08 פברואר 2007 | 08:00 ~ 43 תגובות | תגובות פייסבוק

הירו ג'ימה

עוד רגע הביקורת שלי על "גיבורי הדגל" של קלינט איסטווד, אבל לפני כן, משהו שאני לא מצליח לשמור בבטן: היום נפתח פסטיבל ברלין. "בופור" של יוסף סידר מתחרה שם. הסרט הוקרן בשבועות האחרונים לתקשורת המקומית ולמשפחות החיילים שנהרגו במוצב רגע לפני הנסיגה ושהסרט, כמו גם הספר "אם יש גן עדן", מבוסס בעקיפין עליהם (למרות שכל השמות בסרט שונו ושבסוף הרולר מופיעה ההצהרה: "כל הדמויות בדויות וגו'").
הסרט, עם צילום סינמסקופי יפהפה של עופר ינוב ופסקול אמביאנטי מעולה ולא צפוי של ישי אדר, ייצא רק ב-8 במרץ, אבל קבלו את ההכרזה הבאה: אני נקניקיה אם בתקופה הזאת בעוד שנה "בופור" לא יהיה מועמד לאוסקר האמריקאי. כן כן. בהנחה ש"בופור" יצליח לזכות בספטמבר בפרס האקדמיה הישראלית בספטמבר אני מאמין שהוא יהיה הסרט הראשון מזה 23 שנים שיצליח להגיע לכדי מועמדות לאוסקר. נכון, זה הימור פזיז: שנה לפני, ובלי שיש לי מושג אילו 60 ומשהו סרטים זרים נוספים ייחשפו, ובכל זאת, it's that good.

והנה הסרט שאוכל עם "בופור" מאותו המסטינג, "גיבורי הדגל". מתוך מדור הדפוס של "סינמסקופ" מגליון "פנאי פלוס" של אתמול:

לפני שאני מגיע לעסוק בצדדיו האמנותיים והאיכותיים של "גיבורי הדגל", סרט המלחמה החדש של קלינט איסטווד (הראשון מבין שניים שלו שייצאו החודש בארץ) אני רוצה להפנות את תשומת הלב לשני עניינים מסביב.

האחד: כשזה מגיע לאולפנים הגדולים אני מניח שלא מעט מההחלטות ההפצה הבינלאומיות מתקבלות במשרדי הנהלה תאגידיים אי שם בלוס אנג'לס או בלונדון ולאו דווקא בתל אביב. יש פעמים שמחליטים להפיץ סרט בו בזמן בכל העולם, בעיקר בסרטים בעלי אטרקטיביות בינלאומית ובעיקר כדי להילחם בפיראטיות. ויש פעמים, המוכרות יותר לצופים בישראל, בהן מוחלט להשהות בכמה חודשים יציאה של סרט אחרי בכורתו האמריקאית. לפעמים בגלל תזמוני עונות שונים (חגים, למשל), אבל גם כדי לתת לסרט להיבנות בחו"ל על הביקורות או ההצלחות שלו במולדתו. אבל לדעתי מה שקרה עם ההפצה המקומית של "גיבורי הדגל" הוא כמעט טרגדיה. ההפצה, לדעתי (ולדעתי האישית בלבד), הרגה את הסרט (כמובן שאשמח להתבדות, אם יואילו המפיצים לפרסם את נתוני מכירות הכרטיסים).
הסיפור מאחורי הפקת שני סרטיו החדשים של איסטווד נהייה מתוקשר לא פחות מהסרטים עצמם. זה התחיל בבוקר שאחרי האוסקרים ב-2005, כשאיסטווד יצא עם שני פסלונים על הבימוי ועל ההפקה של "מיליון דולר בייבי". הפסלונים האלה לא רק ביססו את מעמדו כאחד היוצרים הגדולים בתולדות הקולנוע האמריקאי, אלא בעיקר היוו ניצחון אישי של איסטווד מול שותפיו הוותיקים, והאנשים שמממנים את סרטיו: אולפני וורנר. הם לא האמינו ב"מיליון דולר בייבי". הם אמנם מימנו אותו, על פי החוזה ארוך הטווח שלהם עם המפיק-במאי-כוכב-מלחין, אבל הם מכרו את זכויות ההפצה הבינלאומיות של הסרט ותכננו לקבור את הפצתו למתישהו בינואר-פברואר, תקופה שהיא בית קברות לסרטים שהאולפן אינו חפץ ביקרם. איסטווד נלחם בהם והצליח לשכנע אותם להוציא את הסרט בדצמבר 2004, בשניה האחרונה בה הוא עוד היה יכול להשתלב בתחרות האוסקר של אותה שנה. הסרט, באופן הכי מילולי, הגיח משום מקום. וזכה. עכשיו נראה את אולפני וורנר לא עושים את מה שאיסטווד מצווה עליהם.
והוא לקח את פסלוניו ויצא להפיק, לראשונה בשיתוף עם סטיבן ספילברג, את "גיבורי הדגל", המספר את סיפור הקרב באיוו ג'ימה במלחמת העולם השניה, הקרב שהנפיק את צילום הנחתים הנועצים את דגל ארצות הברית, והפך לסמל הניצחון האמריקאי במלחמת העולם השנייה, למרות שכשצולם הצילום הניצחון עדיין היה נראה רחוק למדי. אלא שתוך כדי ההפקה הרגיש איסטווד שזה לא מספיק לו. התחקיר שהוא ביצע לקראת הסרט חשף בפניו סיפור שלם שלא סופר: זה של הצד היפני. הוא פנה לאולפני וורנר וביקש מהם שיעזרו לו לממן סרט נוסף שיצולם בצמוד ל"גיבורי הדגל", עם אותו צוות ואותה הפקה, במחיר כמעט מוזל, ושיספר את הסיפור מהזווית השנייה. מבחינה אנושית זו היתה כמובן מחווה מרשימה, אבל מבחינה קולנועית, כשפורסם הסיפור, קשה היה שלא לחשוד שמדובר בגחמה מעט מגלומנית של במאי שיכור ניצחון. וכך נולד "מכתבים מאיוו ג'ימה", שתואר לאורך כל הדרך, מיציאתו להפקה ב-2005 ועד יציאתו לאקרנים באמריקה לפני חודשיים, בתור הסרט הנספח ל"גיבורי הדגל". ההיררכיה היתה ברורה: "גיבורי הדגל" הוא הסרט שאיסטווד וספילברג רצו לעשות, הוא ההפקה הבכירה שלהם, ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" הוא תוצר לוואי, מעין הומאז' הומניטרי/אמנותי ותו לא. ובהתאם, "גיבורי הדגל" יצא בסתיו, בדיוק בזמן להשיק קמפיין אוסקר מפואר, ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" תוכנן לצאת בפברואר 2007 בהפצה מצומצמת, כיאה לסרט שממילא דובר יפנית ולא אנגלית. אלא שאז יצא "גיבורי הדגל" והתקשורת האמריקאית פלטה מין אנחת אכזבה קולקטיבית. משום מה הם ציפו ליותר. גם הקהל לא ממש רץ לאולמות. איסטווד חטף כישלון די מביך אחרי רצף ניצחונות. ואז הפעיל איסטווד את שריריו: הוא שוב דרש מהאולפן להקדים את יציאת "מכתבים" לדצמבר, בזמן לאוסקרים. האולפן הסכים. המבקרים האמריקאים ראו את הסרט והתעלפו: זה הסרט המשמעותי, החשוב והמרגש מבין השניים, הם הצהירו. זה לא נספח כלל, אלא הדבר האמיתי. לפני שבועיים שוב הבינו באולפני וורנר שכשאיסטווד דורש צריך להקשיב לו: "מכתבים מאיוו ג'ימה" זכה למועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. איסטווד מועמד לאוסקר על בימוי הסרט הזה. "גיבורי הדגל" נדחק לקטגוריות הטכניות הזניחות.
והיום, מגיע "גיבורי הדגל" לישראל. "מכתבים מאיוו ג'ימה" יגיע ב-22 בפברואר, אחרי שיעשה את בכורתו האירופאית בפסטיבל ברלין שנפתח היום. אלא שכעת, אחרי כמעט שנתיים של דיבורים על הסרט, נדמה כאילו אין כוח לבזבז את הזמן על הסרט השולי בצמד, הבו לנו את הסרט השני. בקיצור, "גיבורי הדגל" נדפק. האם בצדק? אינני יודע עדיין, עוד לא ראיתי את "מכתבים מאיוו ג'ימה", ואני בהחלט חושב, להבדיל מלא מעט מבקרים אמריקאים, ש"גיבורי הדגל" הוא סרט מרשים וחכם וחשוב, למרות כל מגרעותיו שאכן תוארו היטב. אבל אני כן יודע שהוא מגיע אלינו עם דימוי פצוע וצולע. ואני גם יכול לנבא די בקלות שהעתיד של שני הסרטים האלה הוא כצמד. אחרי שעסקי ההפצה המסחריים יירדו מהפרק קל לנחש שמעתה ועד עולם יוקרנו שני הסרטים בצמוד – בסינמטקים, רטרוספקטיבות, ימי עיון, הקרנות טלוויזיוניות ומארזי די.וי.די. כל מה שלי, כמבקר, נותר לעשות הוא להגיד לכם ש"גיבורי הדגל" הוא סרט לא רע בכלל להעביר איתו את הזמן עד לבואו של "מכתבים מאיוו ג'ימה". את ההשוואה הבלתי נמנעת ביניהם אקיים כאן בעוד שבועיים.

השני: כמי שמתעניין לא רק בקולנוע עכשווי אלא גם בתולדות הקולנוע, אני מרותק למראה רצף ההישגים האמנותיים שמנפיק לנו איסטווד בעשור האחרון. אני נזכר ברצף הסרטים החד פעמי שהוציא תחת ידיו בילי וויילדר בין 1950 ל-1960, יצירת מופת אחת לשנה. אני מתקשה להסביר את הרצף הגאוני שתיקתק אלפרד היצ'קוק בין 1951 ל-1963. ואני חושב שמה שאיסטווד מביא לנו כבמאי מאז 1992 הוא פשוט רצף היסטורי – יד פוקר מנצחת ונדירה – של סרטים בשלים, מרתקים, מרשימים, של קולנוען עם כריזמה אמנותית בלתי נדלית.

ועכשיו לסרט עצמו: כצופים אנחנו יכולים לבחון את "גיבורי הדגל" מבעד לשלוש נקודות תצפית ביקורתיות שונות. האחת, כסרט הממשיך או מפתח את הנושאים שמעסיקים ממילא את איסטווד בסרטיו האחרונים. השנייה, כמין פרויקט-אח ל"להציל את טוראי רייאן" של ספילברג. השלישית, כסרט מלחמה המנותק מדיון בפילמוגרפיה של יוצריו ונבחן רק על פי הסטנדרטים של הז'אנר. מידת ההנאה וההתפעלות שלכם מהסרט מותנית בנקודת התצפית. לאמור: נקודת מבט א' תראו סרט חכם, מרגש ומצוין. נקודות מבט ב' ו-ג' יחשפו בפניכם סרט מרתק, מעניין, ראוי לדיון ולתשומת לב, אבל גם סרט שבהחלט יכול לעורר אכזבה מסוימת.
קל להבין מה משך את איסטווד לפרויקט הזה. הוא מכיל שתיים מהתימות שמעסיקות אותו מאז "בלתי נסלח", זוכה האוסקר הראשון שלו מ-1992: זיקנה והיסטוריוגרפיה. איסטווד הפך לאחד האמנים החשובים העוסקים באופן עקבי ועדין בזיקנה, חשבון נפש, אחריות. הוא מתחשבן עם הקריירה של עצמו, ככוכב רב און וכוחני משנות הששים והשבעים, שכיום הוא אולי חלש יותר מבחינה גופנית, ואולי מפויס יותר מבחינה אנושית, אבל הוא חד מחשבה אפילו יותר משהיה בעבר. אם סרטיו עד אמצע שנות השמונים עסקו בשלטון הכוח, סרטיו מאז 1992 עוסקים – לא כולם אמנם – באנשים שמנסים לנסח מחדש את ערכי חייהם, עכשיו כשתש כולם והם יכולים לעצור ולהרהר. והעיסוק בהיסטוריוגרפיה מרתק אף הוא. שוב, מאז "בלתי נסלח" עוסק איסטווד בפער שבין ה"היסטוריה" וה"אמת". "גיבורי הדגל", כמו "בלתי נסלח", מציג סיפור כרונולגי אחד, המנסה לתאר מה קרה בחמשת ימי הקרב הראשונים על האי היפני איוו ג'ימה, שהנחתים האמריקאים נתבקשו לכבוש, בדרך אל יעדם לכבוש את טוקיו ולהכריע את המלחמה (שבשלב זה כבר הסתיימה באירופה אחרי כניעת גרמניה). ומנגד, הסרט מציג את האופן בו תועד הקרב הזה באמצעי התקשורת האמריקאים, במנגנוני הספין הממשלתיים וכתוצאה מזה האופן השגוי בו הוטמע הקרב לתוך הזיכרון הקולקטיבי של אומה שלמה. אומה של מאות מיליוני אנשים, המייחלים לתקווה ולגבורה, מדמיינת לעצמה סיפור אחד. עשרות בודדות של חיילים, שהיו שם, מכירים אמת אחרת. כל חייל יודע שעשרות אנשים לא יביסו מאות מיליונים, גם כשהצדק לצידם. ובין שני הנראטיבים מציג איסטווד שלושה חיילים שנרמסים תחת המכבש העצום שמונח עליהם: המכבש ההיסטורי, שמעניק להם תפקיד גבורה שהם לא מרגישים ראויים לו; מול המכבש של המציאות, שסוחט מהם בעיקר רגשות אשם, על כך שהם לכאורה חיים על חשבון עמיתיהם למחלקה שנהרגו.
הבעיה העיקרית של "גיבורי הדגל" היא שהלבטים של שלושת החיילים מפעפעים עמוק מדי אל תוך הסרט עצמו. יחסית לקלינט הבטוח בעצמו, הדעתן, החד-ולעניין, קלינט שמספר סיפור ברור ברצף כרונולוגי, "גיבורי הדגל" הוא סרט מקוטע מבחינה עלילתית, עם מעברים לעיתים מהוססים בין שלושה צירי זמן, שנדמה שיד רועדת ואכולת ספקות ערכה אותו. למראה הסרט ברור למה החליט איסטווד, תוך כדי ההפקה, לצאת ולספר את אותו סיפור מנקודת מבט נוספת, זו של החיילים היפנים על האי (אלה הפסידו לבסוף, אלה שסיפורם לרוב לא נשמע). נדמה שאיסטווד בא ל"גיבורי הדגל" במטרה לצלם סרט אחד, ותוך כדי העבודה איבד את הבטחון שלו בסיפור של עצמו. ההססנות הזאת בולמת את "גיבורי הדגל" כחוויה רציפה – ומשום כך בהשוואה לסרטי מלחמה "קלאסיים" הוא עורר לא מעט אכזבה ביקורתית – כי איסטווד נרתע מעצמו בכל פעם שהוא מגיע לראש ההר. הוא נרתע מהתיוג של הקרב על איוו ג'ימה כנצחון, אבל הוא לא מעז לדבר עליו במושגים של כשלון או הפסד. הוא נרתע מהשימוש במילה "גיבור", אבל הוא אחוז התפעלות והערכה לדמויות הראשיות של סרטו, שהקריבו קורבן מסוג אחר למען מדינתם. הוא רוצה לעשות סרט ביקורתי, אנטי-מלחמתי, העוסק בקורבנות הלא-תמיד מוצדקים שמשלמים גם במלחמות לכאורה מוצדקות, אבל הוא לא יכול שלא לביים סרט פטריוטי. אך למרות המגרעות, והמבנה העקלתוני של הסרט, "גיבורי הדגל" הוא הישג קולנועי אדיר, ומחציו השני הוא גם הופך לפצצת מצרר רגשית, אלימה ומדממת, המציגה את המלחמה בשתי חזיתות, זו שנלחמת מול האויב וזו שנלחמת מבית, וזו מלחמה שאי אפשר לצאת ממנה בחיים, גם אם חמקת מכדורי האויב.

43 תגובות ל - “הירו ג'ימה”

  1. שי 8 פברואר 2007 ב - 8:53 קישור ישיר

    בוקר טוב יאיר:
    מי אמר שבופור יהיה הסרט הישראלי הכי טוב השנה. תן לשנה החדשה להתיע אותך, ואל תבאס מראש.

    רוה לשי: אין לי מושג אם "בופור" יהיה הסרט הישראלי הטוב של השנה. צפויים לנו לא מעט סרטים מסקרנים מאוד השנה, מ"הסודות" דרך "נודל" ועד "מדוזות". "בופור", לא באופן יחסי אלא באופן אבסולוטי, הוא סרט טוב (לדעתי). ומבחינת העשייה שלו, קנה המידה ההפקתי, הנושא שלו והקשר שלו למה שמעסיק כרגע את הקולנוע העולמי הוא מסתמן כסרט שישתלב היטב באוסקרי 2008. ואולי זו נבואה מופרכת, נראה בעוד שנה. בכל מקרה, את המשך הדיון ב"בופור" נעשה בעוד חודש, כשהסרט יגיע לבתי הקולנוע.

  2. עדן 8 פברואר 2007 ב - 9:22 קישור ישיר

    מעניין אם ברצף של איסטווד מאז 1992 אתה כולל גם את הסרטים הלא כל כך מרשימים "ספייס קאובויס" ו"רצח מתקתק". לטעמי במקרה של איסטווד מדובר על שתי תקופות, אחת מ"בלתי נסלח" עד "חצות בגן הטוב והרע" והשנייה מ"מיסטיק ריבר" עד היום.

    רוה לעדן: כן, אני כולל אותם. "ספייס קאובויס" נהדר בעיני, "רצח מתקתק" הוא החמצה, אבל עדיין סרט לא צפוי שמעוות את הז'אנר עליו הוא בנוי. דווקא, מכל סרטי התקופה הזאת, הסרט שהכי קשה לי איתו הוא "חצות בגן הטוב והרע" שלא מסתדר לי עם התזה ותוקע את הרצף. אבל סרט אחד ב-14 שנה זה בגדר סביר (ע"ע "אני מודה" של היצ'קוק ברצף הנ"ל).

  3. גע"ס 8 פברואר 2007 ב - 9:33 קישור ישיר

    וואו. איזו נבואה מרגשת

  4. עמיתבי 8 פברואר 2007 ב - 9:38 קישור ישיר

    ממש אהבתי את הסרטים הקודמים של סידר.
    ב"הסדר" הוא הפגין יכולת סיפור ויזואלית דרך בימוי נכון ושימוש במוטיבים ויזואליים. זה סרט על גאולה שיש בו כל הזמן משחקים של אור וצל : המבט הצר על המציאות ע"י הלבשת כתם האור על העין בסצנת ההצצה על הר הבית, סצנת החרמון הדתית לאומית שהמגע בה מתרחש בעזרת אור ולא בעזרת עור, האור השמיימי של ההליקופטר כגורם מאיים בסוף ועוד.

    ב- "מדורת השבט" הוא הפגין יכולת סיפור ויזואלית כדרך הטבע – דרך התסריט. יש בתסריט גיבורה שמתחילה את הסרט מנותקת לחלוטין מהמציאות ומסיימת אותו מחוברת אליה לחלוטין. יש חיבור בין המסלול הרגשי שהיא עוברת למסלול החיצוני – היפרדות מהאידאלים של החברה הדתית לאומית. אבא חסר פעמיים.

    לכן ממש התרגשתי ששמעתי על "בופור". קודם מהמחשבה שסידר עושה שוב סרט, אח"כ מהמחשבה שהוא יהיה טוב יותר מהקודמים, ובסוף מהנושא שהוא בחר לעסוק בו. וכשראיתי את הפוסטר.. נו, מה אני אגיד? לא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים כי היה ברור לי שזה הולך בכיוון נכון. אגב הימורים של שנה קדימה – ברור שזה פוסטר השנה.

    אה, וגם הטריילרים: http://www.bufor.co.il

  5. james newton howard 8 פברואר 2007 ב - 10:47 קישור ישיר

    אני חייב לציין שפגעת בול בעניין בן אפלק – באמת התפקידים הסבירים היחידים שלו היו כשהוא שיחק טמבל (GOOD WILL HUNTING, DAZED AND CONFUSED).
    "הגרסה ההפוכה של המלך מידאס". גדול.

  6. אביטל 8 פברואר 2007 ב - 11:45 קישור ישיר

    מאיפה הבאת את זה – "אני נקניקיה…"? אני לא יודעת בשביל מי אני מקווה יותר להגשמת הנבואה – בשביל יוצרי הסרט או בשבילך..)

  7. קורא עוקב 8 פברואר 2007 ב - 12:12 קישור ישיר

    אני די בטוח שכתבת דברים די שליליים על איסטווד, לדעתי זה היה אחרי הסרט הזה ששמו זרח מפרחוני, עם האונס של הילדים. כתבת אז שלמרות שהוא במאי מחונן הוא אדם קר, ציני ורשע. אני לא זוכר את הנוסח המדוייק אבל אני בטוח שאתה זוכר למה אני מתכוון.

    רוה לקורא: הו, בהחלט. מערכת היחסים שלי עם איסטווד בהחלט סוערת. אבל אני מפריד בין ההערכה (המאוחרת) שלי אליו כאל במאי, אמן ואוטר ובין ההנאה הפרטית שלי כצופה. הדוגמה הכי טובה מהשנים האחרונות היא "מיסטיק ריבר" (אליו התכוונת אני מניח), סרט שהערכתי אותו אבל שנאתי כל רגע בו, בעיקר בגלל שאני מזהה אצלו תפיסת עולם עקבית שקשה לי איתה. "מיליון דולר בייבי" ריכך אותי אליו וגרם לי להעריך את סרטיו כמכלול סגנוני ונושאי רצוף, עם איכות בימוי גבוהה, גם אם לא את כל הסרטים לא הייתי רוצה לראות פעם שניה באופן אישי.

  8. אור 8 פברואר 2007 ב - 12:57 קישור ישיר

    (אין פה ספויילרים)

    יאיר, ידוע וברור לכל שאני מעריך וקורא אותך באדיקות עוד מימי "העיר" ואפילו כשאנחנו לא מסכימים אני תמיד לומד ממך. אבל מול "גיבורי הדגל" אני עומד המום (אפילו יותר מהסלחנות שלך ל"מינכן").
    הקטע עם הסירופ תות בקבלת פנים?!, "אני מצטער שלא הייתי אבא יותר טוב"?!, "אני לא מסוגל לסבול שהם קוראים לי גיבור"?!, המשחק היבש?!, המריחה של הסרט על כלום לאורך שתי מערכות?!
    איך אפשר להשאר אדיש לזה?
    אני חושב שאם על בדיוק אותו סרט היה חתום ברוקהיימר היו פותחים לו את הצורה. בגלל שזה איסטווד (כבודו במקומו מונח ויציב) אז מוותרים לו על כל הקלישאות הבלתי נסלחות שלו.
    לעניות דעתי… אבל מה אני מבין?

  9. עופר ליברגל 8 פברואר 2007 ב - 13:01 קישור ישיר

    לגבי הקרירה של איסטווד:
    האם "בריזי" הוא למעשה סרט מן התקופה המאוחרת שלו שנוצר משום מה ב1973? הוא מתאים למאוחרים גם באיכות וגם בעיסוק בזקנה, ארגון מחדש של החיים, יחסי גבר מבוגר/אישה צעירה (חוזר ברוב הסרטים המאוחרים שלו בדרך זו או אחתר).

  10. דניאל פאיקוב 8 פברואר 2007 ב - 13:38 קישור ישיר

    "רצף הסרטים החד פעמי שהוציא תחת ידיו בילי וויילדר בין 1950 ל-1960, יצירת מופת אחת לשנה" הטענה הזאת חוזרת שוב ושוב ואני לא ממש מבין אותה. אולי זה בגלל שלא ראיתי את "הרוח של סיינט לואיס"? ויילדר עשה בתקופה הזאת עשרה סרטים, ואכן היא מתחילה ונגמרת בסרטים חשובים, "שדרות סאנסט" ו"חמים וטעים"+"הדירה" בהתאמה. אבל לרוב הסרטים שבאמצע אני מתקשה לקרוא יצירות מופת. "אהבה אחר הצהריים"? "סברינה"? "חטא על סף ביתך"? אולי סרטים איקוניים, אולי מהנים לצפייה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

  11. עופר ליברגל 8 פברואר 2007 ב - 13:49 קישור ישיר

    לגבי העשור של וילדור:
    "אס במערה", "סטאלג 17", הסרטים שפתחו וסיימו את העשור – יצירות מופת יחודיות. שאר הסרטים- מעולים, כולל אלה שהזכרת.
    אגב, אני הייתי מצרף את 15 הסרטים שיצר אלטמן הין 1970-1980 לרשימה, למרות שרבים מהם נכשלו מסחרית.

  12. יוני 8 פברואר 2007 ב - 14:36 קישור ישיר

    מעטים הסרטים של קלינט איסטווד שהם לא טובים. אני בהחלט יכול להגיד שהוא הבמאי האהוב עלי בכל הזמנים!!{דעתי האישית בלבד ואני יודע שיש במאים שתרמו הרבה יותר ממנו לעולם בקולנוע}

    "גיבורי הדגל" הוא סרט טוב (4/5) לא יותר לא פחות יש פה כמה קלישאה פה ושם ואני כבר אמרתי בעבר שרייאן פליפה הוא אולי השחקן הכי גרוע שיש עכשיו בהוליווד אבל הוא סרט טוב מאוד אבל יש לחכות ל"מכתבים" כי הוא באמת הרבה יותר טוב אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים כן כן!!.

  13. הפינגווין 8 פברואר 2007 ב - 14:52 קישור ישיר

    קודם כל, בשם האתגר, אני קבנוס אם האקדמיה הישראלית בוחרת את "בופור" כסרט הטוב ביותר. זה כל כך לא הסגנון שלהם להעניק את הפרס לסרט מיוחצן שיוצא בתחילת השנה הלועזית. מה גם שהאקדמיה המקומית הראתה שוב ושוב חוסר התאמה עם טעם האקדמיה ההוליוודית.

    מעבר לזה, אם כבר מזכירים במאים עם רצף מדהים, שלושה אהובים עלי במיוחד (זהירות, טעם אישי):
    טים ברטון, בין 1988 (ביטלג'וס) ל-1999 (סליפי הולו), כאשר רק "כוכב הקופים" מונע מהרצף להימשך עד חתונת הרפאים and beyond.
    רוברט זמקיס, בין 1985 (בחזרה לעתיד) ל-1995 (פורסט גאמפ). מבחינתי, הרצף היה מתחיל עוד ב-1978 עם "רוצה לאחוז בידך", אבל לא ראיתי את "מכוניות משומשות" ואני בקושי זוכר משהו מ"בעקבות האוצר הרומנטי".
    סטנלי קריימר, בין 1958 (הנועזים) ל-1969 (הסוד של סנטה ויטוריה), תוך הסתייגות קלה: לא ראיתי את "ספינה של שוטים" (1965).

  14. יוני 8 פברואר 2007 ב - 16:54 קישור ישיר

    יאיר לא אהבת את "מיסטיק ריבר"? ??!!!!1

  15. assafTV 8 פברואר 2007 ב - 20:12 קישור ישיר

    מסכים בנוגע ל"בופור" ואני מחזיק לו אצבעות שיצליח בפסטיבל ברלין. עם היח"צ הנכון והבאז הנכון הסרט הזה, לדעתי, לא רק שיהיה מועמד לאוסקר אלא אף יזכה בו.

    בקשר למגע מידאס בהפוכה – הספיטינג אימג' הם אלו שתבעו את המונח לראשונה במערכון שהציג את רוברט מקסוול כמישהו שכל מה שהוא נוגע בו הופך לחרא.

  16. assafTV 8 פברואר 2007 ב - 20:12 קישור ישיר

    וכמובן תבעו=טבעו

  17. mook2006 8 פברואר 2007 ב - 20:15 קישור ישיר

    ואף מילה על פול האגיס!!!???

  18. ליאור 8 פברואר 2007 ב - 21:16 קישור ישיר

    פינגווין, אתה לא זוכר כלום מ"בעקבות האוצר הרומנטי"? איך אפשר לשכוח את ראשו של מייקל דגלאס מגיח מתוך המים בין רגליה הלבנבנות של קתלין טרנר? אחד הרגעים הכי ארוטיים בתולדות הקולנוע!

  19. איתי 8 פברואר 2007 ב - 21:19 קישור ישיר

    למה 23 שנה? אוונטי פופולו לא היה מועמד ב1987 או שאני מתבלבל עם פרס אחר?

  20. הפינגווין 8 פברואר 2007 ב - 21:52 קישור ישיר

    ליאור, לא ראיתי את הסרט מאז גיל… מתי שהייתי רואה סרטים בערוץ 1.

  21. הפינגווין 8 פברואר 2007 ב - 21:54 קישור ישיר

    איתי, אוונטי פופולו לא היה מועמד לאוסקר. מאחורי הסורגים היה מועמד ב-1985.

  22. הבלתי נסלח 8 פברואר 2007 ב - 22:15 קישור ישיר

    טוב 4 במאים שאני משוחד לגביהם ומשוכנע שאני רואה רצף יצירתי מדהים:

    ספילברג- פעמיים- הרצף הקלאסי (מתחיל ב"דואל" או לפחות ב"מלתעות" ונגמר ב"אי.טי". כן, כולל "1941"- 7 סרטים). הרצף האפל (מתחיל ב"טוראי ראיין" או לפחות ב"AI" ונגמר ב"מלחמת העולמות" כאשר "טרמינל" מאיים על הרצף- 6 סרטים)

    קופולה- די מקובל להסכים על הפנומנון של ארבעת הסרטים מ"הסנדק" ל"אפוקליפסה". אני בעד להרחיב את הרצף ל-6 עד "ראסטי ג'יימס".

    קובריק- מ"ההרג" ועד אה.. "עניים עצומות לרווחה" (אני לא היחיד שחושב שעשרת הסרטים של הקובריקון הם כל אחת יצירת מופת שעולה על קודמתה).

    פון טרייר- "מאלמנט של פשע" עד "לשבור את הגלים" ("האידיוטים"/"רוקדת" נתון בספק)

  23. הבלתי נסלח 8 פברואר 2007 ב - 22:26 קישור ישיר

    אה וכמובן האחים כהן מ"רציחות פשוטות" ("צומת מילר" למחמירים) ועד "אכזריות בלתי נסבלת" ("האיש שלא היה שם" למחמירים)- 8-10 סרטים.

    ואחרון ושנוי במחלוקת- וודי אלן-
    רצף הסבנטיז- "בננות" עד "אנני הול"- 5 סרטים
    רצף אייזטיז- "זליג" עד "ספטמבר"- 5 סרטים
    רצף ניינטיז- "קליעים מעל ברודווי" ועד "לפרק את הארי"- 4 סרטים. לא ממש רצף אבל אני בשוונג.

    טוב, הפסקתי.

  24. ברווז גומי 8 פברואר 2007 ב - 23:12 קישור ישיר

    לא שזה אומר משהו לגבי ההערכה שלך על מידת ההצלחה המשוערת של "גיבורי הדגל", אבל בהקרנה של הסרט היום ב-19:15 בגלובוס עזריאלי באולם אחד הגדול היה צופה אחד בלבד – אני.

    תרשה לי להחמיא לך, יאיר. כתבת באמת יפה על הסרט, ולא רק בגלל שקלעת לטעמי לפחות במרבית הביקורת.
    אבל אם כבר הזכירו את הביקורת שלך על "מיסטיק ריבר", זו זכורה לי כאחת התמוהות ביותר שלך. נראה לי שאז שהחטאת לגמרי את המטרה. אנא תעלה אותה שוב לכאן, ונראה האם היא באמת ראויה לראזיסקופ כפי שזכור לי או אולי באמת קלעת לכוונתו של איסטווד.

  25. james newton howard 8 פברואר 2007 ב - 23:53 קישור ישיר

    בלתי נסלח יקר, אם יורשה לי, מספר נקודות באשר לבחירותיך:
    1. "עיניים עצומות לרווחה" בהחלט לא שייך לרצף של קובריק, שנגמר מבחינתי במטאל ג'אקט (וגם זה אם מבליגים על "בארי לינדון").
    2. לגבי וודי אלן, לא ראיתי סיבה לקטוע את רצף הסבנטיז שלו ב"אנני הול". מה, "מנהטן" לא נכנס לרצף? כעיקרון, אם אתה רוצה להחשיב גם את תקופת הקומדיות השטותיות (אך מאוד מצחיקות) שלו, אז הרצף מתחיל ב"72 דברים" ונגמר ב"פשעים ועבירות".
    3. וספילברג? איפה "שינדלר"? ו"אינדי 3"? אין סיבה לחלק לשתי תקופות. ספילברג נמצא ברצף תמידי.

  26. דניאל 9 פברואר 2007 ב - 0:37 קישור ישיר

    "גיבורי הדגל" כבר באוזן השלישית
    לא חייבים לסבול את ההפסקות ובתי הקונוע המעצבנים של רשת גלובוס גרופ

  27. ליאור 9 פברואר 2007 ב - 1:38 קישור ישיר

    ג'יימס, אני מקווה שתסכים איתי שגם כשקובריק לא עושה יצירת מופת כמו "שבילי תהילה" או "אודיסיאה בחלל", הסרטים ה"בינוניים" שלו מעניינים לא פחות. (לא ראיתי את "נשיקת הרוצח"). וכן, אני כותב בינוניים במרכאות כי אני בדעה של הבלתי נסלח שכל הסרטים של קובריק הם, אם לא מופתיים, לפחות מעניינים. אני לא חושב שהאיש יכול היה לעשות סרט רע וסתמי גם אם היו מצמידים לו אקדח לראש. גם קשה לדבר על רצף כשעושים סרטים במרווחים כה גדולים זה מזה.
    לאחרונה השלמתי חור קובריקי רציני עם צפייה ב"ההרג". מה אגיד לכם? ללקק את האצבעות.

    ספילברג אכן נמצא ברצף תמידי. האמת שרציתי לכתוב את זה בעצמי, בסוף ירדתי מזה, ואני שמח שעוד חושבים כמוני. "1941" יכול אולי להיחשב למעידה הכי רצינית שלו, וגם זה מה שנקרא "כישלון מפואר". (ומה עם "טרמינל"… אולי הסרט הכי פחות ספילברגי של ספילברג. אולי צריך לראות שוב).
    וכן, קוראים לי ליאור ואהבתי את "אינטליגנציה מלאכותית" (והנה הקישור לקובריק והופ סגרתי מעגל).

  28. א"ש 9 פברואר 2007 ב - 3:30 קישור ישיר

    לקורוסאווה הייתה תקופת סרטים כמעט מושלמת בין השנים 1950 – 1962, מ"רשומון" עד "סאנג'ורו":
    "איקירו", "שבעת הסמוראים", "כס הדמים" ו"המבצר הנסתר".

  29. מוקי 9 פברואר 2007 ב - 5:29 קישור ישיר

    יאיר, זה לא מספיק להכריז שתהיה נקניקיה. תצטרך לתעד את עצמך בצילום בין שתי חתיכות לחמניה כאשר חרדל מרוח עליך וגם קטשופ. עכשיו צריך להמתין שנה שלמה לצילום הזה….

  30. עידן 9 פברואר 2007 ב - 9:49 קישור ישיר

    גיבורי הדגל הותיר אותי אדיש כמעט לגמרי, סרט שלא מחדש דבר בנקודת המבט שלו, שום דבר שלא ראינו עשרות פעמים בסרטים אחרים. ים של קלישאות, הן תסריטאיות והן אסטתיות, גם סצינות הקרב המוקפדות לא הצליחו לגאול את הסרט מקיפאון ומשעמום. כנראה שסטיבן ספילברג אמר את המילה האחרונה בנושא עם להציל את טוראי רייאן וכל מה שבעקבותיו רק ממחזר רעיונות ונושאים, אז הפעם זה הקרב על איוו ג'ימה ולא הפלישה לנורמנדי, אותה גברת בשינוי אדרת. הרעיון שעומד בבסיסו של הסרט, מיהו גיבור ומהי גבורה מטופל כאן ברפיון ובמקוריות של סרט בערוץ הולמרק. משחקם האנמי של רייאן פיליפי, ג'סי ברדפורד(שהיה ילד פלא במלך הגבעה של סודרברג) ואדם ביץ'(שגילם תפקיד לא ממש שונה בלחישות מלחמה של ג'ון וו) לא תורם ויש תחושה מעיקה של דז'ה וו(גם נוכחותו של בארי פפר, פליט להציל את טוראי רייאן, מסייעת בכך). אני לא ממעריציו של איסטווד, ודאי לא כשחקן, הסרט הזה כשהוא עומד בהשוואה לשני הניצחונות הקודמים שלו, מיסטיק ריבר ומיליון דולר בייבי, מחוויר כמובן וכנראה שגם בהשוואה למכתבים מאיוו ג'ימה, שזכה לתהילה במקומו וכנראה בצדק. זהו סרט נסבל אבל דהוי ועייף, איטי ולעוס. בעיניי, אכזבה גדולה. הייתי בהצגת בוקר בעזריאלי והנוכחות הייתה דלילה(לשמחתי, כמובן), אבל לא נראה לי שמישהו יצא נפעם ממה שראה(דרך אגב הסאונד לאחר ההפסקה היה חלש ונאלצתי להתאמץ כדי לשמוע את הסיסמאות המאולצות והשחוקות מפי השחקנים, לא הפסדתי הרבה).

  31. עידן 9 פברואר 2007 ב - 10:04 קישור ישיר

    דרך אגב גם ניל מקדונו שמופיע בגיבורי הדגל כאחד הקצינים הוא ותיק מלחה"ע השנייה(אחים לנשק הטלויזיונית) וגם זכור מדו"ח מיוחד של ספילברג. בכלל נעים היה לראות פרצופים מוכרים כמו ג'ודית' אייבי, רוברט פטריק, ג'יימי בל, ג'ון סלאטרי(בתור היחצ"ן הנכלולי, גם הוא ותיק מלחה"ע השנייה בסדרה אחרי המלחמה) ואני יכול להישבע, שון פן כצלם מלחמתי.

  32. ניר 9 פברואר 2007 ב - 10:08 קישור ישיר

    ראיתי אתמול את "בופור" בהקרנת טרום בכורה בסינמטק, ואף על פי שבאתי כל כך אנטי לסרט צבאי על לבנון, הסרט פשוט נפלא.

  33. עופר ליברגל 9 פברואר 2007 ב - 10:20 קישור ישיר

    Bדמה לי שהקריטריון לרשימת הרצפים כולל ממוצע של בערך סרט בשנה, מה שעושה את קובריק וכמה מן האחרים לא רלוונטים. ולגבי וודי אלן: לטעמי הרצף שלו מסתיים רק ב"לפרק את הארי", או עם מתעקשים ב"פשעים ועבירות קלות".

  34. אורון 9 פברואר 2007 ב - 15:24 קישור ישיר

    לכל אלו שהלכו להצגת בוקר של "גיבורי הדגל" בעזריאלי, ולא שכחו כהרגלם לכתוב “חזרתי הרגע מההקרנה של "גיבורי הדגל" ולא נהניתי כי הסרט הוא כך וכך – אתם כ”כ צפויים!

    נראה לי שמישהו נפל לתוך הדייסה של עצמו…

  35. יניב אידלשטיין 9 פברואר 2007 ב - 19:00 קישור ישיר

    טוב, עכשיו שראיתי את "גיבורי הדגל" וגם את "מכתבים" אני מביא אותה בקונטרה לכולם. "דגל" הוא סרט ענק, מטלטל, מרתק לכל אורכו, מבטא נקודת מבט חדשנית (על אחת כמה וכמה בשל קשישותו של הבמאי וההיסטוריה שלו) ועוסק בכמה אמיתות, על ארה"ב ועל ריקנותם של מיתוסים, בביקורתיות ובישירות יוצאות דופן. וזה *לא* סרט מלחמה.
    "מכתבים" לעומתו הוא סרט מלחמה קלאסי, שעוקב בצורה די קורקטית אחרי מהלכו של הקרב, עם פלאשבקים צפויים לעברן של הדמויות, ומנות גדושות של מוות, מוות ועוד מוות. חשבתי שכבר אין טעם לעשות סרטים שהמסר שלהם הוא "מלחמה זה רע" אבל כנראה טעיתי.

  36. איתן 9 פברואר 2007 ב - 23:38 קישור ישיר

    טוב, עכשיו גם אני ראיתי את "גיבורי הדגל". לדעתי, למרות שיש בו רגעים מרשימים (בעיקר קטעי המלחמה) ומרגשים (שוב, בעיקר קטעי המלחמה), הסרט מאוד מקרטע. המבנה התסריטאי שגוי. הוא נע בין שני צירי זמן לא בצורה הססנית, יאיר, אלא בצורה כמעט חובבנית ופרימיטיבית. כמה פעמים אפשר לחזור אל פיצוצי המלחמה דרך רעמים וברקים, או דרך זיקוקי דינור ? מה גם שבאיזשהו שלב נגמרו למר איסטווד הרעיונות, והוא פשוט ממחזר אותם. ישנו סצינות שלמות שחוזרות על עצמן ללא צורך (וזהו השלב שהסרט הפך בעיניי להיות קצת בלתי נסבל). לדעתי, כל הרעיון של עריכה מקבילה בין שני מישורי זמן (וכן, יש גם מישור זמן שלישי, זניח, ומיותר לחלוטין) הוא שגוי. שערו בנפשיכם שהסרט היה נערך בצורה כרונולוגית, והפצועים, ההרוגים, ומעשי הזוועה המלחמתיים היו נערמים בצורה רציפה במשך כחצי סרט, ואז, בחצי השני של הסרט, מכונת התעמולה הייתה יוצאת לדרך. הרי הייתי יושב באולם וקורע את שערותיי ! .
    בעיות נוספות שיש לסרט הן ליהוק שגוי (ריאן פיליפה עוד איכשהו "עובר", אבל השחקן האינדיאני – נורא, וגם השלישי לא משהו), ונטייה של הסרט להסביר את עצמו יותר מדי. אולי אתה צודק, יאיר, בכך שקלינט איסטווד לא היה יכול להרשות לעצמו לעשות סרט שייתפס כ"לא פטריוטי", כשלא מעט חיילים אמריקאים משרתים ממש עכשיו בעירק, אבל זה בדיוק היה הניצחון הגדול של רוברט אלטמן ב"מ.א.ש", שדיבר על מלחמת קוריאה, אבל מבלי שנאמר במפורש, כולם הבינו שמדובר בעצם בויטנאם.

    בנוסף ראיתי היום סרט קטן-קטן-קטן, ממש פצפון, כזה שבפינצטה בקושי אפשר לתפוס, אבל דווקא בגלל חוסר היומרנות שלו, יצאתי עם חיוך על הפנים. אז נכון, זהו בידור קל, אבל משעשע מאוד. לסרט קוראים "10 פריטים או פחות", והוא מאפשר למורגן פרימן להשתעשע על חשבון התעשיה ההוליוודית, ולהחזיר את האנושיות לסרטים. פאז ווגה הספרדייה מאוד משתדלת, ומהווה קונטרה סבירה לפרימן (עם בדיחה אחת גם על חשבון איסטווד), בסרט חביב מאוד.

    הערת צד : את שני הסרטים ראיתי היום ב"יס פלאנט". בצד שמאל, יאיר, הוספת בוקסה להזמנת כרטיסים דרך "טיקט נט", אבל לבית הקולנוע הטוב בארץ כיום לא ניתן להזמין כרטיסים משם, כי הוא פשוט לא מופיע ברשימה. הכיצד ?

  37. עידן 10 פברואר 2007 ב - 11:03 קישור ישיר

    אורון, אל תשכח את ההבדל הקטן: אני שילמתי 31 ש"ח כדי לצפות בסרט בעוד שאתה הולך להקרנות חינם ולא מוציא גרוש…

  38. eurip 26 פברואר 2007 ב - 1:35 קישור ישיר

    ואף אחד לא מזכיר את הקשר בין "גיבורי הדגל" ליצירת המופת של ג'ון פורד "האיש שירה בליברטי ואלאנס". לראות ולהשוות. איסטווד הוא בין יוצרי הקולנוע הבודדים כיום, שמגיע מתוך הכרה אמיתית ועמוקה של תולדות הקולנוע.

  39. המעריץ 2 מרץ 2007 ב - 12:58 קישור ישיר

    אין זה סוד שקלינט איסטווד הוא היוצר הכי חשוב ומבריק בעשור וחצי האחרון ואני חושב שגם סרטיו הראשונים בשנות השבעים והשמונים היו מענינים מאוד ..לקלינט איסטווד היו שני מורים לקולנוע אדירים הראשון דון סיגל המיומן והגדול שנידמה שקלינט ממשיך ואימץ את דרכו והשני הוא לא אחר מאשר ס'רגו ליאונה הפנומן הדגול והחד פעמי שקלינט נתן לו מחווה אדירה בתחילת שנות ה90 ויצר ראת הבלתי ניסלח שלו חבל רק שקלינט לא הולך יותר בדרכו של ס'רגו הן בעיצוב הדמויות והן בצורת הצילום היוורטואוזית לא שיש לי תלונות על הדרך שבו הוא הולך של דון סיגל שהוא במאי מעניין ואדיר בפניי עצמו והיה חבר של קלינט בכול אופן יגידו מה שיגידו בימים שבהם פרנסיס פורד קופולה לא עובד יותר מרטין סרורסזה ניכנע לאולפנים הגדולים וזיקנתו מביישת את נעוריו ובמאים מהסקאלה הישנה כמו ליאונה פקינפה ווילדר הלכו לעולם ומייקל צ'ימנו בלעה אותו האדמה וכמה חבל למי שראה את צייד הצבאיים המופתי קלינט איסטווד ה וא הבמאי הטוב האמיץ והחזק ביותר שפועל היום במרבץ של הוליווד עד שקוונטין טרנטינו יגיד אחרת

  40. respiratory therapy salaries 16 נובמבר 2010 ב - 7:25 קישור ישיר

    I’m having a tiny problem I cannot subscribe your rss feed, I’m using google reader by the way.


השאירו תגובה