במאי העשור של "סינמסקופ": האחים כהן
למעשה, נראה לי נכון יותר לסכם את העשור מנקודת המבט של הבמאים ולא של הסרטים. היו כמה יוצרים שהפגיזו יצירות מופת בזו אחר זו, שפשוט אין לי דרך אמיתית לבחור בין הסרטים, אבל שאני לא יכול שלא להתפעל מהתפוקה והאיכות. היו יוצרים שהגיעו בעשור הזה לשיאם, והיו כאלה שגילינו אותם רק בעשור הזה.
פורסם ב"פנאי פלוס", 30.12.2009
עשור, או שאני יורה
קבלו את דירוג הבמאים שביימו את הסרטים הכי מענגים ומופתיים בעשור האחרון
כולם מסביבי מסכמים את העשור, בוחרים את עשרת הסרטים שהם הכי אהבו בעשור הזה, ורק אני בפלונטר נוראי. איך בוחרים? היו המון סרטים שנורא אהבתי בעשר השנים החולפות, ולא מעט סרטים שאני מגדיר כיצירות מופת של ממש. וגם: לא מעט סרטים שהשפיעו על יוצרים ועל סרטים שבאו אחריהם. לבחור עשר? אני לא מצליח אפילו להחליט לגבי המקום הראשון. האינסטינקט שלי הוא לבחור ב"הרמוניות ורקמייסטר", יצירה בת שלוש שעות של הגאון ההונגרי בלה טאר. סרט מופלא בשחור לבן, שהראה שהקולנוע האירופאי לא התפגר לגמרי. סרטו של בלה טאר החיה את תעשיית הקולנוע ההונגרית שהוציאה בעשור הזה כמה וכמה יוצרים צעירים ומרשימים, והזריקה חיים חדשים לקריירה של יוצר ותיק כמו גאס ואן סאנט (ראו בהמשך). אבל הסרט הזה הוקרן רק בפסטיבלים וסינמטקים. איזוטרי מדי למקום הראשון? מבין התוצרת האמריקאית, אני מתבחט בין "AI” של סטיבן ספילברג ובין "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי למקום הראשון. ואולי דווקא "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן? הסרט שהכי הסעיר אותי לפני שנה?
אז כן, תפסתם אותי, קשה לי להחליט. ואם אחליט להחליט לבסוף, דעו שהרשימה שאייצר תהיה די שרירותית. לא בשמות, אלא בדירוגים. אבל יש דירוג אחד שאני יותר סגור עליו: רשימת במאי העשור. היו בעשור הזה כמה יוצרים שכל מה שהם נגעו בו הפך לזהב. והנה הם:
1. האחים כהן.
אני מודה, אני אוהב את כל מה שהאחים כהן עושים. מת עליהם. אני חושב שהם תסריטאים גאונים ובמאים פנומנליים (וחוש הליהוק שלהם פשוט אדיר), ואני מת על חוש ההומור האפל והמעוות שלהם. הכל אצלם זו בדיחה מורבידית אחת גדולה. אבל, אני מודה: בשנות ה-90 הם עשו סרטים נפלאים, אדירים (וביניהם את "בארטון פינק", הסרט שלהם שאני הכי אוהב) אבל היתה תחושה של חיפוש דרך, שבאה לידי ביטוי בהפסקות בין סרט לסרט. אבל בשנות האלפיים הם חגגו ושעטו קדימה כמו קטר שאיבד את בלמיו, ויצרו בקצב מסחרר ובאיכות מעוררת השתאות. הם פשוט עשו מה שבא להם, בכל סגנון אפשרי. אני טוען שאחד העשורים הגדולים ביותר של במאי היה עשר השנים של 1950 עד 1960 בקריירה של בילי וויילדר, עם עשרה סרטים מופתיים ברצף מ"שדרות סאנסט" ועד "הדירה". שנות ה-2000 של האחים כהן מדורגים בזאת במקום השני מבחינת רצף יצירה מופתי. שבעה סרטים הם ביימו בעשור האחרון: “אחי, איפה אתה", “האיש שלא היה שם", “אכזריות בלתי נסבלת", “להרוג את הליידי", “ארץ קשוחה", “לקרוא ולשרוף" ו"יהודי טוב". הם ביימו עוד שני סרטים קצרים, הפיקו שני סרטים (“באד סנטה" ו"רומנטיקה וסיגריות") וזכו בשני אוסקרים. איזה רצף. כן, אני מודה, העשור הזה היה נראה טוב יותר אם "להרוג את הליידי" לא היה בתוכו. אבל בגלל השיאים שלפניו ואחריו – ולמרות שיש לסרט הזה מתנגדים רבים, לדעתי "אכזריות בלתי נסבלת" הוא אחד הסרטים הכי מצחיקים של העשור הזה – מרגיע למצוא סרט חלש יותר, וניסיון של האחים למצוא את עצמם בתוך מערכת הוליוודית של כוכב (טום הנקס) ורימייק. התוצאה היתה משעשעת למדי, אבל לא קרובה למה שאנחנו מצפים מהאחים כהן. אבל זה רק הפך את העשור הזה למגוון יותר: מסרט שהוא חצי-מיוזיקל (“אחי, איפה אתה") ועד חצי סרט אימה, חצי מערבון (“ארץ קשוחה"), לפילם נואר ("האיש שלא היה שם"), לקומדיה רומנטית ("אכזריות בלתי נסבלת"), מתסריטים מקוריים לתסריטים מעובדים לפראפרזות על נראטיביים קאנוניים (יווניים ב"אחי", יהודיים ב"יהודי"). הדבר המדהים באחים כהן הוא שהם קודם כל תסריטאים נורא חכמים, שמחביאים בסרטיהם כמות עצומה של התייחסויות לכל כתבי תבל, ואז אורזים את זה בתוך סרט ז'אנרי (מותחן או קומדיה) שהקהל שלהם צריך לנסות לפצח. הם מחייבים את הצופים בהם לנסות לפצח את סרטיהם, ולהתייחס בתוך כך למכלול עבודתם (המפתח להבנת "יהודי טוב" נמצא ב"אכזריות בלתי נסבלת". הטורנדו ב"יהודי טוב" מחובר למבול ב"אחי, איפה אתה". הדיבוק ב"יהודי" מתקשר לאנטון שיגור ב"ארץ קשוחה"). ומעל לכל אלה מתנוסס בגאון הסרט שהוא בעיניי יצירת המופת הכי גדולה שלהם בעשור הזה: “האיש שלא היה שם". הסרט הזה הוא הכי חושפני שלהם. הוא מוכיח שלמרות העיסוק שלהם בתרבות פופולרית, הם למעשה יוצרים סוריאליסטיים לא פחות מדיוויד לינץ', ושהסרטים שלהם – מאז ומתמיד (ע"ע "בארטון פינק") – הוא שיטוט אסוציאטיבי בתוך המוח של גיבוריהם, במחשבות, בחלומות ובסיוטים שלהם. מכאן, צריך לפענח את כל הסרטים שלהם כיצירות הממוסגרות כסיפורים, כסרטים או כחלומות. בעשור המופתי ביותר של צמד היוצרים החשוב ביותר בעולם כרגע, “האיש שלא היה שם", הוא היהלום שבכתר. יחד עם משתפי הפעולה הקבועים שלהם – המלחין קרטר בורוול והצלם רוג'ר דיקינס – האחים כהן ממשיכים לייצר מהתהלות מבהילות על חיים ומוות, ונדמה שהם הכי מתמוגגים לעמוד בצד ולהתפקע מצחוק כשכל העולם כולו מנסה לפצח מה הם בעצם ניסו להגיד.
2. סטיבן ספילברג
גם כאן, קוראי המדור הקבועים עשויים היו לראות את זה בא. ספילברג הוא אחד הבמאים האהובים עליי, אם לא האהוב עליי. וגם הוא דפק עשור מרהיב. שנות התשעים אמנם הביאו לו שני אוסקרים ואת הלהיט הקופתי הכי גדול שלו, אבל הם גם הכילו עליות וירידות משונות ולא עקביות. שנות ה-2000 הוכיחו שספילברג הוא מכונת הקולנוע הכי משוכללת באמריקה, והוא הוכיח את זה ברצף סרטים אפלים ואלימים ולא צפויים, שלושה מתוכם סרטי מדע בדיוני. אם את תפוקת האחים כהן השוויתי לעשור הגדול של בילי וויילדר, העשור של ספילברג מזכיר לי את העשור הגדול של אלפרד היצ'קוק, גם הוא בשנות ה-50: מ"זרים ברכבת" ועד "פסיכו". לספילברג היה בעשור הזה את "AI”, ככל הנראה סרט העשור שלי. ואז את "דו"ח מיוחד". ואת "מלחמת העולמות" ואז את "מינכן". ארבעה סרטים מופתיים בשלוק אחד. ובין לבין היה לו את "טרמינל", סרט אדיר, עם התום של פרנק קפרה ורגעים קולנועיים פנומנליים, שלא קיבל את הכבוד הראוי לו. וגם את "תפוס אותי עם תוכל" החמוד. מודה, הייתי מוותר על שליש מ"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" כדי שהעשור הזה יהיה מושלם יותר. אבל בסך הכל: שבעה סרטים כבמאי בעשור אחד (ואני לא מזכיר את ספילברג איש העסקים, שמכר את האולפן שלו ועשה מיליונים מהפקת "רובוטריקים"). ספילברג הוא במאי שאנשים תופסים כמסחרי, כהוליוודי, אבל "AI”, “מינכן" ו"ד"ח מיוחד" הציגו אותו כיוצר שמצליח לשלב בין אפקטים מורכבים, תנועות מצלמה מסחררות, אבל גם תוכן פולמוסי שמעז לגעת בנקודות קשות וכואבות בדיון על אנושות ואנושיות. וכמו שקרה עם היצ'קוק, נדמה לי שחלק מהסרטים האלה עוד יזכו למעמד הבכיר באמת שלהם בעשורים הבאים.
3. כריסטופר נולן
היו כמה במאים שנכנסו לחיינו בסערה בעשור הזה (ראו בהמשך), אבל המסעיר שבהם בעיניי חייב להיות כריסטור נולן, שהרביץ חמישה סרטים בעשר שנים, מתוכם ארבעה סרטים מופתיים, שכל אחד היה שיפור על פני זה שקדם לו. הוא חנך את העשור עם הפיצ'ר הראשון שלו, “ממנטו", שהיה תרגיל גאוני בתסריטאות. נדלג על "אינסומניה", ונקפוץ ישר ל"באטמן מתחיל", בו נולן הוכיח שהוא לא רק תסריטאי מעולה – המסוגל לספר מחדש את כל המיתולוגיה של באטמן ולצאת מתחת לצל הכבד של הגרסה הקומיקסית המופתית של טים ברטון – אלא שהוא גם במאי פעולה נהדר. ואז, הברקה: “יוקרה", אחד הסרטים המקוריים והמפתיעים של העשור הזה, שכמו "ממנטו" מוכיח לנו שנולן למעשה עוסק בסרטיו בחוויית הקולנוע עצמה – וחווית השואו-ביזנס, והאופן שבו באמצעות שקרים ואחיזות עיניים אפשר לדעת באמיתות הגדולות ביותר. ואז, פצצת האקשן, מבוימת למופת וכתובה באופן מעורר קנאה: “האביר האפל". ונולן הפך תוך עשור מבמאי בריטי צעיר וצנוע, ליוצר שאחראי על להיט שגרף מיליארד דולר בקופות. והוא לא נח: בשנה הבאה כבר יגיע "Inception" שלו. נראה מסחרר.
4. קלינט איסטווד
מי היה מאמין שבגיל 70 קלינט איסטווד ייצא מעשור כביר הישר לתוך עשור כביר נוסף. רגע לפני יום הולדתו השמונים, איסטווד מצלם בימים אלה את סרטו העשירי בעשר שנים. העשור התחיל צולע עם "ספייס קאובויס" ו"רצח מתקתק" החביבים אבל נטולי הגדולה, אבל אז המריא עם "מיסטיק ריבר" (סרט שנורא קשה לי איתו, אבל אני לא יכול להתעלם מהבימוי הנהדר והמשחק יוצא הדופן שהביא וסקרים לשניים משחקניו), ואז "מיליון דולר בייבי" המועך (שזיכה את איסטווד בשני אוסקרים ועוד שני אוסקרים לשחקניו), ואז "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" (בהפקת ספילברג), ו"ההחלפה" ו"גראן טורינו". גם "אינוויקטוס", סרטו החדש, הוא בן העשור הזה. לישראל הוא יגיע בינואר.
5. גאס ואן סאנט
אני כבר הייתי מוכן לוותר על גאס ואן סאנט ולתייק אותו ברובריקת "במאים שהיו מוצלחים פעם ואז התקלקלו". את שנות התשעים הוא סיים עם סרטים מיותרים כמו "סיפורו של וויל הנטינג", “פסיכו" ו"למצוא את פורסטר". אבל אז הוא ראה את סרטיו של בלה טאר (ההוא מפסקת הפתיחה) והחליט לזרוק לפח את הקריירה ההוליוודית הקיטשית שנדבקה לו לסוליה ולחזור לשורשיו כבמאי עצמאי וניסיוני. הוא הנפיק טרילוגיה עוצרת נשימה, מהורהרת, ווירטואוזיות בקולנועיות ההיפנוטית שלה: “ג'רי" (אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אך השנואים על צופים חסרי סבלנות), “אלפנט" ו"ימים אחרונים". ואז הוא המשיך והבריק עם "פראנויד פארק". כשהוא הגיע בסוף העשור בחזרה להוליווד ולאוסקרים עם "מילק", זה כבר היה סרט סוחף ומצוין, אבל נטול כל קיטש וסכרין, ובמידה רבה, הוא כמו החלק החמישי במה שהיתה אמורה להיות טרילוגיה העוסקת בגיבורים טראגיים ובמוות סתמי.
וגם:
6. סטיבן סודרברג
13 סרטים הו ביים בעשור הזה. 13! והוא זכה באוסקר (על בימוי "טראפיק"). והוא זיגזג בין שוברי קופות ("אושן 11") ובין סרטים קטנים במצלמה ביתית ועם שחקנים לא מוכרים ("חברה בתשלום"). נדמה שאחרי הכשלונות של "צ'ה" ו"המודיע!" (שעוד לא ראיתי), כל הקרדיט שהיה לסודרברג בתחילת העשור התאדה. ואפילו אני, שמעריץ את הסרטים שלו, כבר די מבולב ממנו. אני אוהב את החיפוש שלו, אני אוהב את העובדה שהוא עושה סרטים שתמיד מתייחסים איכשהו לקולנוע עצמו, ושיש בו משהו ממזרי וניסיוני וחתרני גם כשהוא עובד מתוך לב המערכת של הוליווד ("אושן 12" הוא סרט האוואנגרד המצליח ביותר בעולם. צפו בו). אבל בזכות "סולאריס", סרטו הטוב ביותר בעשור הזה, ובזכות "ארין ברוקוביץ'" ו"אושן 11" שמאוד אהבתי, אני נשאר נאמן לו ומחכה בסבלנות כי הוא עוד ינתר לקאמבק מופלא. הוא חייב.
7. צאי מינג ליאנג
כנראה שהתבגרתי בשנות ה-2000. ניסיתי לראות את סרטיו הראשונים של הבמאי הטייוואני בשנות התשעים וחשבתי שהם נורא משעממים, ממש סבלתי. ואז ראיתי את "מה השעה שם?" מ-2001 והתאהבתי. פתאום הקצב האיטי שלו, השוטים הארוכים והסטטיים שכלום לא קורה בהם, נראו לי הדבר הכי יפה והכי מרגש, אני מביט בהם בהשתאות. ואני מת על חוש ההומור שלו, שיש בו משהו מעולמו של ז'אק טאטי. "להראות פונדק הדרקון", סרט שמתרחש כולו בבית קולנוע שעומד בפני סגירה, הוא אחת החוויות האסתטיות המופלאות שחוויתי בעשור הזה. ואז גם השלמתי לאחור את הסרטים שלא הצלחתי לסבול בשנות ה-90 וגיליתי את אחד הבמאים האהובים עליי. הוא חזר קצת לסגנון שלו משנות התשעים עם "עננה הפכפכה", סרט אמבייאנט שהופך למיוזיקל קמפי, ועם "אני לא רוצה לישון לבד". את סרטו האחרון, "פנים", עוד לא ראיתי. אבל בגלל שכל סרטיו הם עם אותו שחן המגלם אותה דמות, אי אפשר שלא לדמיין שכל הסרטים במידה כזו או אחרת ממשיכים זה את זה. ואכן, בזכות צאי ובזכות בלה טאר חזרתי בעשור הזה לדרוש מהקולנוע שלי אסתטיקה וסבלנות.
8. מיכאל האנקה
אני מודה, קשה לי עם מיכאל האנקה. הוא קצת אכזרי מדי בשבילי. אבל קשה שלא להתפעל מאבולוציה שעברה עליו בעשור הזה, בו ביים ששה סרטים. אני הכי אוהב את "קוד לא ידוע" (2000), ובייחוד את שוט הפתיחה שלו, ואת "זמן הזאבים" (סרט מעיק נורא). את "המורה לפסנתר" שנאתי. וכך גם את הרימייק האמריקאי שלו לסרטו "משחקי שעשוע". "מחבואים" היה נחמד, אבל לא נשפכתי. אבל עם כל סרט נדמה שהוא השתכלל והתלטש, עד שהגיע ב"הסרט הלבן", סרטו האחרון, לזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. טרם ראיתי. הוא יגיע ארצה בינואר.
9. פול גרינגראס
לא הרבה במאים יכולים להתגאות בכך שהם עשו מהפכה בקולנוע. פול גרינגראס – במאי שלא הייתי מעלה על דעתישדווקא הוא פתאום יעשה מהפכות עולמיות – עשה אחת. סרטו "בלאדי סאנדיי" מ-2002 הדהים בכך שהוא שיחזר אירוע היסטורי אבל גרם לו להיראות כאילו הוא מתרחש מול עינינו בשידור חי. אני די סבלתי בסרט, בעיקר כי הוא הצליח להעלים את האשליה של הקולנוע וליצור תחושת אמת שהציקה לי יותר מדי. הוליווד מיד חטפה אותו לביים את "זהות במלכודת" שהיה קצת יותר מדי מטלטל ומסחרר ועושה מחלת ים מרוב מצלמת כתף. ואז הוא ביים את "טיסה 93". עוד סרט שלא נורא אהבתי, אבל המיומנות של גרינגראס בבימוי סרט אקשן ומתח שיייראה ריאליסטי לחלוטין היו מרשימים. ואז הוא הגיע לשיא עם "זהות אבודה" ב-2006, החלק השלישי בסדרת ג'ייסון בורן. בום. כל הפוטנציאל שנצבר התפוצץ בבת אחת בסרט האקשן הכי טוב של העשור, ומיד אחריו כל סרטי הפעולה חיקו אותו.
10. פול תומס אנדרסון
אם נרצה להתחכם ולהגיד שבגלל ש"מגנוליה" יצא בישראל ב-2000 הרי שהוא חתום על שתיים וחצי יצירות מופת בעשור אחד, והיה מגיע לו להיות משובץ במקום מאוד-מאוד גבוה. אבל בואו נשאיר את "מגנוליה" במקומו הטבעי ב-1999. מה שמשאיר לנו סרט וחצי. "זה יגמר בדם" הנפלא, העצום, האדיר, החובט בראש. ומולו, האקספרימנט הקטן והמאוד משעשע, "מוכה אהבה". הוא גם עזר לרוברט אלטמן להשתלט על "המדריך לחיים בכפר" (סרט שאני נורא אוהב, ושלא מצאתי איך לשלב אותו בסרטי העשור). ואחרי מותו של אלטמן, פ.ת אנדרסון יכול בקלות להיות מוכתר כיורשו.
התגלו בעשור הזה:
1.
כריסטופר נולן (ראו למעלה)
2. פאולו סורנטינו
הבמאי הכי נפלא כרגע באיטליה, שמשלב שוטים מסוגננים, בסגנון רוקוקו ראוותני, עם פסקול פופ-אלקטרוני בפול ווליום. הוא ביים ארבעה סרטים בעשור הזה, מתוכם ראיתי שלושה, ושלושתם מעולים ומטרידים מאוד: “מחיר האהבה", “ידיד המשפחה" ו"איל דיבו".
2. בונג ג'ון הו
זה היה העשור הגדול של הקולנוע הקוריאני שהיה הדבר הכי וירטואוזי ומופרע על המסכים בשנים האחרונות, והמבריק והמגוון שבבמאים הקוריאניים הוא בונג ג'ון הו, שהתחיל את הקריירה שלו כבמאי ב-2000 עם "כלבים נובחים לא נושכים", ואז הביא שתי יצירות מופת ברצף: “זכרונות של פשע" (סרט ש"זודיאק" ללא ספק הושפע ממנו) ו"המארח", סרט מפלצות נפלא וספילברגי. סרטו האחרון, “אמא", מקבל ביקורות מעולות, אבל טרם ראיתי אותו.
3. פארק צ'ן ווק
ועוד קוריאני נפלא. פארק צ'ן ווק אמנם התחיל לביים קצת לפני עשר שנים, אבל הפריצה הגדולה שלו היתה ב-2000 עם "איזור בטחון", ומשם לטרילוגיית הנקמה המסחררת שלו: “מיסטר נקמה", “שבעה צעדים" ו"ליידי נקמה". שני האחרונים הם מהדברים המופרעים, הווירטואוזיים והמרהיבים (והאלימים) שראיתי בעשור הזה. הוא ביים גם את "אני קיבורגית וזה בסדר" המסוגנן והמשונה, ואת סרט הערפדים "צמא" (שעוד לא ראיתי). ששה סרטים בעשור אחד.
4. ג'אד אפטאו
ג'אד אפטאו עשה קריירה יפה כתסריטאי וכמפיק טלוויזיה, אבל באמצע העשור הוא פנה לקולנוע והפך למכונת להיטים. כבמאי הוא חתום על "בתול בן 40”, “הדייט שתקע אותי" ו"אנשים מצחיקים". בתחילה כל מה שהוא נגע בו כמפיק ותסריטאי הפך לזהב (“סופרבד", “אל תתעסקו עם הזוהן", “פיינאפל אקספרס", “לילות טלדגה", “והרי החדשות", “קח את זה כמו גבר”), ובשנה האחרונה התברר שהוא מסוגל לייצר גם כשלונות צורבים (“שנה ראשונה", “אנשים מצחיקים"). ובכל זאת, מאז שג'יימס ברוקס וקמרון קרואו נעלמו מהשטח, אפטאו הוא הבמאי/תסריטאי הכי טוב באמריקה לשילוב בין קומדיה/דמעות/נוירוזות.
ולאן נעלמו?
ג'ון וו
הוא אמנם עשה קאמבק מרשים השנה עם הסרט הסיני "הצוק האדום", אבל ג'ון וו – אחד הבמאים הגדולים של שנות התשעים – נעדר מרוב שנות האלפיים, ומעט סרטיו היו בינוניים.
מ. נייט שאמאלאן
כן, הוא כנראה פוני של טריק אחד, מקסימום שתיים. אחרי שבשנות התשעים חשבנו שהאיש הזה הוא הברקה, אחרי שהבהיל עם "החוש השישי", הגיע העשור הזה ואיתו רצף מביך של סרטים איומים. בהתחלה הם עוד הצליחו ("סיינס"), אבל בהמשך – עד "ביום שזה קרה", אחד הסרטים האיומים של העשור הזה – הקהל הבין שאין לו יותר בשביל מה לבוא.
האחים וושאובסקי
לפני עשר שנים הם עשו את "מאטריקס" המופתי, ובעשור הזה הם די התקשקשו עם שני סרטי המשך די מיותרים (אבל בואו נודה: עם כמה סצינות מצוינות) ועם סרט תמוה לחלוטין בשם "ספיד רייסר". “ונדטה", בו ביימו מאחורי הקלעים, היה נחמד. אבל האחים וושאובסקי איכזבו בעשור הזה.
האחים פארלי
האחים פארלי היו לשנות התשעים מה שג'אד אפטאו היה לשנות האלפיים: מלכי הקומדיה (“משתגעים על מרי”). אבל איך קורה שיום אחד מגע הזהב נעלם? שני רימייקים די מיותרים וקצב עבודה איטי משמעותית, בהשוואה לעבר, העלים אותם מהרדאר.
מה לגבי מישל גונדרי?
הפיצ'ר הראשון של נולן היה "מעקבים" הנפלא מ-98.
אני גם התאהבתי בטסאי מינג ליאנג בעקבות "מה השעה שם?" ואז התוודעתי אל סרטיו המוקדמים. אין ספק שהוא במאי גאון. אני לא מסכים איתך לגבי שמאלאן. הוא עשה רק סרט אחד מחורבן בקריירה שלו וזה "ביום שזה יקרה". אבל רק במאי טוב כמוהו יכול לביים סרט כזה מחורבן כנראה. שאר הסרטים שלו הם בעיני מעולים.
"חברה בתשלום" לא צולם במצלמה ביתית, הוא צולם בRED כמו כל הסרטים האחרונים של סודרברג. ולמה אתה קורא ל"צ'ה" כשלון? אתה מתכוון לכשלון מסחרי? החלק הראשון מצוין (החלק השני הוא סוג של הערת שוליים).
ודבר אחרון: שווה לצפות שוב ב"מוכה אהבה", הוא הרבה יותר מאקספרימנט משעשע, הסרט הזה לא נופל בעוצמתו משלושת האפוסים של אנדרסון, כולל "זה יגמר בדם".
רק אני מתגעגע לפוסטים רגילים בבלוג הזה?
"צמא": אולי הסרט הטוב והבהיר ביותר של צ'אן ווק מאז "אולדבוי", וכמו באותו סרט מדובר באופרת דמים מסוגננת, פתלתלה, מעוותת ומצחיקה אש(למי שיכול לשאת את כמות האלימות הנכבדת).והנה, לחובבי ז'אק טאטי(ואני יודע שאתה ביניהם, רווה): עשר הדקות האחרונות והמופלאות של "צמא" הם שילוב מצחיק וצובט של טאטי וצ'פלין. לצד Let The Right One In של תומס אלפרדסון, מדובר על אחד מסרטי הערפדים הגדולים של העשור.
"Mother" של בונג ג'ון הו: נחמד, מבריק לעיתים, אבל נופל משמעותית מהישגיו הקודמים של הבמאי. ההומור השחור עדיין פה, אבל הפעם בשימוש מנגנון מלודרמטי למדי, והתוצאה לא ממש משביעת רצון. השחקנית הראשית נפלאה, הסוף מטלטל ומושלם וסצנת הפתיחה מהממת, אבל הסה"כ לא מתחבר לכדי השלמות שבונג גילה כשביים את Memories Of Murder. עדיין חובה, כמובן.
ובקטנה: בסרטי העשור הקוריאניים שלי מופיעים גם The Good, The Bad and The Weird ה-מ-ד-ה-ים ו-The Chaser המדהים לא פחות. ועוד המלצה מהירה, למורידים שביני The World's greatest Dad- קומדיה מבריקה ושחורה משחור עם רובין וויליאמס. הבמאי הוא בובקאט גולדת'וויט(הפסיכי הממלמל מ"בי"ס לשוטרים0 מתחילים")שמגלה כישרון נכבד כבמאי ותסריטאי. זיינו את זה.
מממ…איזו מן רשימה זו בלי טרנטינו? ואיפה כל בימאי האימה החדשים והמעניינים של העשור הזה – רות', אז'ה, זומבי, רייט (חשבתי שאתה בעד אימה)? והוותיקים יותר שהחליפו ז'אנר – סאם ריימי ופיטר פקינג ג'קסון? הייתי מזכיר גם ג'וני טו ובני דורו של ספילברג – סקורסזה, וודי אלן ודה פלמה, שעשו כמה סרטים לא פחות מעניינים ממנו.
חוץ מזה רשימה די הגיונית.
הייתי מוסיף לרשימת ה"לאן נעלמו?" את ג'ון מקטירנן וריצ'רד דונר, שניים מבמאי האקשן הבולטים והטובים של שנות השמונים והתשעים, שלא עשו שום דבר בעל חשיבות בעשור הזה.
אה, ואיפה לעזאזל פיטר ג'קסון? הבנאדם עשה ארבעה סרטים מעולים בעשור הזה (בלי לספור את החדש שלו, שעדיין לא ראיתי), ואתה בוחר במקומו את פ"ת אנדרסון שעשה סרט וחצי?
אוי, משום מה הייתי בטוח ש"אחי, איפה אתה" יצא ב-99'. מסתבר שהכהנים כן יצרו סרט אחד ממש נפלא בעשור הזה.
איצקר- נכון ש"סימנים" היה עדיין סרט סביר, אבל אתה באמת חושב ש"הגברת במים" היה סרט טוב? נראה לי שמישהו נמצא כאן בהכחשה קשה. שאמאלאן של שנות אלפיים הוא אד ווד מודרני – רק יותר שמרני ועם הרבה יותר תקציב.
JNH: לטעמי גם דונר וגם מקטירנן גמרו את הסוס שלהם בשנות ה-80, ובשנות ה-90 בעיקר נאחזו בשרידי תהילת-העבר. לגבי השאלה איפה נמצא היום מקטירנן – הוא בכלא, לא?
אני חושב שהוא כבר השתחרר. אבל בכל אופן, זה אחלה תירוץ עבורו ללמה הוא לא עושה כלום.
לגבי סורנטינו (הבמאי האהוב עליי, כרגע שפועל באירופה):
הסרט הרביעי לדעתי, הוא כנראה הטוב ביותר שלו- לדעתי.מספר על שני אנשים בעלי אותו שם. האחד, שחקן כדוררגל לשעבר והשני זמר לשעבר.
נשמע מוכר?
עוד הערונת אחרונה על הכהנים: ברור לחלוטין ומעל לכל ספק שהרצף הפנומנלי שלהם הוא רצף שנות התשעים: מ"צומת מילר" (עדיין הכי מופתי שלהם לטעמי) ועד "אחי, איפה אתה" הם יצרו אך ורק סרטים ממש ממש נהדרים, כשסביבם נמצאים מצד אחד "רציחות פשוטות" ו"בייבי אירזונה" המוצלחים ומצד שני "האיש שלא היה שם" המרתק. זה באמת רצף שיכול להתחרות בבילי ויילדר.
"מוכה אהבה" הוא הרבה יותר מאקספרימנט משעשע, אחד הסרטים המדהימים ביותר שראיתי בחיי וההוכחה הראשונה ללכך שפיטי אנדרסון הוא אחד הבמאים הגדולים ביותר אי פעם (ואני לא מגזים).
"מוכה אהבה" סרט נפלא. יותר טוב מ"לילות בוגי" ו"מגנוליה".
בעשור הזה התגלו עוד כמה במאים מופלאים ששווים אזכור:
קרלוס רייגדאס
אנדריאה ארנולד
לוקרציה מארטל
ניל מרשל
גיורגי פאלפי
אפיכטפונג ווירסת'קול
ובטח עוד כמה שאני שוכח
האחים כהן. לגמרי. יהודי טוב עשה לי את זה ברמות שהפתיעו אפילו אותי. גם לי חסרה נוכחותו של טרנטינו. אפשר לסלוח לו על קיל ביל. היה גם את פרוייקט גריינדהאוס. סוג של שירה. וכמובן ממזרים הנהדר.
מה עם ריצ'רד לינקלייטר? 'טייפ',
'חיים בהקיץ'…
או טקאשי קיטאנו?
ולמה לא הביאואת הסרטים הבאים של גלה בבלואני, אחרי ההברקה הגאונית '13 זאמטי'? זה קרה גם לגספר נואה, שאחרי 'בלתי הפיך', שומדבר שלו לא הגיע ארצה.
מיכאל 22, סתם שתדע, מאז בלתי הפיך (2002) עשה גספר נואה סרטים קצרים (ודי מעפנים) בלבד, עד סרטו החדש (והדי מעפן) שיצא ב-2009 ועוד עשוי להגיע לארץ, במקרה, משום מה.
גם אני חושב שלטרנטינו יש מקום ברשימה הזו עם קיל ביל 1 ו-2, פרוייקט גרינדהאוס וממזרים, פלוס הופעות אורח כבמאי ב-CSI וב"עיר החטאים", וכמה הופעות אורח כשחקן
חוץ מזה לשאמאלן היה גם "בלתי שביר" המצוין, אבל זה היה בתחילת העשור ומאז הוא עובר מקטסטרופה לקטסטרופה.
עוד התגלה העשור (וטיפה דעך) של פרננדו מיראלס עם "עיר האלוהים" ואלפונסו קראון עם "ואמא שלך גם", הארי פוטר היחיד שמותר למאכל ו"ילדים של מחר"
רשימה מצוינת, אבל חסר לי ארנפונסקי פה. חוץ מזה, עשור הזהב של הכהנים הוא לדעתי, כמו שאמרו פה, שנות ה90, אבל גם העשור הזה היה לא רע בכלל
יאיר, 'ונדטה' סרט "נחמד"? הבאת לו בזמנו ציון 5/5 ומגיע לו, סרט מדהים