27 יוני 2010 | 11:00 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

מתים ורוקדים

בתחילת החודש כתבתי פוסט שנזכר בימיי כנער, בהם את כל הידיעות שלי על העולם ומצבו – על האקטואליה והפוליטיקה – קיבלתי ממוזיקה. השבוע נזכרתי בימים ההם שוב.



כשחיפשתי איזה סרט לראות מתוך סרטי הפסטיבל האוסטרלי שהתחיל השבוע בסינמטקים, צד את עיני הסרט “באליבו” בזכות שם אחד: ליסה ג’ררד. ג’ררד היתה חצי מהצמד האוסטרלי Dead Can Dance, שהיה אחד ההרכבים האהובים עליי באייטיז (לא חוכמה, הייתי די שפוט של כל מי שהיה חתום בלייבל 4AD). בעשור וחצי האחרונים, מאז שתרמה קטעים לסרטיו של מייקל מאן ואת קולה לפסקול “גלדיאטור”, ג’ררד היא גם מלחינת סרטים. היא הלחינה, למשל, את הפסקול לסרט “לרכוב על הלווייתן”. לבחור סרט רק על סמך חיבת מלחין הפסקול זה שוב רטרו אייטיזי עבורי. אז, לפני שבאמת ידעתי מי-זה-מי בקולנוע, הייתי בוחר סרטים על פי מי שהופיע בפסקול. ניו אורדר בפסקול? אני הולך. מייקל ניימן הלחין? אני שם. וכן הלאה. אז צפיתי ב”באליבו”, עליו לא ידעתי דבר, בזכות ליסה ג’ררד.


עד מהרה, בזכות כותרות הפתיחה האינפורמטיביות של הסרט, התברר לי על מה הוא: על הפלישה של אינדונזיה למדינה הפצפונת מזרח טימור, הנמצאת על אי באוקיינוס השקט. שוב פלאשבק מוזיקלי לאייטיז: הכרתי את הסיפור על מזרח טימור רק בזכות העובדה שרוברט ווייאט כתב שיר בשם “מזרח טימור” באלבום שלו “אולד רוטן הט”. רציתי להבין על מה השיר מדבר, קראתי קצת ולמדתי על שלטון כיבוש שאף אחד לא מדבר עליו. רק לווייאט היתה התעוזה לשיר נגדו. אם יש מוזיקאים בקהל, אני מקווה שזה משפיע עליכם. בני נוער מקשיבים לכם. נצלו את הבמה שניתנת לכם באומץ. למעשה, לא מעט ממה שקרה בעולם בשנות השמונים למדתי מרוברט ווייאט. בחירת השירים שלו היתה כמעט תמיד פוליטית. הוא שר נגד המלחמה בפוקלנד (את “Shipbuilding” של אלביס קוסטלו). הוא שר נגד האפרטהייד בדרום אפריקה (את “ביקו” של פיטר גבריאל). הוא שר נגד שלטון תאצ’ר. והוא שר נגד הדיכוי האינדונזי במזרח טימור.



ומוזיקה מגיבה לאקטואליה הרבה יותר מהר מקולנוע. לקח ליו-2 עשר שנים לכתוב שיר על אירועי בלאדי סאנדיי באירלנד, ולפול גרינגראס לקח 30 שנה לעשות על זה סרט (דוגמה ראשונה שקופצת לי לראש, בטח יש דוגמאות מיידיות אפילו יותר). לקח לרוברט ווייאט כמעט 14 שנה לכתוב שיר על מזרח טימור. ולרוברט קונולי לקח כ-35 שנה לעשות על זה סרט. הסרט שלו, “בילאבו”, הוא ככל הידוע לי הסרט העלילתי הראשון שעוסק במה שקרה במזרח טימור, ויותר מזה: הוא צולם במזרח טימור עצמה. הסרט מוקרן בימים אלה בסינמטקים במסגרת המחווה לקולנוע האוסטרלי, ודי כדאי לכם לתפוס אותו. באתי אליו בגלל ליסה ג’ררד, אבל נשארתי כי הסרט הזה לופת למדי.



הסרט מתרחש ב-1975. מזרח טימור משתחררת מהמנדט הפורטוגלי ומכריזה עצמאות וכמעט מיד פולש אליה צבא אינדונזיה וכובש אותה. מזרח טימור נמצאת על אי שממוקם בדיוק באמצע הדרך בין אינדונזיה לאוסטרליה. אנשי מזרח טימור מקווים ומצפים שממשלת אוסטרליה תצא להגנתם, אבל זה לא קורה. אבל חמישה עיתונאים מצפוניים מאוסטרליה מגיעים לאי כדי לסקר את הימים שלפני הפלישה. כמה שבועות אחר כך הם נעלמים. גם כאן, נדמה שממשלת אוסטרליה מעדיפה שלא לעשות דבר, אפילו לא לנסות ולחלץ את אזרחיה. עלילת “בילאבו” מתחילה כשעיתונאי ותיק ודי שחוק (בגילומו של אנתוני לפליה, שחקן אוסטרלי ותיק שלמען האמת אף פעם אין לי ממש כוח אליו. כל תפקיד שהוא עושה אני חושב שסם ניל היה עושה יותר טוב) מקבל פנייה מאיש ממשלת מזרח טימור שמספר לו על העיתונאים הנעדרים ומבקש ממנו להגיע למדינה כדי לספר את הסיפור של מזרח טימור, ובדרך אולי לגלות מה עלה בגורלם.



מכאן מתחיל מהלך עלילתי דו כיווני (שדי דומה מבחינה מבנית לסרט “שותפים” שהוקרן בפסטיבל הצרפתי): החיפוש בהווה, והפלאשבקים למה שקורה לעיתונאים, רק כמה שבועות קודם לכן. “בילאבו” הוא שמו של הכפר בו הם נעלמו. על פניו, העלילה די צפויה. זה עוד סיפור שכמותו ראינו על עיתונאי שמגיע עם קליפת ציניות על עצמו אבל מהר מאוד מגלה שהוא לא יכול להישאר אובייקטיבי ושעליו לבחור צד במאבק אותו הוא מסקר. “שכר האמת”, “דמעות של שתיקה” ו”שנה בצל הסכנה” (אולי הסרט שהכי קרוב אליו: גם הוא אוסטרלי העוסק באינדונזים) – כל אלה מיד קופצים לזכרון בעת הצפייה ב”בילאבו”. ועדיין יש משהו בסרט שמצליח לעבוד, למתוח, לרתק. רוברט קונולי מנסה קצת יותר מדי להיות מין פול גרינגראס עם כל מצלמות ה-16 מ”מ הרועדות ותחושת המציאות וההיסטריה שהוא מכניס לסרט. אבל סיפורם של חמשת העיתונאים שמגלים את מזרח טימור ובאותה נשימה ממש מוצאים את עצמם שקועים בתוך ביצה טובענית של מאבקי כוחות באמצע שום מקום, מזכיר בעיקר סרטי אימה כמו “פרויקט המכשפה מבלייר”. עקבותיהם נעלמו, ונדמה כאילו שכל מה שנשאר זה חומרי הגלם שהם צילמו והשאירו מאחוריהם ובהם אנחנו צופים (זה לא ממש מדויק, אבל זו התחושה שהסרט מעביר). וזה עובד. הסרט הזה מצליח להרתיח את הדם (והאצבע המאשימה שלו כלפי ממשלת אוסטרליה אמיצה למדי). נשאלת רק השאלה איפה היו סרטים כאלה כשמחאה נגד הכיבוש האינדונזי במזרח טימור היתה רלוונטית ואולי היתה מסיימת אותו מוקדם יותר (ולא כאילו שהחיים מאז במדינה היו שקטים ונינוחים).



ואגב, אתם יכולים לפגוש את רוברט קונולי היום. הוא מתארח בארץ במסגרת הפסטיבל האוסטרלי, ויגיע היום ב-17:00 לקיים סדנת אמן בבית הספר לקולנוע מנשר (רחוב דוד חכמי 18, ת”א). כל הפרטים על האירוע כאן.

נושאים: בשוטף

17 תגובות ל - “מתים ורוקדים”

  1. שירה 27 יוני 2010 ב - 19:14 קישור ישיר

    בנושא אחר – יש המלצות לפסטיבל הסרטים בירושלים?

  2. שירה 27 יוני 2010 ב - 19:19 קישור ישיר

    ממליצה על הסרט “תכריכים” ביום רביעי
    ה- 14.7 בשמונה וחצי.

  3. אורי 1 27 יוני 2010 ב - 21:32 קישור ישיר

    וואלק, מה זה “תכריכים”? אני שמעתי בזמנו שזה עתיד להיות פיצ’ר עם יוסי פולק, דב גליקמן ודוד וולך. בתוכנייה זה מוצג כדרמת טלויזיה של שעה ואף אחד מהמשתתפים הנ”ל לא מוזכר. מישהו יודע פרטים?

  4. שלומי 27 יוני 2010 ב - 21:41 קישור ישיר

    תכריכים זה של שלום הגר?

  5. איתן 28 יוני 2010 ב - 0:59 קישור ישיר

    הקרנות אקדמיה
    “בין השמשות”
    בימוי: אלון זינגמן

    שורה תחתונה: בתור סרט ראשון של במאי צעיר – מדובר בסרט גדול. בתור סרט שצריך לעמוד מול אבי נשר, ומשה איבגי, וערן ריקליס, ודורון צברי, וניר ברגמן (שעדיין לא ראיתי) בתחרות על פרס האופיר – זה לא מחזיק מים.

    “בין השמשות” הוא בעיניי בעיקר לידתה של הבטחה חדשה. כשרון צעיר ומעניין שכנראה עוד יהיה גדול. כרגע הוא בעיקר בוסרי. ועדיין יש ב”בין השמשות” רגישות מרשימה בעבודה עם שחקנים, ועריכה מדויקת, שמאזנת בצורה טובה מאוד מספר סיפורים שמתרחשים במקביל. אבל יש גם תסריט קצת צפוי מדי, ושימוש חוזר ונשנה בטריק של הורדת סאונד הסביבה לאפס, והעלאת המוזיקה, על מנת ליצר רגע דרמטי. בפעם השלישית שזה קורה בסרט, האפקט כבר נעלם. בפעם השביעית זה כבר מעצבן.בעיניי זה שכר לימוד של במאי צעיר, שרוצה להדגיש נקודה מסוימת, ולא מרגיש מספיק בטוח שהקהל יבין וירגיש לבד. אני מקווה שזה יעבור לו.

    וגם כך, יש ב”בין השמשות” לא מעט רגעים יפים ומרגשים. בעיקר אני רוצה לציין את ריימונד אמסלם. מאיפה נפל עלינו הפלא הנהדר הזה? אמסלם עושה כאן תפקיד של אשה שמתחקה אחר אמה הביולוגית (אורלי זילברשץ בנאי. נהדרת. כמו תמיד). כל שחקנית אחרת היתה עושה את זה בהיסטריה. אמסלם רגועה מאוד, מאופקת, ועם זאת מעבירה את כל מה שעובר עליה אל הצופים. הופעה נפלאה בעיניי, שראויה לפחות למועמדות.
    ואחרי שהיא היתה טובה מאוד גם ב”שבע דקות בגן עדן”, ריימונד אמסלם מצטרפת לטעמי לרשימה הולכת ומתארכת של דור צעיר של שחקניות ישראליות מעולות.

    ו”בין השמשות” – בעיניי מגיעה לו הזדמנות, אבל בעיקר מסקרן אותי הפרויקט הבא של הבמאי. אלון זינגמן.

  6. שושני 28 יוני 2010 ב - 2:04 קישור ישיר

    בין השמשות – סרט גדול. טוב יותר מרבים מהשמות המפוצצים שאיתן כאן הזכיר למעלה. גדול!

  7. אורי 1 28 יוני 2010 ב - 10:46 קישור ישיר

    ריימונד אמסלם – באמת שחקנית טובה מאוד, בולטת לטובה בכל הפקה שהיא משתתפת, בין אם זה סרט סטודנטים או סדרה רעועה. היא הייתה מועמדת לפרס אופיר כבר 3 פעמים וטרם זכתה והשנה מגישים אותה ארבעה סרטים שונים – “לחיות מחדש”, “קירות”, “סרק סרק” וכאמור “בין השמשות”.

  8. עומר 28 יוני 2010 ב - 11:46 קישור ישיר

    כל הקאסט בסרט הזה מהמם. איזה דיוק, ממש מרגש!

  9. יוני 28 יוני 2010 ב - 12:11 קישור ישיר

    הסרט של איבגי- בית ספר למשחק. כל מה שראיתי עד עכשיו לא מתקרב לרמה הזאת

  10. עומר 28 יוני 2010 ב - 13:46 קישור ישיר

    אז כדאי שתראה את “בין השמשות”.

  11. איה 28 יוני 2010 ב - 14:44 קישור ישיר

    ראיתי גם בין השמשות,סרט קטן ויפה,מצולם יפה,משחק משכנע במיוחד של השחקנית הדרום אמריקאית,וזילברשץ כמו תמיד בולטת מכולם.חבל שאף אחד לא מתייחס אליו.

  12. אבאל'ה 28 יוני 2010 ב - 14:48 קישור ישיר

    איתן, “בין השמשות” התגלה כעבודה מדויקת, אמיצה ונפלאה. החמרת קצת בענייני הסאונד, להם כלל לא שמתי לב. אני לא מסכים איתך גם בקשר לתסריט, שהיה לדעתי לא צפוי ודווקא נמנע מלפול בכל המוקשים שסרט כזה עלול להציב בפניו. אהבתי מאוד את האמא הארגנטינאית (מי השחקנית המופלאה הזאת? היא מפה?) וגם את רותם זיסמן מסיפור התאונה. קשה היה להימנע מהרלוונטיות הטרגית שלו לחיינו בזמן האחרון. סרט יפה!

  13. שלומי 28 יוני 2010 ב - 22:40 קישור ישיר

    האמא הארגנטינאית: שיחקה ב”מייקל”, הצגה שזכתה לאחרונה ב”קיפוד הזהב” להצגת הפרינג’ הטובה של השנה(יחד עם “בין הספירות”). בניק לינק.
    בגלל שבחלק מן המקומות היא מופיעה כ”נטליה רוטנברג”, יתכן והיא קשורה לאנריקה(“נקמתו של איציק פינקלשטיין”).

  14. עליזה 29 יוני 2010 ב - 17:26 קישור ישיר

    ריימונד מדהימה, דווקא פחות בבין השמשות, שם היא לא ברורה כל כך. (לא באשמתה)

  15. איתן 7 אוקטובר 2010 ב - 9:27 קישור ישיר

    “באליבו” הוקרן בפסטיבל האוסטרלי, וכמה חודשים אח”כ הופץ בעותק אחד על ידי סרטי שפירא. וכשזה לא הלך, הוא מוקרן בסינמטקים. אתמול ראיתי אותו סוף סוף, ואני מסכים עם רוב מה שכתבת.

    אני מסתייג מ:
    המוזיקה: קצת מוגמת מדי, והשימוש בה קצת אינטנסיבי מדי.
    אנת’וני לפליה: אני דווקא מאוד אוהב אותו. ואני חושב הפוך ממך: כל מה שסם ניל עושה, לפליה היה יכול לעשות טוב יותר. כל הזמן נדמה לי שניל משחק עם הפנים החוצה. לפליה מפנים את הרגשות, ועלי הוא יותר עובד. וגם די מרתקת אותי הדרך שבה לפליה מנווט את הקריירה שלו, בין סדרת טלויזיה מצליחה (ללא עקבות) לבין סרטי קולנוע מזדמנים (לנטנה, 9.99, באליבו).

    בסופו של דבר – באליבו הוא סרט מעניין, מרתק בחלקו, ובחלקו ממש מחריד. שווה לחפש אותו בסינמטקים.

  16. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:33 קישור ישיר

    Man the spam comments here are driving me crazy! Do something about it!

  17. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:52 קישור ישיר

    Thanks man. This has been nice seeing


השאירו תגובה