18 אפריל 2010 | 09:00 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"יום החצאית", ביקורת

ראיתי פוסטר עם איזבל אדג'אני מחזיקה אקדח ואמרתי, "כמה יכול להיות רע סרט חדש עם איזבל אדג'אני ואקדח". ואז נכנסתי ל"יום החצאית". סרט עם רעיון טוב וביצוע ירוד.


פורסם ב"פנאי פלוס", 14.4.2010


על פניו, לז'אן-פול ליליאנפלד היה רעיון נחמד שכולו עוסק בהיפוכי תפקידים וריסוקי תדמיות. הוא ממקם את סרטו הקאמרי, “יום החצאית", בתוך אולם תיאטרון קטן בבית ספר צרפתי בו לומדים כל הנערים הכי בעייתיים, רובם ממשפחות מצוקה, רובם מוסלמים. ומולם, המורה, איזבל אדג'אני – בקאמבק מעניין למדי – שמנסה ללמד אותם קצת דרמה. ומה היא דרמה אם לא קונפליקטים. ושם הקונפליקטים עולים על גדותיהם: בין גזעיים, בין דתות, בין המינים. לכל אחד ואחד מהם יש סיבה להרגיש שהוא קורבן לדיכוי, וכל אחד יבטא את זה אחרת: חלק באמצעות עידון ואמנות, ואחרים באמצעות אלימות. עד שהמורה, שאמורה להיות חיצונית לכל זה, מתחרפנת, ומתחילה לנפנף באקדח שנופל מילקוטו של אחד התלמידים, ומאותו רגע אנחנו בסיטואציה של בני ערובה. אן, בעצם, בתוך דינמיקה קבוצתית בחלל סגור ובזמן תחום. עד סוף הסרט יתנפצו מולנו כמה סטריאוטיפים, ודמותה של המורה נחשפת, והקווים בין הצדדים מיטשטשים, והם מבינים שהיא אינה כה שונה ברקע שלה מהם, ושגם היא ניסתה להתערות כמהגרת בחברה אירופאית, ועדיין לשמר משהו מהעולם השמרני שבו גדלה ולא להתמסר לחלוטין למודלים המערביים לחלוטין של ארץ ההגירה שלה. אבל עד שאנחנו מגיעים לנקודה הזאת, שהופכת כמה מהדיונים הגזעיים/חברתיים של הסרט למרתקים יותר, והופכים את כל נושא כור ההיתוך לחבית אבק שריפה שכולה גועש מדינמיט של הדחקות ותסכולים, הסרט עצמו מדשדש בכל הטריטוריות הכי צפויות של דרמה מורה/תלמידים וחוטף/בני ערובה. המיזוג בין שני המודלים הקולנועיים האלה היה יכול להיות מרתק יותר, אם לא היינו מרגישים לכל אורך הסרט שהכל כאן היא העמדת פנים תיאטרלית – זה לא רק שהסרט כולו מתרחש למרגלות במת תיאטרון, אלא זה נראה כאילו במת התיאטרון ולא מסך הקולנוע היתה צריכה להיות הבית הטבעי יותר שלו. התסריט, שנראה כמו "סיכון מחושב" פוגש את "בין הקירות" פוגש את "המתווך" (אבל טוב פחות משלושתם), אף פעם לא מגיע למקום שבו הפוטנציאל שלו מגיע למיצוי. והבימוי הולך על בטוח: תנו לכולם לצעוק, ורדפו אחריהם עם מצלמה. אפילו הצילום הדיגיטלי נראה כאן כמעט כמו וידיאו ביתי באיכות ירודה. וכך נותרנו עם סרט שיכול לתפקד מקסימום כנקודת פתיחה לדיון, ולא כחוויה שעומדת בפני עצמה. הסוף שלו, שיש בו עוצמה ותובנה, חושף עד כמה כל מה שבא לפניו היה חלש.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “"יום החצאית", ביקורת”

  1. רומי 18 אפריל 2010 ב - 10:10 קישור ישיר

    איך נמדד סרט?
    האם סרט טוב הוא רק כזה שעושה שימושים מתקדמים במבעים קולנועיים? האם על סרט "תיאטרון" נגזר להיכשל בביקורת?

    יצאתי מהסרט בתחושה של בעיטה בבטן. הוא סיפק לי תחושת חוסר תוחלת וחוסר תקווה, שלא יכולתי להכיל אותם. רק למחרת הצלחתי לדבר על הסרט. מהבחינה הזו, הוא היה הצלחה. הוא עורר אותי לחשוב על הרבה נושאים (חינוך, הגירה, גזענות, שנאה, מגדר, דיכוי) ובצורה לא מלאכותית. למרות אינספור הנושאים שהסרט דחס לתוכו, התוצאה לא הרגישה לי כמו ערבוב מדוקלם, כפי שהיתה סכנה שיקרה. מרבית הדמויות הפכו לעגולות במהלך הסרט בצורה שעוררה מחשבה. חלק מהאירועים היו רדודים ואף מביכים (הנאום של התלמידה שחטפה את האקדח, על מות אמה) אבל המפגש בין כל הדמויות סיפק תמונת מצב רחבה ומגוון אלטרנטיבות להתמודדות עם תופעה שאין לה פתרון קל (לדוגמא, באמצעות הגישות השונות של המורים וחוסר האונים של המנהל).
    הבחירה בצורת הצילום והעריכה ה"כמו-תיעודית" משרתת את התחושה שזה לא סרט, אלא המציאות שבה אנחנו חיים.
    ואגב, להיות "נקודת פתיחה לדיון" זו בעיני מחמאה מאוד גדולה לסרט. אני לא בטוחה מה ערכן של "חוויות שלמות" שמשאירות אותך בלי כלום עם היציאה לרחוב.

  2. Shai 18 אפריל 2010 ב - 13:33 קישור ישיר

    קונםחקטים?

    Are inventing new words?

  3. תמרה 18 אפריל 2010 ב - 18:07 קישור ישיר

    כל מי שהיה אי פעם מורה של אוכלוסיות חלשות יכול להזדהות עם הסרט בטירוף. לא משנה צרפת, ישראל או הארלם. בכיתי שלוש פעמים. וזה אפילו שאני מסכימה שהצילום גרוע. אולי היו כמה הגזמות תיאטרליות, אבל הסרט בסך הכל נותן תחושה מאד אמיתית של תסכול של מורה מול כיתה. של מורה מול דור חדש של תלמידים מזעזעים בגזענותם וחוסר הסובלנות שלהם. של מורה מול חברה מתדרדרת שהוא בה הבורג הקטן שמנסה לשנות חלקיק ממנה ונהדף שוב ושוב. (ומי שניסה ללמד כיתה שהתלמידים בה מסרבים להגיע לטקס רבין ובמקום עושים אזכרות לכהנא יכול להזדהות עם זה לגמרי)
    מה המורה עושה דבר ראשון כשמגיע לידה האקדח? מנסה ללמד! לעשות סוף סוף את התפקיד שהיא מנסה לעשות בכישלון כבר שנים.
    לא יודעת לאיזה גבהים אחרים הסרט יכול היה להגיע, לא בטוחה שהיה צריך את זה שגם המורה היא מיעוט מהגר, אבל היה סרט מאד חזק שלגמרי לא משנה איפה מקרינים אותו, הוא מאד מאד רלוונטי.

  4. איתן 18 אפריל 2010 ב - 19:43 קישור ישיר

    אני עם החבר'ה פה, יאיר. אני מסכים שקולנועית הסרט הזה פגום, אבל את הסרט הזה לא צריך לשפוט קולנועית. הסרט הזה הוא צעקה. צלצול השכמה. וככזה הוא מבולגן, לא מוקפד ודי מגושם בבניה הקולנועית שלו. אבל משהו בו אמיתי, חשוף וכואב – והכאב הזה הגיע אלי.

    שניים משלושת הסרטים שהזכרת – "סיכון מחושב" ו"המתווך" (שבאופן משעשע מוזכר בסרט מספר פעמים) – הם סרטים הוליוודיים, ז'אנריים, ללא כל כוונה להתייחס למציאות. "בין הקירות" היה בעיניי ניסוי מעניין, אם כי ארוך מדי, ודי משעמם בסופו של דבר. לא היתה בו את הצעקה. הוא היה "נחמד" מדי.

    הסיטואציה המרכזית ב"יום החצאית" מתארגנת די מהר, וכל מה שקורה אחר כך באותו חדר סגור מרתק. כל פעם שהסרט יוצא החוצה, אל סיפורו של המתווך – העניין נחלש. שאלת האינטגרציה של המהגרים בצרפת היא שאלה בוערת כבר זמן רב. "חוק הרעלות" הידוע (האיסור ללבוש רעלות בציבור) והדיון הציבורי שנלווה אליו עומד במרכז כאן. התומכים בחוק טענו שצרפת אינה מדינה דתית. לא יהודית, לא נוצרית, ולא מוסלמית. מדינה חילונית. ולכן האיסור ללבוש רעלות (כמובן שעל כיפות הם הבליגו).
    מהי אותה אינטגרציה, והאם המיעוטים באמת נקלטים בצרפת ? האם אותו מולייר, אותו מנסה המורה ללמד, רלוונטי בכלל לנוער המעורב בצרפת של היום? או שזהו רק עוד סממן של הדיכוי המערבי?

    כל עוד הסרט מתרכז בדינמיקה שמתרחשת בכיתה הוא חותך את הנשמה שלי. כשהוא מנסה (בצורה מגושמת, לטעמי) להוביל מהלכים דרמטיים מאולצים (משל היה "המתווך" ההוליוודי) הוא כושל.

    אבל בסך הכל, להרגשתי, הצעקה הכואבת גברה כאן על המגושמות התסריטאית.

    ועוד מילה על איזבל אדז'אני: הפרס שהיא קיבלה אינו מוצדק לטעמי. כל פעם שחוזרים אליה, אל אפיזודה נוספת, לאחר "הפסקה" קצרה שבה ראינו מה קורה בחוץ, אדז'אני נמצאת במצב צבירה אחר. פעם היא היסטרית, ופעם בטוחה בעצמה. פעם היא מלגלגת על תלמידיה, ופעם מפחדת מהם. יש משהו מאוד לא אחיד בהופעתה של אדז'אני. את הפרס היא קיבלה, לדעתי, כאות הוקרה, יותר מאשר בעבור ההופעה הספיציפית הזו. אדז'אני, כזכור, לא הופיעה באף סרט כ-5 שנים, והסרט הזה סימן את חזרתה אל המסך. בנוסף, יש כאן לדעתי הערכה לסרט עצמו: בדומה ל"מטען הכאב", הסרט נעשה ב-2008, ולא מצא מפיץ. הוא אף הוקרן בטלוויזיה, ורק אז מפיץ קטן לקח עליו צ'אנס, והביא אותו אל כלל צרפת (והעולם). אולי היתה כאן גם תמיכה בסרטים קטנים מהסוג הזה.

  5. RealTimePlease 8 דצמבר 2010 ב - 8:28 קישור ישיר

    Mate the spam comments here are driving me spastic! Delte them!

  6. Estelle Crownover 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    I would like to thank you for the efforts you have made in writing this post. I am hoping the same best work from you in the future as well. In fact your creative writing abilities has inspired me to start my own BlogEngine blog now.


השאירו תגובה