"גרינברג", ביקורת
גרטה גרוויג גונבת את "גרינברג"
הולי שיט. האם עופר מתן (מ"עכבר העיר") ואני המבקרים היחידים בארץ שחיבבו את "גרינברג"? חשבתי שזה סרט נהדר. מקסים וצורב באותה מידה. והמשך מוצלח ל"חיים בין השורות" – אני מדמיין את רוג'ר גרינברג, הדמות הראשית ב"גרינברג", בתור הגרסה הבוגרת של הנער מ"חיים בין השורות". מישהו כאן חיבב כמוני?
פורסם ב"פנאי פלוס", 14.4.2010
יש סרטים כאלה. "גרינברג" הוא סרט שפחות או יותר מהפריים הראשון שלו עשה לי קליק ולא הירפה. גם אם לא הייתי יודע דבר על יוצר הסרט, הייתי יודע מיד – בתוך שלוש דקות מתחילתו – שיש לנו טעם דומה בקולנוע ובמוזיקה, ושאחנו פחות או יותר בני אותו גיל. ואכן כך. כה נדיר למצוא רגעים כאלה בסרטים שאתה מרגיש חיבור כה עצום אל יוצרו, עד שאתה חש שלמרות שכל מה שהוא מספר לך בסרט רחוק לחלוטין מחייך האישיים, אתה עדיין צופה בסרט שנעשה על ידי חבר, בן ברית. מצד שני, זה הופך את "גרינברג" לא רק לחוויה מאוד אידיוסינקרטית, אלא גם די פרטית. ובהחלט מקטבת: כמוני, לא מעט מבקרים בעולם (מאז בכורת הסרט בפסטיבל ברלין) ראו בו הברקה והישג, אבל אחרים חשבו שהוא מאותם סרטים הממוקדים רק בקורקבן של עצמם. העובדה שבן סטילר משחק בסרט אמורה היתה לגרום לסרט הזה להגיע לקהל רחב יותר, אבל דומני שזה דווקא בעוכריו. כל מי שיגיע לסרט בציפייה למצו קומדיית בן סטילר טיפוסית על נזלת, הפרשות ורומנטיקה דביקה, עשוי למצוא את עצמו בתוך הנגאטיב המושלם של "ואז הגיעה פולי": העלילה דווקא די דומה, אבל כל השאר שונה לחלוטין.
זה מתחיל בדממה. שוט ארוך ומרוחק, הולך ומתקרב בזום אל גבעה, ובה משוטטת בחורה בלונדינית וצעירה עם כלב. הזום האיטי, הפילם המגורען, השקט, התחושה שאנחנו מביטים ברגע פרטי של בחורה עם עצמה שלא קורה בו למעשה כלום, וגם לא יקרה בו, הכל – באווירה ובאסתטיקה – זורק אותנו לקולנוע הצרפתי והאמריקאי של סוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים. ובכלל, “גרינברג" נראה כמו סרט שהתגלה כיום אחרי שהיה קפוא בזמן מאז 1973. ואכן, מיד אחרי כך אנחנו שומעים שיר של סטיב מילר בנד והעלילה מתחילה. אילולא היה הסרט מלא טלפונים סלולריים הייתי חושב שהוא למעשה מתקיים בשנות השבעים. הוא לא, אבל האווירה בהחלט כן.
לצלילי סטיב מילר בנד אנחנו מתוודעים לעולמם של שני גיבורינו: פלורנס מאר ורוג'ר גרינברג. היא בת 25, הוא בן 40. שניהם אנשים נטולי אמביציה שהחיים מבהילים אותם והם מעדיפים להשתבלל מאשר להתמודד. אפשר לדמיין שרוג'ר ופלורנס הם כמו תמונת "לפני" ו"אחרי" של אותו אדם: היא עדיין בשלב שבו היא מדי פעם מעזה להתנסות בדברים חדשים ואז נכווית, והוא כבר אחרי התמוטטות העצבים שנעלה אותו סופית וסגרה אותו מפני העולם.
סצינת הקרדיטים ממשיכה. הפונטים גם הם נראים כאילו אנחנו בסבנטיז. והצוות שבאומבך שוכר הוא כמו חבורת החלומות, למרות שהוא עובד במיקרו-תקציב: הצילום הוא של האריס סאבידס הנהדר (“זודיאק"), המוזיקה היא של ג'יימס מרפי (האיש מאחורי אל.סי.די סאונדסיסטם). ובסרט ששמו "גרינברג", אנחנו עדיין צמודים לסיפורה של פלורנס, לאורך כל דקות הפתיחה.
באומבך מייצר את סרטיו מחומצה. “לחיות בין השורות", המבוסס על זכרונותיו כילד מהתקופה בה התפרקו נישואי הוריו, היה הסרט שהבליט אותו כאחד היוצרים המרתקים של העשור האחרון. “מרגו בחתונה" כבר צרב הרבה יותר, ולכן בעיניי היה לא נעים לצפייה מרוב עוינות של הסרט לגיבוריו, ושל הגיבורים זה לזה. גיבוריו של באומבך לא רק שאינם מחפשים ומוצאים אושר, נדמה שהם אלרגים לאושר. לא רק שהם נרתעים ממנו, הם ניזוקים ממנו. והם יעשו הכל כדי לחבל באושר, של עצמם ושל אחרים. החומציות של סרטיו של באומבך לא משפיעה רק על הדמויות שלו, אלא גם על צופיו. היא מסוגלת לפורר את החשק שלנו לחיות (את הצדדים הקצת יותר אופטימיים ומחוייכים באופיו הוא מחצין בשיתופי הפעולה שלו עם וס אנדרסון, בכתיבת התסריטים ל”מר שועל המהולל” ו”עמוק במים”).
דמותו הפלגמטית של רוג'ר גרינברג – האיש שנותן לחייו לחלוף על פניו, שבכל פעם שהוא רואה הזדמנות למשהו טוב הוא לא רק מפנה אליו את הגב, הוא מפתח כלפיו עוינות – יכולה להיות מייסרת למדי. אבל גם בזכות המשחק של בן סטילר בתפקיד הראשי ובעיקר בזכות הכתיבה של באומבך (שכתב את התסריט בשיתוף עם בת זוגו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי), גרינברג מצליח להפוך מדמות לנציג של דור שלם. כמו הסרט כולו, גרינברג תקוע בעבר. זו כמו אגורפוביה תקופתית. יש אנשים שמפחדים לצאת מהבית, אבל גרינברג מפחד לצאת מהאייטיז. נדמה שהוא משחזר שוב ושוב ושוב, בכפייתיות, את חייו מאז שנות השמונים, רגע אחרי שגמר קולג'. כל מי שהיה שם לצידו כבר מזמן המשיך הלאה – התחתן, עשה ילדים, התגרש, מצא את מקומו בחיים, מצא לעצמו איזושהי נישה, ואיזושהי תכלית (בעיקר ילדים), אבל גרינברג נעוץ עמוק בעבר. אם בתחילה נדמה שהוא פשוט לא מסונכרן עם בני הדור שלו, סצינת מפגש שלו עם חבורת בני עשרים רק מבהירה לו ולנו שהוא פשוט נמצא בלימבו, ושהוא לא מצליח להסתדר בשום דור.
יש משהו בסגנון של באומבך, שמשלב בין חספוס ובין ליטוש מאוד אלגנטי, שמזכיר את הסרטים המשובחים של הגל החדש האמריקאי של שנות השבעים. וגם משהו מדרמות היחסים הצרפתיות. הזומים האורכים של אלטמן, הדיאלוגים של רוהמר, הארסיות של מייק ניקולס, הזיגזגים הרומנטיים של קלוד סוטה. אבל יש יוצר נוסף שבאופן מפתיע הרגשתי את רוחו מעל הסרט: וודי אלן. לכאורה זו השוואה בנאלית: שימו יהודים ניו יורקיים ניורוטיים בדרמת יחסים מרובת דיאלוגים ומיד תחשבו על וודי אלן. ואכן, לאלן קמו לא מעט חקיינים. לכאורה, "גרינברג" נראה כמו הרחבה לפיצ'ר של הסיקונס בו אלווי סינגר מגיע להוליווד וחוטף חררה חברתית ב"אנני הול". אבל באומבך איננו חקיין, יש בו משהו אמיתי וחשוף, שמצליח בה בעת גם לחצוב משהו מחוויותיו וגם לאבחן מצוקות של דור שלם. ויש אצלו משהו מהמהות הבסיסית שאיפיינה את אלן בסרטיו הכי ארסיים – למשל, "בעלים ונשים". או "חנה ואחיותיה". למשל, האופן בו הוא מטמיע לתוך סרטיו סרטים של יוצרים מפורסמים, מבלי שזה יראה כמו גניבה, או אפילו הומאז' ריקני. או האופן שבו הוא מצליח לשים אותנו במהירות בתוך סיטואציה דרמטית, ואז מתחיל לפורר אותה. ובעיקר, המפגש הנפיץ ביו דורות ובין תפיסות עולם. ואפילו הטון המסכם, שבו אחרי מסע מדכדך, אנחנו נמצאים רגע לפני אפשרות אמיתית לרגע אחד של אושר. רגע הרסני, מצלק ובר-חלוף? או הרגע שישקם את נשמותיהם של הגיבורים שלנו? זה כבר לא בסרט הזה.
גרינברג סרט נפלא. כתבתי עליו בבלוג שלי (ניק-לינק)
הלוואי שמישהו היה אוהב אותי 🙁
גרינברג מצוין. לא צריך לצפות לסיפור או לבדיחות עם פאנץ' ליין בכל סרט. אני בכלל לא מסכים עם החיבורים שאתה עושה בין הדמויות (גרינברג הוא הנער המבוגר מ"חיים בין השורות" או פלורנס המבוגרת) או עם ההשוואה עם וודי אלן. אצל אלן, כמה שלפעמים הסרטים שלו מרגשים ומצחיקים, התחושה היא תמיד ספרותית ואנליטית מדי, ובמובן מסוים מזויפת. גרינברג מרגיש הרבה יותר אמיתי ומחובר למציאות. ובניגוד לאלן, אין דמות אחת בכל הסרט שהיא קריקטורה. כל השחקנים מצוינים. לא ידעתי שאיפנס יכול להיות כל כך טוב.
איוונס שחקן מעולה, הוא פשוט לא נחשף יותר מדי לקהל הרחב.
אני מאוד אהבתי את הסרט. הביקורת שלי עלתה לנרג' בגרסה ערוכה ובקרוב אעלה אותה בבלוג שלי בגרסה שכוללת את התוספות שמופיעות בגרסה המודפסת.
סרט פנטסטי. ביקורת פנטסטית. הקישור לסיקוונס הוליווד ב'אני הול' מבריק. תודה
לחובבי הסרט (וגם בכלל) כדאי לצפות בראיון המשותף של באומבך וסטילר אצל צ'רלי רוז, שם הם מדברים על מה עמד מאחורי הסרט וכדומה:
http://www.charlierose.com/view/interview/10942
למען הסר ספק:
תגובות 1, 8 ו-10, הן שלי.
השאר הן של מתחזה.
למען הסר ספק:
רק תגובה 8 9 זה שלי.
מיצי מיצי מיאו מיאו
אז תגובה 11 לא שלך, וילנצ'יק? יש פה סתירה לוגית.
לא סבלתי את הסרט הזה.
אני חושב שהוא הצליח להכניס לי לראש מושג חדש בקולנוע "אותנטיות זולה".
חוטף חררה ולא חותף…
תקן מהר לפני ש-velvet תראה.
לראות את הסרט הזה כשיש מישהי שמנסה לצחוק בכוח שלוש שורות מאחוריך בכל סצנה שנייה. זי דומה לסקס עם מכונת גילוח.
סטיבי, איפה אהבת את איפנס/איוונס בעבר? חשבתי שהוא היה טוב ב"הטבע האנושי", בסדר ב"נוטינג היל" ומעצבן בthe 51st state. אבל לא חשבתי שהוא מסוגל לשחק בנאדם רגיל מופנם בצורה משכנעת.
עדיין לא צפיתי בסרט, אבל הוא גבוה ברשימת הצפייה שלי לאחר שמאד אהבתי (מאד מאד, למעשה) את סרטיו הקודמים של באומבך. אז כאמור עדיין לא ראיתי, אבל יש לסרט מקדם חיבוב די גבוה אצלי. דעה אמיתי לאחר שאצפה בו.
יובל – ראיתי אותו גם ב"רדיו רוק", ב"once upon a time in the midlands" וב"טווין טאון", השונים מאוד זה מזה (ראיתי גם את "רוקדים בלונאסה" אבל אני לא ממש זוכרת אותו שם), וגם קצת כמוזיקאי, וגם קצת בראיונות. זה הספיק לי 🙂
(ואני מקווה שייצא לי לראות גם את "mr. nice", אם כי שם אני מניחה שהוא מציג את הצד היותר מוזר, פשוט כי הוא משחק את הווארד מרקס)
חזרתי לקרוא בביוקרת הזאת שוב לקראת צפייה שנייה בסרט. אחת הביקורות הטובות שלך השנה
Hi, i think that i saw you visited my web site thus i came to “return the favor”.I'm attempting to find things to enhance my website!I suppose its ok to use some of your ideas!!
אוי ואבוי של סרט. הבאתי לו 10/2 בIMDB
אני מעריץ את נוח באומבאך. 'חיים בין השורות' ו'מרגו בחתונה' היו כתובים בצורה יוצאת דופן, סרטים נפלאים. וודי אלן היה מתגאה. 'גרינברג', לעומת זאת, אחד הסרטים המשעממים ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות. כלום לא קורה בו. זו עשייה קולנועית מיותרת. מה בדיוק נפלא בו? אני סומך על באומבאך לחזור לעצמו ומהר.