02 ינואר 2010 | 15:10 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום העשור: קטן מול גדול

העשור הזה שינה את האופן שבו אנחנו רואים סרטים, וגם את האופן שבו מפיצים סרטים. נדמה לי שהמהפכה הגדולה ביותר של עולם ההפצה הדיגיטלי, עוד לפנינו – כשמסכי המחשב יהפכו תלת מימדיים ורוחב הפס והרזולוציה יכפילו את עצמם – וכשזה יקרה מה שאנחנו קוראים לו “מהפכת יו-טיוב” ישמע לנו מצחיק כמו רדיו טרנזיסטור שקולט רק תחנות AM. אבל משהו בסיסי ומהותי השתנה בעשור האחרון.



פורסם ב”פנאי פלוס”, 30.12.2009


1. פרמיירות בבית

אחת לשלושים שנה הקולנוע נכנס למלחמת הישרדות, כדי לנסות לנצח את המגרעת הכי גדולה שלו: כדי לשגשג הקולנוע צריך לשכנע אנשים לצאת מהבית, לרוב בערב, וללכת (לרוב לנסוע) למקום כינוס ולשלם כרטיס כניסה. וכדי להצדיק את קיומו, הוא צריך לשכנע מיליוני אנשים לעשות את זה. אנשים, שמרגע שהם יוצאים מהבית ונכנסים לאוטו, עשויים, חס וחלילה, להחליט לנסוע לתיאטרון, או למוזיאון, או למסעדה. בשנות החמישים הטלוויזיה הפכה באמריקה למוצר הזמין בכל בית ואנשים הפכו לבטטות כורסה. הורגשה ירידה במכירת כרטיסים, והקולנוע הגיב בדרך שהפכה מאז ועד לשיטה המוכרת ביותר שלו: הוא נלחם במסך הקטן עם מסך ענק. קולנוע סינמסקופי, מסכי סינרמה, הקרנות תלת מימד, סאונד סטריאופוני. כל מה שאי אפשר להשיג בחוויה הביתית מול האח עם הכפכפים. הקולנוע נלחם בנוחות הביתית עם גרנדיוזיות. בשנות השמונים: מכשיר הווידיאו שוב שינה את הרגלי הצריכה של הצופים. והקולנוע שוב שלף את התלת מימד. ובשנות ה-2000: צרה צרורה, בעיה כפולה ומכופלת. מסכי הפלזמה והאל.סי.די ומערכות הסאונד סראונד הפכו את חוויית הצפייה הביתית ללא פחות איכותית ומרשימה מזו הקולנועית. והזמינות של סרטי קולנוע בערוצי ה-vod, בספריות הדי.וי.די – והכי חמור באינטרנט – גרמו לכך שאנשים ראו יותר ויותר סרטים, רק לא בבתי הקולנוע. והאולפנים ההוליוודיים הגיבו כהרגלם: הפכו את הכל גדול יותר. באמריקה יותר ויותר סרטים הופצו על מסכי איימקס ענקיים (איימקס היא חברה קנדית שכמעט פשטה את הרגל לפני העשור הזה). ומאז 2004 התלת מימד עושה קאמבק. הכל כדי להוכיח לקהל שגם מסך פלזמה 50 אינץ’ ומכשיר בלו-ריי יכולים להיראות גמדיים. ובסיכומו של דבר, זה היה עשור האיי-קולנוע, כשהוליווד מנסה לשדל אתכם לצרוך את תכניה בכל גודל מסך אפשרי, ממסך האייפון (או האייפוד טאץ’) הקטנטן ועד מסך האיימקס הענק. ובמקביל, הוליווד הבינה שהיא מפסידה בקרב על המבוגרים, שמעדיפים לשבת בבית, והיא מפנה כעת את מרכולתה בעיקר לבני נוער. הם עדיין אלה שהולכים לפחות פעם בשבוע לקולנוע. הכל כדי לא להיתקע בבית עם ההורים שלהם.


ובארץ? בעשור הזה ישראל חברה לעולם. כלומר, לעולם הגלובליזציה הנשלט על ידי תאגידי הוליווד. בדצמבר 2003 נפתח בישראל קומפלקס סינמה סיטי. המתחרים שלו היו בטוחים שזה הולך להיות פיאסקו וגיחכו בצד. שש שנים אחרי והמתחרים האלה נאלצו לסגור לא מעט בתי קולנוע בתוך הערים, ויותר ויותר מגה פלקסים בסגנון סינמה סיטי נפתחו או שנמצאים בבנייה. המסכים הקטנים, החפורים בתוך מרתפים וקניונים, סיימו את תפקידם. זה העשור של המסכים הגדולים, הסאונד המרעים, ההקרנה הדיגיטלית, וההפצה הבו זמנית: אחרי שנים שבהם ישראל היתה סמטה נידחת באפריקה שמקבלת את סרטיה באיחור של רבעון עד שנה, רוב סרטי הענק יוצאים כעת בישראל במקביל לשאר העולם. הכל די לשכנע את הצופה שהקולנוע הוא חווייה גלובלית חד פעמית, שאסור לו להחמיץ בקולנוע, ולא לחכות שזה יגיע לטלוויזיה או למחשב. רק, משום מה, מהפכת האיימקס בארץ נכשלה טוטאלית. אולי בעשור הבא.


2. מצלמים ומפיצים בבית

באוגוסט 2005 שתי בחורות מרמלה – ליטל מייזל ועדי פרימרמן – העלו ליו-טיוב סרטון וידיאו קטן שהן צילמו וערכו בלילה אחד. הכי חופשי, הכי ספונטני, סתם משובה: הן רוקדות בחדר השינה ושרות לצלילי השיר “היי” של הפיקסיז. קשה לנתח מה בדיוק היה שם שמשך את תשומת הלב – אולי השארם שזלג משתי הבחורות שנראות כמי שבאמת נהנות, או כי היה שם כשרון קולנועי במה שנראה כמו סרטון ביתי וחובבני. אבל היה שם משהו, וכמו שקורה ביו-טיוב, כשאנשים נדלקים על סרטון, זה נראה כמו דליקה בשדה קוצים. עד היום, ארבע שנים אחרי, צפו בסרטון הזה 28 מיליון איש (אני נתקלתי בו במאי 2006 ונגנבתי עליו, וניסיתי לפענח את סוד קסמו). עם כל ההצלחות של “בטיפול”, “ואלס עם בשיר” ו”ביקור התזמורת” בחו”ל, קשה להאמין שיש עוד איזושהי תוצרת ישראלית שנצפתה על ידי 28 מיליון איש בעולם. סיכום העשור הקולנועי הזה עוסק בעיקר באופן שבו התאגידים ההוליוודיים ניסו למכור לנו את תוצרתם. אבל הנה הצד הנגדי, העובדה שאם יש דבר אחד שתמיד נכון כשזה מגיע לקולנוע זה מה שאמר פעם התסריטאי וויליאם גולדמן: אף אחד לא יודע כלום. ואף אחד לא יודע באמת איך מייצרים להיט. אז כן, הוליווד יודעת למכור סרטים, כמו שתנובה יודעת למכור מעדני חלב. המון פרסום שגורם לנו להזיל ריר ולרצות לקנות כרטיס. אבל כל מה שאנחנו יודעים הוא ש-50 מיליון איש קנו כרטיסים ל”רובוטריקים 2”, אבל נתוני הקופות לא מסגירים כמה מהם גם נהנו מהסרט. לעומת זאת, באופן חתרני לדיקטטורה של האולפנים, מדי פעם צצים סרטים קטנים שהאולפנים לא יודעים איך לשווק, אבל הקהל מתאהב והופך אותם ללהיט. זה לא דבר ייחודי לעשור הזה. תמיד היו את הסרטים הקטנים שהפכו לסנסציות (“איזי ריידר”) והביסו סרטי ענק יקרים שהיו אמורים להיות שוברי קופות (“קליאופטרה”). אבל בעשור האחרון – ולמעשה מאז “פרויקט המכשפה מבלייר” מ-1999 – הפכו האינטרנט, הסמסים והרשתות החברתיות (והשנה: טוויטר) לטריטוריות עוקפות תאגידים, איזורים שבהם הצופים עצמם מעבירים מידע ישיר, נטול פרסומאים ויחצנים. וכך סרטים שנמצאים מחוץ למערכת ההוליוודית פתאום מקבלים חיים. השנה זה קרה פעמיים, עם “מחוז 9” ועם “פעילות על טבעית”. אבל יותר ויותר קולנוענים מגלים שכדי להפיץ את סרטם הקטן והצנוע הם לא זקוקים למפיצים, הם יכולים לעשות את זה לבד. לפחות כך להביא למודעות לקיומם (נדמה שבסופו של דבר כולם רוצים את ההצלחה הגדולה). כמה חודשים אחרי בכורת “היי” ביו-טיוב ניסה קווין סמית לתפוס טרמפ על ההצלחה של שתי הבנות מרמלה ולמכור את סרטו, “מוכרים בלבד 2” באמצעות פרודיה שלו על הקליפ שלהן. יוצרי הסרט “מפלצת בעלת ארבע עיניים” החליטו לוותר על החיפוש המתסכל אחר מפיץ, והוציאו את סרטם לצפייה חינם ביו-טיוב, וגם יוצרי “מופע החיים של גוטל בוטל” הישראלי ניסו לדלג על בתי הקולנוע ולעשות בכורה באינטרנט. וכך גם לא מעט יוצרים תיעודיים, ובהם זוכי האוסקר אלכס גיבני ומייקל מור, שבשם השוויון והאקטיביזם האנטי-תאגידי, איפשרו צפייה בסרטיהם ברשת. אז הסרטים הקטנים, הביתיים, הצליחו בעשור האחרון להגיע לתודעת מיליונים. יש רק עוד דבר אחד שהם עוד לא הצליחו לעשות: לתרגם את זה לכסף. אולי בעשור הבא.

נושאים: סיכום העשור

השאירו תגובה