09 פברואר 2020 | 22:11 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"ג'ודי, מעבר לקשת", ביקורת

"ג'ודי, מעבר לקשת". הקוסם מארץ אוף

איך אתם מעדיפים את הג'ודי גרלנד שלכם? אחת לכמה שנים העולם נסחף לעוד קאמבק של ג'ודי גרלנד, שמתה ב1969, 11 יום אחרי יום הולדתה ה47. לפעמים זה לרגל עוד יום שנה עגול לבכורת "הקוסם מארץ עוץ", ולפעמים זה סתם כי נולד דור חדש שמגלה את הכישרון העצום וקצר המועד שלה. בכל פעם נדמה שמתנהל מאבק לגבי איזה נראטיב להצמיד לדמותה של גרלנד עבור הדורות שנולדו אחרי מותה. בתה, לורנה לופט, שנטשה קריירת משחקת כושלת והפכה למנציחה הראשית של אמה, מעדיפה לקדם את הנראטיב ההירואי גרלנד כאשת הבידור הגדולה של המאה ה20, עם הצלחותיה בקולנוע והשפעתה העצומה על תעשיית השעשועים במשך 30 שנה. גרלנד נתנה הזדמנות ראשונה לג'ין קלי במיוזיקל "Me and My Gal" והיתה מי שגילתה את ברברה סטרייסנד בתוכנית הטלוויזיה שלה. אבל מנגד, העולם אוהב להתמסר גם לנראטיב האחר, של גרלנד כדמות טראגית. אשהילדה שלא מרגישה בנוח בתוך גופה ולא מוצאת את מקומה בעולם הבידור ובחיי האהבה. גרלנד כגיי אייקון, כדיווה גדולה מהחיים, שהחיים פוררו אותה ולא נתנו לה הזדמנות. זה הנראטיב העגום והמדכא שהונצח בהצגה "בקצה הקשת בענן" שעלתה בברודוויי ובווסט אנד, ועכשיו היוותה את הבסיס לסרט "ג'ודי, מעבר לקשת", בו מגלמת רנה זלווגר את גרלנד בשנה האחרונה לחייה. זו לא ממש ביוגרפיה קולנועית של גרלנד, אלא יותר מופע מחווה והצדעה ללהיטים הגדולים שלה ולייסורים הגדולים לא פחות שעברו עליה בזמן שביצעה אותם.

למעט העובדה שהוא מתמקד כמעט כולו באומללות של חייה ומעלים את רגעי הנצחונות שלה, אין ממש דופי ב"ג'ודי" בתור שואו מוזיקלי. זלווגר שרה, רוקדת, סובלת ונבלעת באופן מבהיל לתוך דמותה של גרלנד. רופרט גולד, במאי תיאטרון מהולל בדרך כלל, נמצא באלמנט שלו כשהוא מביים את רגעיה של גרלנד על הבמה או על סט הצילומים. אבל בשאר הזמן אין כאן משהו שאינו יותר מרשים או עמוק מסרט טלוויזיה שמציג כרוניקה של טרגדיה שהיא לא רק ידועה מראש, אלא גם נראית כמו הקלישאה של מוות בעסקי השעשועים (גרלנד, במידה רבה, היתה זו שהמוות שלה, מקוקטייל של כדורי הרגעה ואלכוהול, הקדים מקרים דומים של קריירות טראגיות, מג'ימי הנדריקס ועד הית' לדג'ר). ככה זה כשאת הראשונה מסוגך, אבל הסרט עליך מגיע אחרון.

דבר יחידי יוצא דופן בסרט השגרתי הזה הוא ההבנה המעט מלחיצה, אבל גם החד פעמית, שדמותה של זלווגר כאילו הותכה לתוך דמותה של גרלנד. כשחקנית, זהו הישג כביר. אבל זו גם הופעה שוברת לב ועצובה, בייחוד כששומעים את זלווגר שהסרט הזה הוא קאמבק עבורה מתחננת בתוכניות אירוח ובטקסי הפרסים שהיא גורפת השנה, שלא ישכחו אותה, ממש כמו מילותיה האחרונות של גרלנד בסרט. לגרלנד מגיע סרט מסעיר יותר, אבל זלווגר בהופעה מלחיצה שמעוררת דאגה לבריאותה זוכה כאן לגאולה.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 5.2.2020)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה