירוג 3 ינואר 2010 ב - 18:53 קישור ישיר

    ארץ קשוחה, זה ייגמר בדם, ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן, סינקדוכה ניו יורק, שמש נצחית בראש צלול, גבולות השליטה, קיל ביל 2, השעה ה-25, ארץ יצורי הפרא, יהודי טוב.

  35. נעה, בלי דירוג כי זה ברור!!!! 3 ינואר 2010 ב - 19:00 קישור ישיר

    ש-ו-ד-ד-י ה-ק-א-ר-י-ב-י-י-ם 1!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  36. indie 4 ינואר 2010 ב - 2:06 קישור ישיר

    אתה חייב להסביר את המשפט הסתום על "הר ברוקבק" ו"קונטרול", שני סרטים שמאוד אהבתי, ומעבר לזה אני לא מצליחה למצוא כמעט שום קשר ביניהם.

  37. Crowly 4 ינואר 2010 ב - 2:52 קישור ישיר

    כל מי שמחשיב את כריסטופר נולן לבמאי העשור, וחושב ש"יוקרה" זה סרט טוב, מוריד את ערכו בעיניי לרמה של חובבן קולנועי, השופט את הסרט על סמך דעה פופולרית ולא על סמך גישה ביקורתית ואנליטית.

  38. גיא טל-אור 4 ינואר 2010 ב - 9:59 קישור ישיר

    כל מי שחושב שכו-לם אוהבים את נולאן אך ורק על סמך פופולריותו ולא מפני שהם באמת אוהבים אותו (אפילו עוד לפני שהוא היה קונצנזוס) ולא מזיז להם מה אנשים אחרים חושבים עליו – מוריד את ערכו בעיניי לרמה של חובבן, מכל הבחינות.

  39. Crowly 4 ינואר 2010 ב - 13:33 קישור ישיר

    לקחת את זה קשה, אה? האמת כואבת. הייתי יכול להסביר לך למה אתה טועה ולמה מה שכתבת זה גיבוב של שטויות ללא הגיון, אבל באמת חבל לבזבז עליך זמן.

  40. גיא טל-אור 4 ינואר 2010 ב - 15:04 קישור ישיר

    באמת חבל לבזבז זמן על מעריצי כריטופר נולאן האלה, אי אפשר לדבר איתם מרוב שהם מסונוורים מפופולריות.
    אז בוא אסביר לך את זה ככה שאפילו אתה תבין – גם אם הייתי חי במערה, הייתי חושב שהסרטים שלו טובים. כי ככה *אני* חושב. זה ש*אתה* חושב אחרת, זו זכותך ואני לא מערער על קביעתך, רק מסביר שיש יוצאים מן הכלל. זה לא קשור לאמת כואבת או לכמה חבל לבזבז עליי זמן.

  41. נוי קוגמן 4 ינואר 2010 ב - 20:12 קישור ישיר

    התחלתי לראות סרטים ברצינות רק השנה, אז אין לי משהו שאפילו קרוב לסיכום עשור. אבל אם היה לי, 'סאות'פארק: ארוך יותר, גדול יותר ולא מצונזר' ללא ספק היה מגיע למקום מכובד. בעיני זה פשוט סרט ענק, גם כסאטירה וגם כקומדיה נטו. קראת ששמת אותו חמישי בסיכום של 2000, אבל בטח ראית אותו שוב, מה אתה חושב עליו היום?

  42. תמיר 7 ינואר 2010 ב - 17:16 קישור ישיר

    15 הסרטים האהובים עליי לעשור:

    1. אבודים בטוקיו / סופיה קופולה

    2. עמוק במים / וס אנדרסון

    3. פרחים שבורים / ג'ים ג'ארמוש

    4. החולמים / ברנרדו ברטולוצ'י

    5. חיים בין השורות / נח באומך

    6. איש אינו יודע / הירוקאזו קוראדה

    7. להתראות לנין / וולפאנג בקר

    8. זה יגמר בדם / פול תומאס אנדרסון

    9. הילדים של מחר + ואת אמא שלך גם / אלפונסו קוארון

    10. להרוג את ביל / קוונטין טרנטינו

    11. הפרפר ופעמון הצלילה / ג'וליאן שנאבל

    12. אמלי / ז'אן פייר ג'אנה

    13. קאשבק / שון אליס

    14. שמש נצחית בראש צלול / מישל גונדרי

    15. עד קצה העולם / שון פן

    tamir502@gmail.com

  43. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:49 קישור ישיר

    Thanks dude. That was interesting seeing

  44. Online Discounts 28 ינואר 2011 ב - 3:50 קישור ישיר

    I wanted to send you one bit of remark just to say thank you the moment again regarding the fantastic ideas you have contributed on this page. It's certainly extremely open-handed with people like you to deliver publicly exactly what some people would have advertised for an electronic book in making some money on their own, especially now that you could possibly have tried it if you desired. These smart ideas likewise served to be a fantastic way to fully grasp that someone else have a similar passion like my personal own to see whole lot more with regards to this condition. I am sure there are many more pleasant sessions in the future for those who take a look at your blog post.


השאירו תגובה