25 יוני 2010 | 19:06 ~ 90 תגובות | תגובות פייסבוק

"פעם הייתי", ביקורת

הגיהנום, כנראה, קפא. לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי אורי קליין סימפט סרט של אבי נשר. קליין ועופר מתן מ"עכבר העיר" נתנו לסרט שלושה כוכבים. "פעם הייתי" ממקומם במקום השני בטבלת המבקרים של "טיים אאוט" (יעל שוב נתנה שלושה כוכבים. יקיר אלקריב, שמוליק דובדבני ואני נתנו ארבעה). אבנר שביט ב"וואלה" נתן חמישה. וכרגיל, מסקרן לראות איך חרים רואים סרטים. אורי קליין, למשל חשב ש"טיפולו של 'פעם הייתי' בנושא השואה הוא מנקודות התורפה של הסרט". לעומת זאת, שביט טוען שזו "אחת היצירות המורכבות והמעניינות ביותר על הדרך שבה התמודדה התרבות המקומית עם זיכרון השואה ועל הצורה שבה החלה לבנות את עצמה מחדש". אני, אגב, מסכים עם שביט.



"פעם הייתי" הוא בעיני אחד הסרטים המרתקים בפילמוגרפיה (הישראלית) של נשר. אם הייתי צריך לעשות את דירוג הסרטים שלו לפי טעמי, יש סיכוי שהוא היה מתמקם במקום השני אחרי "זעם ותהילה" (שנותר, עבורי, לא רק בכיר סרטיו של נשר, אלא אחד הסאטים הישראלים הטובים אי פעם). ואולי זה לא מקרי, אולי "פעם הייתי" הוא מעין גרסה מפויסת ומוארת ל"זעם ותהילה". הסרט, בכל אופן, מתאר מערכת יחסים בין גיבור צעיר ובין דמות חונכת מבוגרת ומלאת סודות ואפלה, ממש כמו שהיה בין נח קליין ואדי הקצב, גיבורי "זעם ותהילה". גם שם וגם כאן השחזור התקופתי מרשים ומזכיר לי שנשר נמצא במיטבו כשהוא מתרחק מההווה. "פעם הייתי" עושה חשק לחזור לסרטיו האחרים של נשר – המאז'וריים ("הלהקה", "דיזנגוף 99 ", "זעם ותהילה", "סוף העולם שמאלה", "הסודות"), וגם המינוריים ("שוברים", "הפחדנים") וללקט מתוכם את המוטיביים הקבועים שלו, כמו גם את כל מה שעקבי אצלו, הדברים הטובים וגם החולשות: העין האדירה לליהוק, אבל מולם גם לפעמים התיפורים הגסים מדי במעברים בין הסצינות. אבל מה שהכי מרשים ב"פעם הייתי" הוא שאם בסרטיו הקודמים של נשר תמיד התפעלתי מכך שהוא הכי במאי קולנוע – במובן של Movie movie – קולנוע שחי בתוך מציאות שהיא בראש ובראשונה קולנועית ומדברת קודם כל בשפת הקולנוע (משימה מסובכת מאוד בישראל, בה הקולנוע מדבר בראש ובראשונה בשפת המציאות, ואולי לכן למבקרים רבים קשה עם סרטיו של נשר, משום שהם אינם נראים בדיוק כמו "המציאות") – בא "פעם הייתי" ומזכיר שנשר הוא גם תסריטאי מצוין.



ניסיתי להכיל כמה שיותר אלמנטים לתוך הביקורת שלי על "פעם הייתי", אבל זה לא מספיק. מגיעה לסרט הזה התייחסות אוטריסטית רחבה ומורכבת יותר, שדורשת התבוננות חוזרת ועיונית בכל סרטיו הקודמים של נשר. יכול להיות שהגיע הזמן לעשות את זה.



וכהקדמה, אתם מוזמנים לקרוא את סיפור הכרותי עם אבי נשר – אני בתפקיד נח קליין והוא אדי הקצב. אבל להבדיל מסרטיו של נשר – שאף פעם לא באמת נגמרים בסוף טוב (תמיד יהיה שם או מוות או התפרקות של החבורה וכמעט תמיד תהיה יקיצה מחלום והתמודדות עם חמצמצותה של המציאות), בסיפור הזה כנראה שעוד לא הגענו לגלגל האחרון.



פורסם ב"פנאי פלוס", 23.6.2010



אני עוקב בסקרנות רבה אחרי הגלגולים שעבר "פעם הייתי", מאז שנולד כרעיון ועד שהגיע השבוע כסרט גמור אל בתי הקולנוע בפינה לשיפוטכם. שמעתי עליו לראשונה כשראיינתי את אבי נשר רגע לפני יציאת סרטו הקודם, “הסודות". התוכנית: לפתח במקביל סרט קולנוע וספר. השותפים: אבי נשר ואמיר גוטפרוינד, שכל אחד בתחומו מכיר על בוריה את נפש הישראלי ויודע לתרגם אותה לרבי מכר, ועדיין להישאר בהם אישי וייחודי. השניים התחילו בשיתוף הפעולה: גוטפרוינד יכתוב ספר המספר על חבורת ישראלים ממלחמת ששת הימים ועד רצח רבין, ובמקביל, נשר יהפוך את זה לתסריט. היה רגע שבו הפנטזיה געשה: אולי אפילו שלושה סרטים. טרילוגיה. לא יודע איך זה התנהל בפועל ביניהם, אבל בסופו של תהליך גוטפרוינד רץ קדימה והוציא את "למענה גיבורים עפים". מתוך הספר נצמד לבסוף נשר לפרק אחד בלבד, ולדמות אחת מתוכו שבאה והולכת בשלב די מוקדם של הספר, ועליה ביסס את סרטו החדש. לדמות קוראים יענקל'ה ברייד, שדכן ניצול שואה, מצולק פיזית ונפשית. לדמות הזאת הוסיף נשר אלמנטים שלא היו בספר: בית קולנוע אמיתי שפעל בעיר התחתית בחיפה ושהיה בבעלות שבעה בני משפחה נמוכי קומה, מניצולי ניסוייו של מנגלה באושוויץ. וכך נולד הדראפט הראשון לתסריט, שנקרא אז "גמדים", ואז שונה שמו ל”שיעור באהבה” עד שהתייצב לבסוף לשם הקליט והישראלי יותר “פעם הייתי”, המופיע בפוסטרים כשהוא כתוב בפונט של ספרי חסמב”ה.


ההקדמה הקבועה: אבי נשר הוא הבמאי הוותיק שהכי מרתק אותי בארץ. כתבתי את זה בדפים אלה כל כך הרבה פעמים. ועדיין. שוב: כשהוא נכנס לעסקי הקולנוע, אפרים קישון ואורי זוהר – האבות המייסדים של הקולנוע הישראלי העכשווי – בדיוק פרשו ממנו (אורי זוהר התארח לתפקיד קטן ב"הלהקה"). נשר ממשיך את דרכם. אבל זו הקריירה האמריקאית שלו שריתקה אותי במיוחד. היא גם חשפה עבורי את טעמו הקולנועי האמיתי של נשר. רגליו נטועות ברמת גן, אבל ראשו מרחף בין דון סיגל לסם פולר. סרטיו כתובים בעדינות, אבל מבוימים עם אגרופנים. הסתירות האלה, הפכו את נשר לבמאי שלרגעים היה אכן לא אחיד, אבל בעיקר שנוי במחלוקת מבחינה ביקורתית. יש שראו בו כמי שמתחנף לקהל, כשהם מחמיצים את העובדה שנשר הוא למעשה גדול האוטרים שעדיין פועלים בארץ. סרטיו עקביים – סגנונית ותמאטית – ועדיין מצליחים להישאר קומוניקטיביים בקרב הקהל הרחב.
לפני שעזב לקריירה ההוליוודית שלו יצר נשר שלושה סרטים בולטים ומשמעותיים: “הלהקה", “דיזנגוף 99” ו"זעם ותהילה". שני הראשונים היו הצלחות גדולות, השלישי – שהוא בעיניי סרטו החשוב והטוב ביותר, נכשל. “פעם הייתי" הוא סרטו העלילתי השלישי של נשר אחרי שובו מאמריקה ב-2001 (אחרי "סוף העולם שמאלה" ו"הסודות"), כך שהגענו למצב של כמעט סימטריה, של הסרטים הגדולים של חלק א' בקריירה שלו, מול סרטי חלק ב' (צריך לציין שבשנות השמונים נשר ביים שני סרטים נוספים, “שוברים" ו"הפחדנים", שגם להם מגיעה איזושהי תשומת לב מעמיקה ומלומדת – את "שוברים", לפחות, אני די מחבב – אלא שנדמה שהם מראש נוצרו כסרטים משניים וצדדיים, סרטים על-הדרך. והם ממילא לא מתאימים לתיזה שלי כאן, אז נשאיר אותם כרגע בצד). שלושה סרטים מכאן ושלושה מכאן. ששה סרטים סך הכל. והפסיפס שנקרא "הקולנוע של אבי נשר" מתחיל להתחבר ולהתבהר. רק שניים מהסרטים, למשל, מתרחשים בזמן הווה (“דיזנגוף 99” ו"הסודות"). וחצי מהסרטים מתרחשים בשנים 1968-1969: “הלהקה", “סוף העולם שמאלה" וכעת "פעם הייתי".



למעשה, מרתק לצפות ב"סוף העולם שמאלה" וב"פעם הייתי" בסמיכות. שניהם עוסקים בדמויות בנות אותו גיל (גיל תיכון) ומתרחשים בדיוק באותם ימים (קיץ 1968). לרגעים, נדמה אפילו שאפשר לשמוע את הדמויות של "סוף העולם שמאלה" משוחחות עם הדמויות מ"פעם הייתי". בשני הסרטים אחת הדמויות מבינה שבשעה שישראל נמצאת בטראנס הפוסט-מלחמתי שלה, בשאר העולם עסוקים בהפגנות נגד מלחמה ובאהבה חופשית. ישראל של 1968 – ממש כמו ישראל של 2010 – נראית הכי רחוקה מהעולם, הכי מבודדת, הכי לא קשורה לכל מה שקורה מסביב. לכאורה, הדמיון בין "פעם הייתי" ל"סוף העולם שמאלה" רב, ההבדלים לכאורה קוסמטיים: סרט אחד מתרחש בעיירת פיתוח מדברית, השני מתרחש בחיפה; סרט אחד עוסק בשתי בנות, השני בבן; האחד עוסק במהגרים ממרוקו והודו; השני בניצולי שואה וצברים. אבל כמו כפות ידיים של אותו גוף, שני הסרטים משתלבים זה בזה. אבל יותר מזה: בפעם הראשונה זה שנים שנשר כותב את התסריט לבדו (בסרטיו הקודמים הוא כתב את התסריטים עם שותפים) והתוצאה היא קודם כל אחד התסריטים המדויקים והעמוקים ביותר שלו, שמצליח לגעת – בתוך מבנה עלילתי קומי-דרמטי שנראה עממי למדי – בכמה מהנקודות הכי רגישות של הזהות הישראלית. מהבחינה הזאת, ולמרות שסגנונית ותוכנית הסרטים האלה שונים בתכלית, משהו ב"פעם הייתי" הזכיר לי דווקא את "זעם ותהילה". ומשום כך, הוא מהווה בעיניי את אחד משיאיו של נשר – קודם כל כתסריטאי. הדמות של אריק (תובל שפיר) ב"פעם הייתי" היא כמו מעין בבואה מאוחרת לדמות של נח קליין שגילם רוני פינקוביץ' ב"זעם ותהילה": שניהם מתבוננים רוב הזמן על העלילה מבחוץ, שניהם צעירים שנמשכים למלחמה, אבל צריכים בפעם הראשונה להתלבט בין אהבה למלחמה, וזאת בשעה שהם עוברים תהליך חניכה עם דמות מבוגרת, מצולקת, עם כתמים שחורים בעברה, שמהלכת על המספר שלנו מידה שווה של אימה והיקסמות. כאן כמו שם, זו הדמות הזאת שהופכת למוקד הכריזמטי ביותר של הסרט. אדי הקצב (ג'וליאנו מר) ב"זעם ותהילה" ויענקל'ה ברייד (אדיר מילר) ב"פעם הייתי". שניהם, מהדמויות המרתקות שנוצרו בקולנוע הישראלי.



אדיר מילר והדמות שהוא מגלם הם אחד הניסים הגדולים של הסרט הזה. הציניות הישראלית – גם שלי, מודה – לא האמינה שזה אפשרי. התפקיד הזה הוא סטירת לחי לציניקנים. מילר מגלם דמות מורכבת מאוד, פגועה מאוד, אבל גם עם מנות לא מבוטלות של הומור עצמי. קוראים לו ברייד (כלה), אבל הוא שדכן שנשאר רווק. ודרכו, מגלה הגיבור שלנו עולם פלאי, שהוא כל-כולו קולנועי. שדכן שמתמחה בלשדך אנשים חריגים, ושעובד מאחורי בית קולנוע המקרין סרטים הודיים המנוהל על ידי גמדים. הוא, לעומתם, כמו הענק בגנו. וכאן טמון סוד הקסם של נשר, שמחזיר את "פעם הייתי" לשיאיו המוקדמים: העובדה שהוא מסוגל לייצר סרט שנטוע עמוק במציאות המקומית, אבל באותה נשימה ממש הוא מגיע מאיזו מיתולוגיה בינלאומית. המיוזיקל ב"הלהקה", סרט הגנגסטרים ב"זעם ותהילה", וכעת מעין עולם אגדות של האחים גרים. העיר התחתית בחיפה מתוארת כמו ארץ אגדות כזאת, שיש בה יותר סיוטים מחלומות, ומעליה נמצאת העיר העילית על הכרמל, של אלה שהצליחו להדחיק את המלחמה ההיא, ואת המלחמות שבאו אחריה. האופן שבו נשר מחבר באופן עקבי את המיתולוגיה הישראלית המקומית עם מיתולוגיה אוניברסלית היא שהופכת את סרטיו לא רק לטקסטים מרתקים אלא גם לטקסטים שיש בהם אלמנטים חתרניים למדי. למרות ההומור הרב של "פעם הייתי" הוא מצטרף לסרטיו הקודמים ביצירת התחושה שגיבוריו של נשר חיים במציאות של מלחמה מתמדת. זה עוד משהו שמחבר את "פעם הייתי" ל"זעם ותהילה": גם כשיש ניצחון, הוא זמני, ונדמה שבכל פעם שהגיבור שלנו נמצא בנקודת מפנה משמעותית זה אומר שישראל שסביבו נמצאת במצב מלחמה (וזה נכון גם ל"הלהקה", שסיפורה של הלהקה הצבאית מסופר במקביל לאירועי מלחמת ההתשה).


ושוב, כרגיל, נדמה שעיקר תשומת ליבו של נשר ממוקדת בשני גיבוריו הראשיים ובעיצוב הפריים, ולעיתים זה אומר שדמויות המשנה משלמות את המחיר. זה עקבי בקולנוע של נשר, כשם שזה עקבי בקולנוע של הבמאים הנערצים עליו (והסופרים הנערצים עליו, סופרי ספרות הבלשים, שמופיעים לא מעט בסרט): זו תפיסת עולם אסתטית מחוספסת ולרגעים מתסכלת, אבל היא כה עקבית שאי אפשר שלא לחפש דווקא את הפיוט שבה. מהבחינה הזאת כשם שנשר הפך את המחתרות הישראליות לגנגסטרים מקומיים, כך השדכן שלו הופך לדבר הכי קרוב שהיה כאן לבלש פרטי קולנועי, דמות טראגית שחיה בצללים ועסוקה בלאסוף רמזים ונתונים על אחרים. יכולת האבחנה של הדמות הזאת, של יענקל'ה ברייד, וסיפורו של הניצול שאיכשהו עדיין מצליח למצוא את החיובי והאופטימי שבכל מצב, הופך את "פעם הייתי" לסרט שמצליח לא רק לרגש, אלא גם להפתיע בנקודת המבט שלו.


========


עוד כמה מילים שלי על "פעם הייתי".

נושאים: ביקורת

90 תגובות ל - “"פעם הייתי", ביקורת”

  1. מוטי 25 יוני 2010 ב - 20:06 קישור ישיר

    וואלה פעם ראשונה שבא לי לראות סרט של אבי נשר.

  2. עופר 25 יוני 2010 ב - 20:57 קישור ישיר

    ראיתי. נהניתי. לא נפלתי. בטח שלא מפתה אותי לקרוא על זה מאמר כל כך ארוך על יוצר קולנוע שלרוב לא מעורר עניין מיוחד.

  3. סנפירון 25 יוני 2010 ב - 21:45 קישור ישיר

    גם אני חושב שנמאס כבר לקרוא כיצד אתה מהלל את נשר. הסרטים הראשונים שלו היו טובים ואפילו
    "זעם" אח"כ באה הנפילה ומלבד סרט אמריקאי אחד כולם גרועים. נשר מנסה ליצור סרטים אפיים וכאן הוא נופל, אין לו את המשאבים הדרושים לייצר סרט כזה! האם ההתעקשות שלו להמשיך ולייצר סרטים כאלו נובעת ממגלומניה? אגב יאיר/נשר כיצד תסבירו שגם בח"ול אין מעריכים את נשר בטוח לא "כאוטר" תראה לדוגמה איזה הפקה הרים ריקליס השנה.

  4. אינדירה גנדי 25 יוני 2010 ב - 22:03 קישור ישיר

    למה?? למה כאלה תגובות?! כואב לי, כואב. מה יש לכם נגד אבי נשר? שמעתם בכלל את המוסיקה או שאתם חרשים!!? למה למה? כואב, כואב!

  5. אינדירה גנדי 25 יוני 2010 ב - 22:14 קישור ישיר

    אני מקדיש לאבי נשר וסרטו החדש את הקטע הבא: "דברייך פורחים כשירים בכל קִנֵי ציפוריי, וזמירותייך מניצות פרחים על כל חורשותיי." זהו קטע משיר של רבינדרנת טאגור, גם הוא הודי מפורסם (קצת פחות ממני).

  6. הארכיבאי 25 יוני 2010 ב - 23:47 קישור ישיר

    די כבר עם אבי נשר! פאקינג נמאס!

  7. אוהב קולנוע 26 יוני 2010 ב - 0:24 קישור ישיר

    סרט נפלא, שווה כל אגורה שהושקעה בכרטיס. הנער בסרט עושה תפקיד מורכב בכשרון ובחן. כל מה שאומרים על אדיר מילר נכון ואף יותר מזה: הוא ענק. דרור קרן מצוין ונוגע ללב. סרט שעשוי במיומנות מרשימה עם ערכי הפקה שלא מקובלים בארץ. אבי נשר התבגר והופך להיות הבמאי המענין ביותר בקולנוע הישראלי העכשווי. אולי זה לא הסרט המושלם לכל אחד אבל כף אדיר לצפות בו.

  8. hulk 26 יוני 2010 ב - 0:54 קישור ישיר

    ביקורת אוטיסטית. ארוכה, מיגעת ומשעממת לפרטיה. פנטזיורית באופן מחשיד כשכל קשר בינה לבין הסרט המבוקר, אם בכלל אפשר למצוא בדליל קשר, מקרי לחלוטין. חבל"ז לנמק למה ורק בקצה רמז אומר שאם לוקחים ברצינות משפט כמו "צעירים שנמשכים למלחמה, אבל צריכים בפעם הראשונה להתלבט בין אהבה למלחמה" בתרגום לסרט האמור הכוונה אלי להתלבטות בין האהבה של הנער בשנת 1968 למלחמת….לבנון השניה כי זו המחלמה היחידה שהסרט מתייחס אליה. ואם כבר הצבעתי על השטות הזו אפשר גם לציין שאין בסרט שום איזכור, נאדה זירו, אפס לעידן הפרחים שהגיע לשיאו באותה שנה אלא כן מישו מתעקש לדלות ממעמקי הפס קול את השיר "דבר אלי בפרחים" (שיר אולי משנת 48 , אנא עארף.) שמתחבא שם בבישנות ולהצביע עליו כרמז למשו.
    ןאןף טופיק.
    נשר נחשב למי שמבין קצת ביחסצ ומשום כך מפתיע שהוא לא מרסן את הכותב (ולפי מידת ההערצה נראה שהוא בקלות יכול לעשות כן) שעושה לו שירות דב. אם יש לחברי האקדמיה משו נגד נשר יש להם יותר (באחריות) כנגד הבלוגר ובמקרה כזה ושלא כמו במתמתיקה מינוס ועוד מינוס לא יתנו לעולם פלוס ולכן אתם יכולים להיות בטוחים עכשיו שנשר לא יזכה בכלום, אפילו לא בתפאורה.

  9. רואה בקלפים 26 יוני 2010 ב - 2:38 קישור ישיר

    אוי יאיר רווה
    שוב השתפכויות על הסרט הבינוני ומטה הזה
    מה יהיה?
    סרט לא טוב בכל רמה אפשרית
    ואבי נשר עם כל מאמצי היחסי ציבור שלו
    הוא קולנוען בינוני ומטה
    ובעיקר מרושל
    המשך להעריץ אותו יאיר
    פה
    לא מבינים אותך ואת השתפכויותיך

  10. יוסי 26 יוני 2010 ב - 6:45 קישור ישיר

    כמו במקרה של אווטאר המשמים, וכמו במקרה של כל סרט גרוע של סיפלברג (היו כמה טובים), רווה מוכיח שוב ושוב שהוא טוב לחדשות בתחום הקולנוע, אבל כל שמץ פובליציסטי (כמו ביקורת) חושף לקות ביכולת הניתוח או בחשיבה.

    התגובות האלימות (כמו שלי) קצת לא יפות ואולי גם פוגעות, אז חשוב להסביר למה הן מוצדקות. כשאתה קורא טמבל, מחובתך להצביע על כך שהוא טמבל, כדי שאולי הוא יפסיק או ינסה לתקן דרכיו. אם לא נתלונן על טמבלים, אולי מישהו עוד עלול לחשוב שהם לא טמבלים ואז טמבלים יתרבו ואף ירבו בכתיבה. אף אחד הרי לא רוצה לחיות בעולם כזה.

    אגב, אתמול ראיתי את אבנר שביט בערוץ 1, ועלה בי החשש שגם הוא טמבל. צופית גרנט ממש נאלצה לעצור ולהגיד לו שאין לו מושג על מה הוא מדבר. הסיבה היחידה שאין הרבה סרטים על כדורגל (אם זה בכלל נכון, בהשוואה לענפי ספורט אחרים), זה שסרטים נעשים בארה"ב, ובארה"ב לא אוהבים כדורגל. והוא קישקש וקישקש. היה רגע שטל ברמן שאל אותו איך מביאים קהל של מאה אלף צופים לצילום סצינה שמתרחשת תוך כדי משחק (הסוד שבעיניים), ושביט פשוט לא הבין את השאלה בכלל וענה על משהו אחר לחלוטין. קורה שטועים, אבל עולל החשש שהצטרף אדם מוגבל-אינטליגנציה למשפחת מבקרי הקולנוע.

    אבל לא הכל שחור. לפני זמן מה הצטרף מבקר טוב נוסף לעולמנו הצר – ארז דבורה ב-ynet, כתוספת לאורי קליין (שאגב, הפגין מידה טובה של סבלנות בביקורת שלו על פעם הייתי. ברור לחלוטין מהביקורת שלו שהוא חושב שזה סרט בינוני להפליא, אבל הוא תמיד מנסה להיות קצת סלחני כלפי קולנוע ישראלי, ואני בטוח שלא נעים לו להמשיך ולשחוט את אבי נשר, בישראל הקטנה). אני ממליץ לכולם לקרוא את ארז דבורה. מבקר רהוט, ידען ובעל יכולת ניתוח לא רעה בכלל.

  11. שרון 26 יוני 2010 ב - 10:17 קישור ישיר

    באמת שלא ברור לי האנטי שלכם כלפי הסרט הנפלא הזה או אבי נשר או התקיפה האבסורדית הזו על רוה (שכמו דובדבני, שביט, קליין – שבדרך כלל נהנה מאוד לרדת על סרטיו של נשר ואין בו שום מידה של רחמנות, ועוד הרבה מבקרים אחרים) שפשוט אהבו את הסרט ומצאו בו קסם ורגש. אני מאוד נהניתי מהסרט, ואני מסכימה עם רוה שמדובר באחת היצירות הטובות של נשר, אם לא הטובה שבהן. לא אהבתם – בסדר, קולנוע כמו בכל אומנות זה עניין של טעם אישי. אני מבינה שזה לא כוס הקפה החביבה עליכם אך אם אתם לא מסכימים אם רוה ודעותיו – ולא מסכימים איתו בתור מבקר – פשוט אל תקראו את הבלוג שלו במקום להתעצבן שדעתו שונה משלכם.

  12. מוטי 26 יוני 2010 ב - 11:34 קישור ישיר

    סרט מביך. שחזור מרושל ומכעיס של חיפה – כולל בית ההורים שהוא בכלל רב קומות שהוקם בשנות ה 80 – וגם הנןף הפנורמי שמישהו שכח לעבוד עליו בפוטושופ. חבל כי יש מקומות בחיפה שלא השתנו כל כך וניתן היה לשלב צילומי נוף של התקופה מיומני גבע.
    אדיר מילר ומאיה דגן נופלים למלכודת הסטרואוטיפ של שילוב ניצול שואה מטורלל + סרג'ו קונסטנצה – משחק מוגזם על גבול הפרודיה. לגבי אלי יצפן והחבורה העירקית – שוב הנצחה סטראוטיפית זולה ועלובה. היחיד שמתעלה הוא דוב נבון וסצנת "אשמת הניצולים" היא הסצנה הראויה היחידה בסרט.
    חבל.

  13. עמית איצקר 26 יוני 2010 ב - 11:44 קישור ישיר

    פשש, אסתי גינצבורג נמצאת בפוסטר של Twelve של שומאכר
    http://www.impawards.com/2010/posters/twelve.jpg

  14. אמיר 26 יוני 2010 ב - 11:51 קישור ישיר

    סרט מצויין!!!

    כל מילה מיותרת. קל לבקר סרטים, קשה לעשות אותם.
    סרט נוגע ללב, עצוב, שמח, משקף מציאות של פעם.
    קולנוע ישראלי במיטבו.
    מיה דגן ואדיר מילר פשוט נפלאים.
    אמיר

  15. עופר ליברגל 26 יוני 2010 ב - 11:55 קישור ישיר

    הנה הדעה היחסית חיובית שלי על הסרט – http://macguffin2.wordpress.com/2010/06/24/%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%93%d7%a8%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a4%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%99/

    המבטאים והשימוש בשואה הם דווקא הנקודות החזקות בעיניי, העיסוק במתבגרים פחות.

  16. יוני 26 יוני 2010 ב - 12:04 קישור ישיר

    דוגמה לביקורת אמיתית שלא מתחנפת

    http://www.edb.co.il/blog/archives/6338

  17. צבי 26 יוני 2010 ב - 13:45 קישור ישיר

    ל"יוני" – כשאתה כותב "ביקורת אמיתית שלא מתחנפת" אתה מתכוון ל"טקסט עילג ברמה של כיתה ב' שלא היה מוצא במה בשום כלי תקשורת שמכבד את עצמו מלבד אתר אידיבי"? אם כן – אז אחלה ביקורת

  18. יוני ק 26 יוני 2010 ב - 13:59 קישור ישיר

    מכיוון שיש רבים שמשתמשים בשם "יוני" (ואין להם מן הסתם שום קשר אל ה"יוני" שאני הוא) הרייני להדגיש שמעתה הנני "יוני ק".

  19. הארכיבאי 26 יוני 2010 ב - 15:04 קישור ישיר

    יוסי – בעקבות עצתך "כשאתה קורא טמבל, חובה להצביע על הטמבל" – אמלא את חובתי ואכניס אותך לקטגוריית הטמבלים. ההשוואה בין קמרון וספילברג, גאונים ששינו במו ידיהם את תולדות הקולנוע, לבין נשר הכושל והטפל, בהחלט נותנת לך מקום של כבוד כטמבל מן המניין.
    ויאיר – רד כבר מהזין של נשר. זה ממש מביך ומייגע.

  20. במחשבות 26 יוני 2010 ב - 17:04 קישור ישיר

    עזבו אותכם מנשר.

    הידיעה הכי מרגשת של היום:

    http://news.yahoo.com/s/ynews/ynews_ts2851

  21. נוי קוגמן 26 יוני 2010 ב - 18:11 קישור ישיר

    תגידו מה שתגידו על הכתיבה של רווה והטעם שלו, הוא בדרך כלל לא קורא לאנשים "טמבלים".

  22. אוהד המדור 26 יוני 2010 ב - 18:34 קישור ישיר

    כמי שעוקב באדיקות אחרי "סינמסקופ", שמתי לב שיש קבוצה קטנה המשתמשת בשמות שונים שמנסה בכל כוחה להשמיץ את אבי נשר, הסרט שלו וכל מי שמבקר אותו לטובה. ההכפשה המסיבית הזאת מתאמצת מאד לנתץ את הקונזנזוס הקשור לאהדת הקהל לסרטיו של נשר. אני מניח שאבי נשר עשה משהו לא טוב למכפישנים או שאולי חלקם שחקנים דחויים או מתחרים בתחרות האקדמיה, או סתם צרי עין קנאים שתסריטם נדחה ע"י קרנות קולנוע? קשה להבין את הלהט והאנרגיה השלילית מאלו שעומדים עם היד על הדופק ונופחים מידית את תגובתם הארסית ונוטפת השנאה דקה אחרי שנזכר שמו של נשר. אולי תמצאו לעצמכם חיים? אולי תעשו אתם קולנוע ותעמידו אותו לשיפוט הציבור?
    לרואה בקלפים (הידוע בין היתר גם בשם "הצופה") שמענו ממך כמה הסרט גרוע עוד לפני שאיש צפה בו. לאינדירה גנדי (הידועה גם בשם "באגס באני") – את מאד לא מצחיק/ה בהערות ילדותיות ברמת הגנון. לאמת המרה: תקרא היטב את הבקורת ותגלה שרווה כלל לא זלזל באורי קליין. למוטי הכועס: תעשה אתה סרטים בשילוב יומני גבע להנאתך ולהנאת השכנים אבל אנא אל תטריח אותנו.
    הנסיונות לזלזל ביאיר רוה כי הוא אוהב את נשר (ומנמק) מעידים על עליבות המקהלה הקטנה והצרחנית שלוקחת את זה באופן אישי. אם יאיר רוה כה מעצבן, מדוע אתם חוזרים שוב ושוב לאתר הזה? הרי זה עולה לכם בבריאות!אבנר שביט שכתב בקורת יפה על הסרט גם הוא ספג סיר של שופכין וכונה טמבל. אני יכול להבטיח שלאחר שהסרט יביא מאות אלפי צופים לאולמות הקולנוע, מקהלת הקשקשנים תצווח במלוא הראות שהקהל רפה שכל, בור ואדיוט. מה תעשו בעוד מספר חודשים כשהסרט לא יוקרן יותר? האם תתנפלו על קולנוען אחר או שאולי תקדישו את הזמן האבוד למשפחותיכם?

  23. הארכיבאי 26 יוני 2010 ב - 19:11 קישור ישיר

    אוהד המדור – אולי אנחנו כועסים בגלל הרמה הנמוכה של סרטיו? האם תסריט של אורי קליין נדחה ע"י איזושהי קרן? האם ביקורתו מנומקת פחות מהרשימה של יאיר? אולי מישהו שמבין טיפה בקולנוע מצטמרר כשמשווים את היומרה הריקה של נשר למקצוענים כפולר או סיגל? ועל איזה קונסנזוס אתה מדבר בדיוק? כמה אנשים כבר ראו את "שוברים", "זעם ותהילה", "הפחדנים" או סרטיו האמריקאים? "סוף העולם שמאלה" הצליח אני מניח מאותה הסיבה שהסרט של "ארץ נהדרת" יצליח – קאסט של סטאנדאפיסטים מצליחים.
    בכל מקרה אין לי משהו אישי נגד נשר או חבורת הגרופיס התמוהה המקיפה אותו. מדובר בענייני טעם בלבד.

  24. אינדירה גנדי 26 יוני 2010 ב - 19:13 קישור ישיר

    לאוהד המדור, למה אתה מדבר עלי ככה? האם כתבתי אי פעם מילה אחת רעה או לא מפרגנת על אבי נשר? ההיפך הוא הנכון! אני מעריץ שרוף שלו (במיוחד את המוסיקה הנפלאה בסרטיו). ברור שלא הבנת אותי ולפיכך אני רוצה לפייס אותך בעוד קטע נהדר של רבינדרנת טאגור : "אם לא תאמרי דבר, אמלא שוב את לבי בשתיקתך ואכנע לה. שלֵו, אצפה לך כמו לילה אפוף כוכבים." נשיקות.

  25. זוזו מוסא 26 יוני 2010 ב - 19:20 קישור ישיר

    תדעו לכם ש"הפחדנים" זה פצצות לגבות. יש לי רינגטון שלו.

  26. הארכיבאי 26 יוני 2010 ב - 19:31 קישור ישיר

    עוד ל"אוהד המדור" – את מדבר על שמות בדויים ואינטרסים? לי דווקא נראה שדווקא מאחורי השם הבדוי שלך מסתתר אינטרס זה או אחר (כלומר, או שאתה מקורב לבעל העניין או שהנשר עצמו נחת כאן והוא עוטה נוצות לא לו).

  27. אורי 26 יוני 2010 ב - 19:51 קישור ישיר

    האובססיה של רווה לגבי נשר משונה ובמידה מסוימת מטרידה…

  28. מיקי 26 יוני 2010 ב - 20:26 קישור ישיר

    אני רוצה להתייחס עניינית לכמה דברים:
    1. הלכתי עם הורי לסרט והם מאוד נהנו ממנו. אבי שמח לראות את חיפה של פעם מתעוררת לו מול העיניים ואמא שלי נהנתה מהסיפור ומההקבלות שלו לחיינו. אל אנשים כמו ההורים שלי, היינו אנשים פשוטים שמחפשים בידור מהקוצע שמהווה תשלום הולם עבור הכסף שהושקע בכרטיס, לא משנה אם השוט המסויים הזה צולם מזווית לא מחמיאה, אם המוסיקה קצת קיטשית או אם יש חור זעיר בעלילה. הם נהנו מהמכלול. אני מאמין שרוב הצופים יהנו גם כן.

    2. גם אני, בעל התודעה הכביכול יותר מפותחת אודות קולנוע, נהנתי בסך הכל. אני לא יכול להגיד שמדובר ביצירת מופת, אבל זה בהחלט סרט יפה וראוי עם רגעים יפים ועדינים ומשחק משובח. הסרט לא רגש אותי במיוחד, אבל הדמויות בו מעולות בעיני. אני גם חושב שהוא חוטא קצת בבנאליות תסריטאית (אם כי מדובר בתסריט טוב בהרבה מסוף העולם שמאלה ובסיפור מורכב יותר מרוב סרטיו האחרונים, לפחות אלו שאני ראיתי). עבורי האמת אודות איכותו של הסרט הייתהאיפשהו באמצע – לא ההתלהבות חסרת הרסן ובטח שלא הביקורת הארסית והלא מוצדקת.

    3. אני חושב שיש המון קנאה כלפי אבי נשר. אני חושב שתעשיית הקולנוע הישראלית לא יודעת לפרגן לאנשיה. אני חושב שיש כאן המון סטודנטים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מאחרים אבל "לא קרעו זוג נעליים". בקיצור, אני חושב שיש כאן המון שנאת חינם, שמתועלת נגד יוצרים אחרים. משום מה, כנראה בגלל ההצלחה, אבי נשר מקבל את מרבית האש ויאיר רווה כנספח, בגלל שהוא אוהד את סרטיו או אוהד את האיש באופן אישי (והוא לעולם לא הסתיר את זה). מביך לקרוא את התגובות פה ואני מאוד מקווה שרוה יודע לקחת את הדברים בפרופורציות.
    אגב, ל"שונאים" מבינינו – דעו לכם שהביקורת שלכם רק עושה טוב לסרט. אני לא חושב שהייתי הולך לראות אותו אלמלא הייתי סקרן לדעת מה כל כך גרוע בו בעיניכם.

  29. אינדירה גנדי 26 יוני 2010 ב - 20:30 קישור ישיר

    למה? הוא אוהב אותו וזהו. אני למשל אוהבת "שאהי רוגאן ג'וש". זה אוכל הודי מדהים, אתם חייבים לנסות. הנה המתכון:

    מצרכים:

    250 גרם כבש טחון
    שני בצלים בינוניים, פרוסים
    כפית גראם מסאלה
    4 פלפל ירוק חריף, קצוץ
    3 עגבניות קלופות וקצוצות
    1 כוס יוגורט
    מעט זעפרן
    15 אגוזי קשיו
    מעט גהי או שמן לטיגון
    3 ס"מ ג'ינג'ר
    1 כפית זרעי כוסברה טחונים
    1 כפית כורכום
    6 פלפל חריף אדום יבש
    1 כפית זרעי כמון
    6 שיני שום

    הכנה:
    טוחנים את הג'ינג'ר, השום, זרעי הכוסברה, הפלפלים האדומים, הכורכום ומעט מלח למשחה.
    מחממים את הגהי או השמן במחבת.
    מטגנים את הבצלים, הפלפלים הירוקים והעגבניות עד להשחמה (השמן אמור להתחיל להיפרד מהתערובת בשלב זה)
    מוסיפים את המשחה של הג'ינג'ר השום והתבלינים ומבשלים למשך שלוש דקות נוספות
    מוסיפים את הבשר הטחון וממשיכים לבשל
    מוסיפים את היוגורט וכוס מים
    ממשיכים לבשל עד שהבשר רך והרוטב סמיך
    מוסיפים גראם מסאלה, זעפרן ואגוזי קשיו
    מכסים ומבשלים כחמש דקות נוספות
    מקשטים בכוסברה לפני ההגשה

    בתיאבון. מומלץ לאכול תוך האזנה למוסיקה המדהימה מאחד הסרטים הנפלאים של אבי נשר.

  30. מישהו 26 יוני 2010 ב - 20:32 קישור ישיר

    מה הבעיה של כולם עם אבי נשר,הוא במאי גאון שמשום לא קיבל עדיין את ההוקרה שמגיע לו.

    ו"פעם הייתי" לדעתי הוא סרטו הטוב ביותר[כולל סרטיו האמריקאיים וכלל "זעם ותהילה].מדובר פשוט בסרט משובח,שמושלם כמעט מכל בחינה.

    משחק מעולה,צילום מדהים,ומוזיקה שכמוה טרם נשמעה בסרט ישראלי.
    בנוסף התסריט ובעיקר הדגש על הפרטים הקטנים היא מדהימה.

    וגם אם לא מסכימים עם זה מה הבעיה שרווה מחבב את אבי נשר,גם אני חושב שאבי נשר הוא סוג של גאון,הואא הבמאי הישראלי היחיד כיום שיכול להתאים לטייטל אוטר.
    מיש שלא אוהב את סרטו וסרטיו מוזמן לאמר זאת,אבל למה לתקוף את אלו שחושבים שמדובר ביוצר יוצא דופן ושהסרט הוא סרט מעולה.
    שלדעתי עם האקדמיה לא שולחת אותו לאוסקר היא סובלת מפיגור קשה,משום כך שזה הסרט הישראלי הראשון שבאמת בנוי לזכייה באוסקר.
    כמו שכבר "סינימה פארדיסו" הישראלי,מה שהופך את אבי נשר לגו'זף טרנטורה הישראלי,ובאמת שאין מחמאה גדולה מזו.

  31. אינדירה גנדי 26 יוני 2010 ב - 20:43 קישור ישיר

    נכון מאוד! הייתי אומר אפילו שהוא שילוב בין ג'וזף טרנטורה, אורסון ויילס ומנשה קדישמן!

  32. במחשבות 26 יוני 2010 ב - 21:14 קישור ישיר

    לא, לא גאון.

    סוג של קולנוען מיומן שהלוואי ומחצית מיומנויותיו היו בכיסם של מחצית הקולנוענים בארץ.

  33. hulk 26 יוני 2010 ב - 21:26 קישור ישיר

    לאוהד המדור.
    כמי שגם קצת עוקב אחר המדור ומכיר קצת את התגובות בו,אני קובע באחריות כי זו אחת הפעמים הבודדות שאני מזהה שכמעט כל התגובות האוהדות מגיעות ממשרד יחסי הציבור של הסרט וזו גישה שמעליבה את המדור כאן. ובאשר לך עצמך, מצטרף למה שנאמר למעלה, על-פי הסגנון אפשר להעריך כמעט בוודאות שאתה הנשר עצמו וזה כבר מביך.

  34. מיקי 26 יוני 2010 ב - 21:37 קישור ישיר

    ל-HULK, אתה שיכור? אני מגיב פה כבר שנים, אני ממש לא יחצן

  35. שרון 26 יוני 2010 ב - 21:49 קישור ישיר

    מצטערת, לא מכירה אף אחד ממשרד יחסי הציבור של הסרט אבל אני עדין חושבת שזה אחד הסרטים הנפלאים שראיתי השנה. אי אפשר להתווכח עם טעם קולנועי של אנשים -אני באמת מאמינה שיש אנשים שמאוד נהנו מהסרט ויש כאלה שהסרט פחות לטעמם ופחות נגע להם, אך אלו מאיתנו שנהנו מהסרט וכן אוהבים את סרטיו של אבי נשר לא משמיצים ומגדפים את אלו שאינם. פשוט תקבלו את זה!!! לא כל מי שאוהב את סרטיו של נשר עובד אצלו כמו שאני בטוחה שלא כל מי שלא נהנה מהסרט נמצא במחנה אקדמי יריב עם סרט מתחרה. כמו אוכל – לאנשים יש טעמים שונים.

  36. שם בפרופורציות. 26 יוני 2010 ב - 22:10 קישור ישיר

    סרט נחמד,מרגש לפרקים.אדיר מילר,מיה דגן וגם הילד תובל שפיר טובים מאד.בוודאי לא הסרט הישראלי הטוב של כל הזמנים ואפילו לא של השנים האחרונות אבל בהחלט סרט סימפטי שיצליח בקופות לדעתי.

  37. הרוצח של קנדי 26 יוני 2010 ב - 22:31 קישור ישיר

    חברים, אולי מספיק עם ההשמצות, ההאשמות ותיאוריות הקונספירציה? עד לאן הגענו?

    ============

    רו לאינדירה/באגס: ידידי, שבע תגובות בפוסט אחד זה כבר טרוליזם לשמו. אבל מכיוון שאתה לפחות לא משמיץ אף אחד – להבדיל משני הטרולים האחרים בבלוג שנמחקים בלי היסוס – אני עדיין לא החלטתי סופית מה לעשות איתך. קבל, לפיכך, כרטיס צהוב. אם אראה שאתה פשוט לא שולט בעצמך, אתחיל למחוק כדי לנקות את התגובות משטויות (למרות שאתה לבדך, ועם כל הכעס והטינה שלך, בטח אחראי ל-30 אחוז מהטראפיק שלי. דילמה).

  38. hulk 27 יוני 2010 ב - 1:48 קישור ישיר

    למיקי אתה מסומן כספק. שרון לעומתך היא על פיי רול. מוזר לי שיאיר שמוחק באובססיביות טרוליים משאיר את מסע היחסצנות הטרולי הזה.

  39. hulk 27 יוני 2010 ב - 1:49 קישור ישיר

    למיקי אתה מסומן כספק, מה שכרגע לא משייך אותך לרוב. שרון לעומתך היא בוודאות על הפיי רול. מוזר לי שיאיר שמוחק באובססיביות טרוליים משאיר את מסע היחסצנות הטרולי הזה.

  40. זיגי 27 יוני 2010 ב - 2:10 קישור ישיר

    אני רואה את דובדבני כבר המון זמן מסתובב עם אבי נשר במקומות שונים בעיר. רוה ונשר זה גם כן סיפור אהבה ישן. מוסר השכל: מי שלא יודע לעשות סרטים לפחות שידאג לטפח את החברים הנכונים.

  41. יובל 27 יוני 2010 ב - 6:14 קישור ישיר

    גם לי חלק גדול מהתגובות עושות לי רע. אני כמעט אף פעם לא מסכים עם יאיר, אבל משהו באופן שבו דברים נאמרים וכל תיאוריות הקונספירציה. גט א לייף.
    יאיר, האם יש סיכוי אי פעם שהגיהנום באמת יקפא, ותכתוב ביקורת שלילית ש"קורעת" את אבי נשר או סטיבן ספילברג? לא "פגמים מכוונים", או "כוונות טובות" או "מרושל במכוון", אלא לומר "כן, אני רואה את הכוונות שלהם, והם נכשלו במה שהם ניסו לעשות".

    ============

    רוה ליובל: תזה משונה אתה מחזיק. כדי להוכיח שאני באמת מסוגל לשפוט סרטים של במאים שאני אוהב אני צריך לדעת גם לקטול אותם? אבל אני אוהב אותם. כשאוהבים מישהו נשארים נאמנים לו, לא נוטשים אותם גם אם הם עושים סרט אחד שאתה פחות אוהב. להפך, אם זה מישהו שאתה חוקר אותו ובקיא בו דווקא הסרטים החלשים הם הזדמנות לפענח אותם יותר לעומק, להבין למה הם עסקו דווקא בנושא הזה, ולמה הם ביימו את זה ככה. הבמאים שאני אוהב ועוקב אחריהם הם אלה שאני הכי אוהב לנתח. ספילברג ואבי נשר הם הדוגמאות הפעילות בימינו. אבל גם ג'יימס קמרון. ובשעתו, גם רוברט אלטמן היה מישהו שדי הלכתי אחריו בעליות ובירידות. היו גם במאים שהערצתי וששברו את ליבי. רידלי סקוט, למשל. אבל לקח לי המון זמן להבין את זה. גם סטיבן סודרברג הוא במאי שאני עוקב אחריו בהתלהבות, ושבשנים האחרונות אני קצת בפאוזה, מנסה להבין האם זה אותו במאי שאני כה אוהב ומתחבר לעולמו, לטעמו ולשפתו, או שהוא שינה כיוון ועלינו להיפרד. אני עוד לא יודע. אצל ספילברג, למשל, לא נורא אהבתי את "אמיסטד" (חוץ מסיקוונס הפתיחה), ואני לא פריק של "תפוס אותי אם תוכל" (סרט טוב, אבל אין בו את הסחף הספילברגי שאני מחפש, סחף שנמצא בטונות ב"טרמינל", למשל). אצל אבי נשר לא ממש התחברתי ל"חוקר המס", דווקא הסרט שאורי קליין הכי אוהב שלו (גם סיפור שסיפרתי לא פעם). זה גם עניין של ציפיות. בקריירה ההוליוודית של נשר ציפיתי וחיכיתי לסרטי פעולה, ולא הבנתי למה הוא עושה באמריקה סרט.. אמממ… כל כך ישראלי. אבל בדיעבד, "חוקר המס" מתחבר יפה לפילמוגרפיה של נשר, בלי קשר לעמדתי האישית כלפיו. וזה בעיניי מה שחשוב, הרבה יותר מהקביעה הרגעית האם הסרט "טוב" או "לא טוב", "שווה" או "לא שווה". אז "חוקר המס" הוא לא בהכרח הסרט הראשון של נשר שארצה לצפות בו שוב, אבל כעת הוא משתבץ יפה יותר לתוך הפילמוגרפיה שמתחילה ב"הלהקה" ונגמרת ב"פעם הייתי". (אגב, גם יש לי בעיות עם המערכה האחרונה של "דיזנגוף 99 ", גם על זה כתבתי לא פעם. וזאת, למרות שאני אוהב את הסרט. אבל גם כאן: כשמסתכלים על הפילמוגרפיה של נשר כמכלול אחד רואים שהסוף – שאני לא אהבתי – ב"דיזנגוף 99 " קונסיסטנטי עם הסופים של כל סרטיו, שבולם יש תחושה של חמצמצות ולא של נצחון. מודה שלקח לי זמן להתרגל לטעם הזה, וכעת אני כבר מחכה לזה, להבנה שבסרטיו של נשר לא יהיה הפי-אנד מהסוג הקלאסי הוליוודי – אגב, גם אצל ספילברג).

  42. ג'ייק והשמן 27 יוני 2010 ב - 9:41 קישור ישיר

    יאללה- בואו נעשה סדר בכמה מהדברים שנאמרו פה:
    1- הבלוג הזה באמת סוגד לאבי נשר כבר זמן רב, עם אישונים מורחבים ולשון משתרבבת שלא מוסיפים כבוד לכותב או לדברים הנכתבים. יאיר, אתה הראשון להודות בכך שבינך ובין נשר קיימת ידידות חמה והערכה הדדית. אתה לא חושב שיש טעם לפגם במי שלא רק כותב ביקורת ארוכה, חמה ואוהדת על סרט שביים ידידו הטוב, אלא מי שמקדיש כמות יוצאת דופן מהבלוג שלו- באופן כללי ובמהלך כמה שבועות- להילול הסרט הזה ודחיפתו? מתי הפסקת להיות מבקר קולנוע והפכת ליחצ"ן? האם החיבה(המסוייגת)שמפגינים מבקרים אחרים (ולא, אבנר שביט הוא לא ממש מבקר קולנוע, למרות שסביר להניח כי הוא חושב אחרת)נותנת לגיטימציה לנטיות הפרו-נשריות שלך? לי, אישית, קשה להבין איך מבקר משכיל, בקי ובעל טעם כמו שלך יכול לראות סרט בורקס מודרני אך פשטני כקודמיו שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, ולקבוע כי מדובר ב"אחד משיאיו של נשר". אתה יודע מה? לאור גוף העבודה הבלתי אחיד והלא-מוצלח-כפי-שאתה-טוען שלו, אולי אני נטפל לנקודה הלא נכונה. השורה התחתונה היא שלפעמים הגילוי הנאות אמור להפוך למשמעת עצמית- אני מכיר את הבמאי, אני ידידו, אני מוקסם ממנו ולפיכך אמנע מלכתוב על סרטו החדש. זה פשוט עניין של מקצועיות גרידא, וחבל שמעתה ביקורותיך ידרשו את השאלה "האם הוא מכיר את הבמאי? אולי דבריו ודעתו מושפעים באופן בלתי הוגן מההיכרות הזו".

    =========

    רוה לג'ייק: מכיוון שאני מניח שאתה מייצג חלק מסוים מהקוראים המזדמנים והלא קבועים של הבלוג שלא קוראים לאחור אלא רק מגיבים לתגובות של אחרים, בואו נזכיר: אבי נשר הוא לא חבר שלי מהשכונה או מהילדות, הוא לא חבר שלי מהלימודים, הוא לא היה בעל הבית שלי. אני מאז ומתמיד אהבתי את סרטיו. ואי שם באיזור 2002, כעיתונאי שחובב את סרטיו, נוצר בינינו קשר עיתונאי שבהדרגה נהיה מיודד. כמו שיש ליוצרים רבים עם מבקרים רבים, בארץ ובעולם. זה בסדר גמור. הכל גלוי וידוע. וזה גם נהוג: כמה מהטקסטים הטובים ביותר של מבקרי קולנוע בעולם נכתבו ברגע שבמאים פתחו בפניהם את הדלתות שבדרך כלל סגורות לתהליך היצירה. אני לא חושב שאי פעם קרה שבמאי התיידד עם מבקר ששנא את סרטיו ובעקבות החברות ביניהם טעמו של המבקר השתנה. זה מגוחך לחשוב ככה (וגם לא מבין את דפוס האופי הכה ייחודי של אנשים שהולכים להיות מבקרי קולנוע. וגם של במאים, אגב). המצחיק הוא שסרטיו של נשר זוכים להצלחה עצומה בקרב הקהל (וכבר הבהרנו כאן חזור והבהר שטעמי וטעם הקהל הרחב אינו כה שונה), וזוכים לקיטונות רק מצד כ-75 טוקבקיסטים/קולגות עצבניים ומרי נפש, כך שמשונה לחשוב שמישהו צריך את הבלוג הזה כדי להביא לאולמות עוד 30 צופים. במילים אחרות: לטוב ולרע, כל מה שנכתב כאן זו הכנות שלי.

  43. גור בן-אריה 27 יוני 2010 ב - 10:12 קישור ישיר

    יובל, האם יש סיכוי שמישהו כאן יכיר בעובדה שרווה באמת אוהב את הסרטים של נשר? למה שהוא יכתוב ביקורת שלילית ש"קורעת" את נשר או ספילברג, אם הוא אוהב את העבודות שלהם?

    נפלתם על הראש, בחיי.

  44. שלומי 27 יוני 2010 ב - 10:44 קישור ישיר

    בגלל שחלק מהתגובות נמחקו ואני לא קורא בשבת – כנראה שהפוסט הזה גרר כבר למעלה מ-50 תגובות. חבל שכמות התגובות לא עומדת ביחס ישר לאיכותן. איפה איתן איפה? לתעל את האנרגיות היצירתיות כדי לומר שוב ושוב ושוב שיאיר מלקק לאבי נשר(לפחות תסבירו מה הוא מרוויח מזה, שיהיה מעניין. או שהוא לוקה בתסמונת חנוך דאום?)או שיאיר טמבל(אה, נכון. בגלל זה באתם דווקא לפה. למה לא לקרוא בלוגים של אנשים קצת יותר אינטיליגנטים?), אבל בגלל שאני מתעסק בעיקר בסטודנטים לקולנוע – ויודע שרובם מתנפצים בשלב כזה או אחר על חומות המציאות הסוגרות על חלומותיהם הבלתי מושגים – אני מדמיין שכאן מתנקזים כל התסכולים של אלה שהיו רוצים לעשות סרטים וכבר לא מאמינים שזה יקרה.
    אבל בגלל האנונימיות של האינטרנט(שמבחינתי מיותרת) – לעולם לא אדע…
    אגב, אינדירה, אבקש גם מתכונים כשרים פה ושם.

  45. יובל 27 יוני 2010 ב - 10:45 קישור ישיר

    גור, אני מאמין שיאיר באמת אוהב את "פעם הייתי" ובאמת אוהב את "אי. טי." בוא נאמר. אבל אני מאמין שהוא חושב ש"שוברים” ו”הפחדנים" הם כנראה די גרועים (את "שוברים" הוא כנראה "די מחבב", מה שאומר שכנראה הוא שואב ממנו הנאה כלשהי), ושיש לו בעיות עם "אמיסטד" ו"להציל את טוראי ראיין" למשל. אבל הוא אף פעם לא כותב עליהם שום דבר שלילי. בניגוד לאורי קליין למשל, אם הוא מחליט שהוא אוהב במאי אז הוא ישתדל לא לכתוב עליו מילה רעה. הוא תמיד ירגיש צורך "להגן עליהם". להגן על המעמד שלהם מול המבקרים האחרים. וזה לא ממש מעניין אותי בתור צופה קולנוע.

  46. לא מצליח להבין 27 יוני 2010 ב - 11:41 קישור ישיר

    אני לא מבין את אלו שמשבחים כל כך את הסרט וגם את אבי נשר ובעצם מדובר בשני דברים שקיים ביניהם קשר אבל צריכה להתקיים הפרדה לא מדובר בחבילה הומוגנית. הסרט באמת טוב יותר משני סרטיו האחרונים אבל עדיין לא משהו שצריך לשפוך עליו הררי מילים לחיוב או לשלילה. בסופו של יום במבחן הפרספקטיבה אבי נשר מצליח לגייס משאבים לא מבוטלים בתדירות שמראה על חריצות ופעלתנות ראויה לשבח אבל במבחן ההערכה מחוץ לביצה המקומית (imdb) למשל המצב די עגום.מדובר בקרירה בת 3 עשורים ובקצב הזה לא נראה שמשהו ישתנה.
    כיוון שרוב הקצף יוצא בעיקר נגד רווה כיצד אתה מסביר את האנומליה הזאת?

  47. אינדירה גנדי 27 יוני 2010 ב - 12:06 קישור ישיר

    לשלומי – אתה רק צריך להחליף את היוגורט במשהו אחר (אפילו מים) ואז זה כשר. קצת פחות טעים אבל כשר.

  48. אינדירה גנדי 27 יוני 2010 ב - 12:18 קישור ישיר

    ושוב לשלומי – האם בלוג הוא מרחב ציבורי?
    "מרחב ציבורי" – תחום או מקום (פיזי או וירטואלי),
    שבו מתגבשת דעת קהל בצורה ראציונאלית. המרחב חייב להיות נגיש לכולם, ולהתקיים בתחום הביניים שבין הפוליטי לפרטי. אזרחים הפעילים בציבור כאשר הם עוסקים ללא כפייה בדברים שיש בהם עיניין כללי, והם אינם חוששים לבטא את עמדותיהם בנושא ולהפיצן באופן חופשי. דעת קהל מתקיימת במרחב הציבורי שבו ציבור עוסק בדיון ביקורתי.

  49. עדי 27 יוני 2010 ב - 13:24 קישור ישיר

    הסרט בינוני ומטה , והדיבורים עליו הופכים אותו ליצירת מופת ,זה כבר מטריד…זה המצב של האקדמיה השנה ?

  50. גור בן-אריה 27 יוני 2010 ב - 13:42 קישור ישיר

    יובל – אני לא מבין מה אתה רוצה. אתה אומר שאתה מאמין שרווה "די מחבב" כמה סרטים אבל לא כותב עליהם מילה רעה, בניגוד לקליין שלא כותב מילה רעה ו"מגן עליהם". זה אותו דבר.

    בלי קשר לטעות הזאת, אתה בכל זאת רוצה שרווה יכתוב דברים רעים על סרטים שהוא אוהב (או "די מחבב" לדבריך), וזה מוזר.

    אבל מיציתי את השיחה. הדיון פה הוא רע ושטותי. בסיכומו של יום, זה הבלוג של רווה. לא טוב לך, לך לתפוז. לי טוב כאן, כי הטיעונים של הכותב תמיד מלווים בהסברים ותמיד מעניין כאן.

    אני לא אוהב את הסרטים של נשר וחושב שהם גיבוב מטופש של סטריאוטיפים בורקסיים, אבל זו דעתי. לא מעניין אותי לקרוא עוד משהו שמסכים איתי. מעניין אותי לשמוע אחרים שחושבים אחרת ולהבין למה הם חושבים אחרת, ואולי אפילו לנהל דיון קצר איתם.
    אם אתה רוצה לשמוע מישהו שתמיד תסכים איתו, תקליט את עצמך בפלאפון ותשמע את זה שוב ושוב (אבל באזנייה טוב? יש לי כבר כאב ראש). זה בטח יהיה לך מאוד מעניין.

  51. שלומי 27 יוני 2010 ב - 14:04 קישור ישיר

    ובכן, אינדירה, לשיטתך בלוג אינו מרחב ציבורי. שכן לא מתקיים כאן "מקום בו מתגבשת דעת קהל בצורה ראציונאלית". מצד שני, אין מרחב כזה בנמצא, שכן בני אדם נמצאים תמיד במסע אל הראציונאליות, אך הם לעולם לא שם. אבל בבלוג זה, לכל הפחות, יש יותר מדי מגיבים הזקוקים לזיקוק האמוציות לפני שהם פוצחים באיזשהו מסע לעבר הראציונאליות.
    ואני בטוח ששאהי רוגאן ג’וש בלי יוגורט זה כמו לראות סרט של וודי אלן בלי לדעת מילה אנגלית ובלי כתוביות.
    תשקיעי קצת יותר.

  52. אינדירה גנדי 27 יוני 2010 ב - 14:49 קישור ישיר

    שלומי, הרשה לי להציע לך מתכון הודי קל, פשוט, טעים מאוד ובעיקר כשר, וזאת כאות הערכתי לדעותיך הנגועות בהודיות מרנינה.

    דאל (תבשיל עדשים)

    כוס וחצי עדשים כתומות
    ‏2 חמאה
    ‏1 בצל גדול, קצוץ דק
    ‏2 שיני שום‏
    ‏2 וחצי כוסות מים‏
    ‏1 כפית כורכום טחון‏
    מלח לפי טעמך
    ‏1 כפית ג'ינג'ר טרי מגורד דק
    ‏1 כפית גראם מסלה

    'מבררים' את העדשים – מוציאים את כל חלקיקי הקש, אבן, עיגולים שחורים, שלא שייכים לעניין
    משרים את העדשים בקערה גדולה ומכסים אותם במים.משהים את העדשים במים לפחות לשעתיים שיתרככו ויספגו נוזלים. מחממים את החמאה בסיר, וכשהיא חמה – מטגנים בה את הבצל הקצוץ עד שהוא מזהיב ונהיה שקוף. מוסיפים את השום, הג'ינג'ר והתבלינים והמלח. מערבבים יחד כדקה אחת למיצוי הטעמים של התבלינים. מוסיפים את העדשים והמים ומביאים לרתיחה. מנמיכים את האש, ממשיכים לבשל תוך ערבוב מידי פעם, עד שהמים נספגים בעדשים. והם נהיים דייסתיים כאלה. להזהר לא לחרוך את התחתית, אם חסר קצת נוזלים – מוסיפים. טועמים ומתקנים תיבול אם צריך. בתיאבון.

    ולסיום עוד קטע נהדר של רבינדרנת טאגור: "ההרים הם שאיפתה הנואשת של האדמה להגיע אל אשר לא יוגע."

  53. אינדירה גנדי 27 יוני 2010 ב - 14:52 קישור ישיר

    דרך אגב, אם מישהו חושב שהקטע הנ"ל של רבינדרנת טאגור הוא איזשהו משל ערמומי שקשור לאבי נשר אותו הנני מעריצה הערצה הודית עיוורת – טעות בידו!

  54. גור 27 יוני 2010 ב - 15:13 קישור ישיר

    כן גור, אתה צודק, אתה לא מבין מה אני רוצה, אולי לא כתבתי את עצמי די ברור ובפשטות, אולי אתה לא מסוגל להבין ציניות או לעקוב אחרי טיעונים, או לעקוב אחרי איות של שמות. בכל מקרה, סגנון הכתיבה שלך לא ממש עושה לי חשק לנסות להסביר את עצמי. תרגיש חופשי להתעלם מכל דבר שאכתוב פה.
    אבל אף פעם אל תפסיק לכתוב, כל מי שמסוגל לחבר משפט כמו "אבל באזנייה טוב? יש לי כבר כאב ראש" הוא כשרון קומי שמתבזבז בישראל של שנות ה-30.

  55. גור בן-אריה 27 יוני 2010 ב - 15:46 קישור ישיר

    יובל – וואו. לא התכוונתי להעליב אותך ואני מצטער אם זה קרה. דיברתי על סך כל הטון בדיון הזה לגבי נשר ורווה, ולא ספציפית עליך, למרות שזה יצא כך. לא היתה כוונה אישית בכל מקרה.

  56. אלי 27 יוני 2010 ב - 20:11 קישור ישיר

    אני חושב שיש פה עודף התלהבות מצד שני הצדדים- תומכי אבי נשר ומתנגדיו. אבי נשר עושה משהו שנע בין מלודראמות עממיות לקומדיות עממיות- סרטי בורקאס מעודנים, בהרבה מיומנות, על כל הטוב שבכך ועם כל המוגבלות שבכך. לכן הגיוני שסרטיו יצליחו אצל הקהל הרחב. לכן הגיוני שהם יצליחו הרבה פחות בפסטיבאלים ואצל מרבית המבקרים. זה לא פשע ולא הופך את אבי נשר לאויב הציבור. מצד שני זה גם לא הופך אותו לבמאי יחודי או מסקרן במיוחד

  57. שלומי 27 יוני 2010 ב - 21:46 קישור ישיר

    תודה, אינדירה!
    אני מאוד מעריך אותך ואת ציטוטייך.

  58. מיקי 28 יוני 2010 ב - 1:05 קישור ישיר

    תגידו אתם חושבים שיש מצב שלא תהיה לך דעה על אבי נשר, או על כל במאי אחר, אבל עדיין תוכל ללכת לסרט ולהנות ממנו? מה זאת הקורלציה המשונה הזאת בין כמה אתה אוהב את אבי נשר לבין כמה אתה אוהב את הסרטים או הסרט הזה שלו? אוף, איזה אנשים מייאשים אתם

  59. לקטור 28 יוני 2010 ב - 2:35 קישור ישיר

    יאיר תמחוק את אינדירה – זאת העיצה שלי אליך. זה לא מצחיק ומעיק. והומור גרוע הוא דבר מאד מעצבן. כמה פתטי צריך להיות מישהו שמשמיץ כל כך באדיקות במאי מסוים. יכול להיות שזאת אחת השחקניות שאבי נשר מכר לערוץ 2 ואז אפשר להבין את הכעס. אבל אם זה לא אחת מהן, אז בבקשה ללכת לטיפול דחוף. ויאיר בכל מקרה תמחוק.. תמחוק..

  60. אינדירה גנדי 28 יוני 2010 ב - 7:15 קישור ישיר

    לקטור, כותבים עצה ולא עיצה. כמו כן, צריך לכתוב "אם זו לא אחת מהן" ולא "אם זה לא אחת מהן". אני מקבל את דברייך באהבה (כנראה בגלל מוצאי ההודי). Peace and Love.
    תרשה לי להקדיש לך ציטוט נהדר מאת רבינדרנת טאגור (שהיה גם הוא הודי תותח): "דברייך פורחים כשירים בכל קִנֵי ציפוריי, וזמירותייך מניצות פרחים על כל חורשותיי."

  61. אבינתן 28 יוני 2010 ב - 10:10 קישור ישיר

    לא יזיק למפיצי הסרט לשקול הפצת כל העותקים בצירוף כתוביות עבור כבדי השמיעה בארץ כפי שעשו עם הסרט הקודם.

    בארץ למעלה מ700.000 כבדי שמיעה.

  62. אבינתן 28 יוני 2010 ב - 12:38 קישור ישיר

    ואם אכן(כפי שטוענים חלק מהאנשים המשעשעים כאן)מפיצי הסרט קוראים את הבלוג- הם יותר ממוזמנים לפרסם את הסרט כאן:

    http://www.hearing.org.il/

    נשמח להיות חלק מהצלחת הסרט בקופות!

  63. no name 28 יוני 2010 ב - 12:46 קישור ישיר

    אינדירה, העם איתך

  64. שלום ברכה 28 יוני 2010 ב - 12:47 קישור ישיר

    אני דווקא מחבב את אינדירה וחושב שההומור ראוי ++ ועוד קצת. מלבד כל אלו, כאחד שלמד אצל אבי נשר ויאיר רווה, אני רוצה לציין ששניהם יודעי דבר או שניים על עולם התסריט. לגבי נשר – אולי המורה הטוב ביותר שהיה לי לתסריטאות. נדמה לי שרבים מהאנשים כאן מתקשים לקבל כמה עובדות ברורות – אבי נשר לא מתיימר להיות קולנוען אמנותי, חתרני, בלתי קונבנציונאלי, או כל מושג אחר שיכול לשבת על משבצת "הקולנוע האיכותי" כפי שהמגיב מיקי אמר בחוכמה גדולה: זהו סרט לציבור שמבקש נוסטלגיה, אסקפיזם וסכריניות סיפורית מלטפת.

    לגבי רווה – האיש עושה את עבודתו נאמנה כבלוגיסט וחדשותן של עולם הבידור הקולנועי ותעשיית הקולנוע. אני נכנס לפה כדי להתעדכן בחדשות כאלו ואחרות, גם אם את רובן מפרסמים באתרים אחרים, פה זה ערוך נהדר וחלק מהידיעות או אופי הדיון בלעדיים רק לו. ראויה להערכה האינפורמציה הפסטיבלית שלו, ההתעסקות בהפצה והלינקים הנחמדים שהוא מעלה מדי פעם. סופו של עניין; אל תקחו את העניין קשה ולכו לראות צעצוע של סיפור 3

  65. אלון 28 יוני 2010 ב - 22:53 קישור ישיר

    מה שמצחיק הוא שהסרט בינוני ופרווה לחלוטין וממש לא שווה את כל הדיון האמוצינלי הזה.

    אבל אם כבר יש דיון…
    אני רק רוצה לומר שגם אני, כמו יובל, מוצא טעם לפגם בכך שאני יכול לדעת מראש שהביקורת של יאיר לסרט הבא של אבי נשר, רשף לוי, איתן פוקס ויוסף סידר תהיה חיובית להפליא. וממש לא צריך להיות נביא בשביל זה.

  66. יובל 29 יוני 2010 ב - 3:34 קישור ישיר

    יאיר, אני חושב שיש לנו תפיסות שונות בנוגע לאיך צריך להתייחס לבמאים שאנחנו אוהבים. לטעמי, אם יש סרט שאני חושב שהוא גרוע, או כישלון, אז אני לא מרגיש שאני בוגד בבמאי או בטעם שלי אם אגיד שהוא ממש פישל בנקודה מסוימת. וגם אם יש סרט שאני חושב שהוא ממש טוב, חוויה נפלאה, אבל בנקודות מסוימות הוא מעורר מבוכה אז אני מעדיף לחשוב על אותם נקודות ולמה הם לא עובדות ואיך הן יכלו להיות טובות יותר. וכל זה לא כדי להגיד אם הסרט טוב או לא, או שווה מחיר כרטיס, אלא כדי לשמור תחושה של קוהרנטיות מולי ומול עצמי. אני גם לא חושב שניתוח כזה סותר את מה שאתה קורא "הזדמנות לפענח אותם יותר לעומק, להבין למה הם עסקו דווקא בנושא הזה, ולמה הם ביימו את זה ככה." אבל לטעמי אתה הולך רחוק יותר ומתאמץ לאהוב את השגיאות שלהם, לצייר את השגיאות כמושכות, כמושלמות באיזשהו אופן. כשאתה כותב משהו כמו "“חוקר המס” הוא לא בהכרח הסרט הראשון של נשר שארצה לצפות בו שוב, אבל כעת הוא משתבץ יפה יותר לתוך הפילמוגרפיה שמתחילה ב”הלהקה” ונגמרת ב”פעם הייתי”." אני מבין שאתה כנראה חושב שיש בעיות מהותיות ב"חוקר המס", והייתי רוצה לדעת מה אותן בעיות לדעתך, אבל כל מה שאני יודע זה ש"כעת" הוא משתבץ יפה יותר לתוך הפילמוגרפיה של נשר. בשלב הזה תאוריית האוטר הופך מכלי ביקורתי פורה לכלי מדכא מחשבה, לטעמי. או כשאתה כותב "זו תפיסת עולם אסתטית מחוספסת ולרגעים מתסכלת, אבל היא כה עקבית שאי אפשר שלא לחפש דווקא את הפיוט שבה.". אני חושב שאפשר לחפש את הפיוט שבה, ואפשר גם לא לחפש את הפיוט שבה, אבל לא הבנתי מה הפיוט שבה, רק שאתה מרגיש שאתה חייב לחפש אותו.

    ואני לא יודע אם כדאי למחוק את גנדי או לא, אבל הוא ממש לא מצחיק, ולא נראה לי שהוא עומד להפסיק. את עצמו הוא כנראה מצחיק.

  67. B 29 יוני 2010 ב - 11:51 קישור ישיר

    גנדי ענקית. מכניסה קצת הומור לדיון קפוץ הישבן שהתפתח כאן.

  68. משה נה נה נה 29 יוני 2010 ב - 13:32 קישור ישיר

    אני לא מבין למה אלון וחבריו פה מוצאים לנכון להתמרמר על עמדותיו של רוה בנוגע לנשר, סידר, שפילברג וכולי… הבן אדם מחזיק באג'נדה הפרו-מיינסטרימית פחות או יותר מהרגע שבו התחיל לבקר קולנוע. לשם השוואה, גם עמדותיו של אורי קליין בנוגע לסרטי עבאס קיארוסטמי הן די צפויות. זה הבלוג של רוה ולכן התמרמרויות מסוג זה הן די הזויות. ועם כל הכבוד לחוש ההומור של אינדירה (וילנצ'יק בטקטיקה חדשה??) גם את חברה בועדת המתלוננים ההזויים.

  69. אינדירה גנדי 29 יוני 2010 ב - 17:56 קישור ישיר

    התחילו למחוק אותי. אני שואלת ממעמקי ליבי – למה ????

  70. אלדד 30 יוני 2010 ב - 19:51 קישור ישיר

    עבדתי בסרט ואני יכול לומר שאבי נשר הוא מקצוען שחי, נושם ואוהב קולנוע. הוא סוחף באהבת הקולנוע שלו את הצוות והשחקנים ומצליח להוציא מכולם את המיטב. לא מפתיע שהתוצאה מרגשת ויפהפיה. אבי – תמשיך בעשיה הטובה.

  71. רני 30 יוני 2010 ב - 19:57 קישור ישיר

    וואו. ראיתי סוף סוף את "פעם הייתי", ולטעמי זהו אחד הסרטים הטובים שהוקרנו כאן בשנים האחרונות. המשחק של אדיר מילר (שאני די לא סובל באופן כללי) פשוט אדיר. אדיר עושה תפקיד עדין, מלא ניואנסים ושובר את הלב. גם מיה דגן הצליחה לגמרי להשכיח ממני את העובדה שהיא מיה דגן.

    חיפה של "פעם הייתי" היא מין חיפה כזאת שלא היתה באמת אבל מבוססת על חיפה המוכרת לנו, חיפה קולנועית – וזה מה שעושה, בין השאר, את הסרט לכה מרגש וצובט. מצד אחד קסם קולנועי אמיתי, מצד שני סרט שנוגע ברגשות ובאנשים אמיתיים. המוסיקה המלנכולית היפיפיה של פיליפ סארד מאד תורמת.

    ורק תקווה אחת: הסרט מצולם בסינמסקופ יפיפה. ליונייטד קינג יש נטייה לחתוך את הוצאות הדיוידי שלהם לפריים 1:85 בין אם הסרט צולם בפריים הזה או בפריים סינמסקופי. אני מקווה שנשר יפקח יפקח על העברת הסרט למהדורת הדיוידי (ואולי הבלו ריי?) של הסרט ויניק לנו את הסרט בפריים הנכון גם כשנרצה לצפות בו שוב בבית.

  72. מיקי 30 יוני 2010 ב - 22:46 קישור ישיר

    אני לא יחצן. הדבר שהכי מפתיע בסרט הזה שהוא הולך איתי כל השבוע. באמת סרט ראוי ויפה.

  73. ז'אק 1 יולי 2010 ב - 3:48 קישור ישיר

    האיתי בסרט הסרט משעממם אנשים הלכו באמצע הסרט לא שווה

  74. רפי טורנטורה 1 יולי 2010 ב - 23:41 קישור ישיר

    מוסיקה של מוריקונה היתה מעיפה את הסרט חזק.

  75. יוסי ק. 3 יולי 2010 ב - 14:16 קישור ישיר

    כמה שאתה צודק לגבי אדיר מילר… הפתעת ליהוק מדהימה!

  76. רביד 4 יולי 2010 ב - 12:32 קישור ישיר

    לא ידעתי שבחיפה של שנות השישים היו מזגנים חדישים, בנייה של פרוייקטים שהקבלנים שלהם עוד לא נולדו, ממש מביך ה"שיחזור" הלא אותנטי הלא מושקע והלא אמין, אם אתה עושה משהו עשה זאת נכון או אל תעשה בכלל, עושה רושם שמישהו משלם הרבה כסף לגרום לכל העיתונים והמבקרים לדחוף את הסרט הזה, מה גם שהוא משודר כל חצי שעה בכל הסינימפלקסים, אין ספק שכל קשר בין סרט טוב להצלחה שלו תלויה בעבודת PR טובה. כי הסרט הזה פשוט גרוע, משעמם, לא מרגש

    רק מאיה דגן הצליחה לרגש אותי עם משחק מעולה וטוב.

    אבל הסרט פשוט סרט רע

  77. חוה 15 יולי 2010 ב - 19:02 קישור ישיר

    מוזר!אם בעבר, התחביב הלאומי של מבקרי הקולנוע, היה ללעוג ולהשמיץ את הקולנוע הישראלי,ואף הומצא לו כינויי[מוצלח!יש לומר]"סרטי בוראקס", הרי שתנועת המטוטלת
    התהפכה,ועכשוו האופנה היא ל"חגוג" את הקולנוע הישראלי,להכביר עליו סופרלטיבים
    לפתח סביבו תיזות סוציולוגיות,[ע"ע עבודת
    הדוקטורט של שמואל דובדבני בספרו:גוף מצלמה
    מבקר ששולט בכלי ניסוח וניתוח,לא יתקשה
    להמציא תיאוריות,והברקות מילוליות, גם אם אין להן שום כיסויי.יש פה משהוא לא הגון
    למבקר יש כוח [הון ושלטון]שאין לצופה הממוצע.הכוח להתנסח.הכוח להתמצא בפילמוגרפייה.הכוח להיות בעל מקצוע.יידע
    הוא כוח.אלא שמול הברק המילולי של המבקר
    [כמעט משחק מילים]עדיין עומדת היצירה [הסרט] לכשעצמה,בלתי תלוייה בהמלצותיו.
    צר לי לקבוע, שאף שאיני מבקרת, אלא צופה
    מסורה וקפדנית, אוהדת קולנוע,שהרבה לא
    השתנה בקולנוע הישראלי,והוא עדיין רחוק
    על אף הצלחותיו המסחריות יחסית,מסרטים דלי תקציב
    איכותיים ומופתיים,שבאים ממקומות שונים
    בעולם לעיתים נידחים כמו להבדיל, ישראל הקטנה.
    הוא קולנוע בינוני ומטה.כי עושים אותו
    קולנוענים בינוניים.בינוניות יכולה לספק
    כי בסך הכל התוצאה סבירה.אז הכל בסדר.
    הקהל נהנה כי הוא רגיל בבינוניות,שנדמית
    לו כפסגת היצירה.והוא אינו בררן.
    התארים: מקסים ,נפלא, מדהים, שנקשרים לכל
    אותם סרטים ישראליים בינוניים ומטה,ואינני רוצה להתנשא,משקפים אמנם גישה חיובית,אוהדת
    אבל גם מאד קהילתית ופרובינציאלית.לצערי המבקרים הנוכחיים, מחזקים מגמה זאת
    אבל פה ושם ניתן למצוא באתרים חובבי קולנוע תובעניים ומביני עניין קצת יותר שאומרים ויודעים את האמת הכואבת, לאמיתה.
    [אולי גם המבקרים יודעים, אך מזמן שכחו
    את כל מה שהם למדו בפקולטה]
    לכן יש לומר. הסרט של אבי נשר מביך!!!
    בינוני ומטה. נשר איננו מקצוען.הוא במאי
    בלתי מיומן!!!גם לבמאי כזה יכולה להיות הצלחה חד פעמית כפי ששעון מקולקל פעם ביום מראה את השעה הנכונה.כל השחזור כולל החיפה
    הזאת מסורבל, ובכלל בשנת 68 לא היו ניצולי
    שואה כה צעירים,כפי שהם מוצגים בסרט.אדיר
    מילר מאיה דגן, זאב נבון. זה לא מסתדר כרונולוגית, גילם הצעיר.אבל כפי שכתב אחד הבלוגרים נשר מתרשל בפרטים.הסרט מגוחך, משתרך וכל כך חובבני, שזה מביך ומשעמם.
    הדיאלוגים כה פשטניים ומאולצים.ושום עולם
    משכנע,בחוקיותו ובאמיתותו לא נברא בסרט.
    הכל מאולץ ומודבק.אפשר לראות. אבל לחובבי קולנוע איכותיים, תיגרם אכזבה גדולה.

  78. אלמוני 21 אוגוסט 2010 ב - 22:49 קישור ישיר

    סרט טוב מאוד ממליץ על הסרט

  79. עינת כהן 28 אוגוסט 2010 ב - 21:43 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט, נהניתי, החיוך לא ירד לי המפרצוץ כל הסרט.

  80. auto performance reports 7 דצמבר 2010 ב - 0:43 קישור ישיר

    Good article and right to the point. I don't know if this is truly the best place to ask but do you folks have any thoughts on where to hire some professional writers? Thanks in advance 🙂

  81. free text message 8 דצמבר 2010 ב - 4:08 קישור ישיר

    Well I really liked studying it. This information offered by you is very practical for accurate planning.

  82. web analytics 8 דצמבר 2010 ב - 4:47 קישור ישיר

    Buddy the spam comments here will drive me insane! Do something about it!

  83. Alcoholism 8 דצמבר 2010 ב - 6:33 קישור ישיר

    Readable and up-to-date information on alcohol : our favourite drug from The Royal College of Psychiatrists.

  84. RealTimePlease 8 דצמבר 2010 ב - 8:17 קישור ישיר

    Dude this spam comments here are driving me crazy! Get rid of it!

  85. addicting games 8 דצמבר 2010 ב - 9:15 קישור ישיר

    I recently left a comment on your web site and selected alert me on new responses. Is there a way to eliminate that service? I'm receiving a lot of e-mails.

  86. make money internet 17 ינואר 2011 ב - 1:07 קישור ישיר

    The most difficult thing is to find a blog with unique and fresh content but your posts are not alike. Bravo.

  87. Golda Marer 31 ינואר 2011 ב - 9:00 קישור ישיר

    Man, talk about a fantastic post! I've stumbled across your blog a few times inside the past, but I always forgot to bookmark it. But absolutely not again! Thanks for writing the way you do, I truly love seeing somebody who really has an opinion and is not just regurgitating crap like the majority of other writers today. Keep it up!

  88. decaptcha 5 פברואר 2011 ב - 22:02 קישור ישיר

    The following time I read a blog, I hope that it doesnt disappoint me as a lot as this one. I mean, I do know it was my choice to read, however I actually thought youd have one thing attention-grabbing to say. All I hear is a bunch of whining about something that you may fix in the event you werent too busy in search of attention.

  89. Granite Worktops 7 פברואר 2011 ב - 1:13 קישור ישיר

    An interesting article that many brought to my life so I want to thank you and invite you to a website Granite worktops To be able to equip your kitchen.

  90. Dagmar Prudent 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    I didn't understand the concluding part of your article, could you please explain it more?


השאירו תגובה