18 נובמבר 2011 | 09:00 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

"מאניבול", ביקורת

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.11.2011

 

למה סרטי ספורט אמריקאיים לא מצליחים בארץ? תשובה אפשרית אחת היא שסרטי ספורט לא מצליחים מהסיבה הפשוטה שהם בכלל לא מגיעים ארצה. מהבחינה הזאת, "מאניבול" ("Moneyball") הוא סרט נדיר למדי. לפי החישוב שלי, זה סרט הבייסבול הראשון שמגיע לבתי הקולנוע בארץ מאז "בשם האהבה" עם קווין קוסטנר מ-1999. 12 שנה! סרט הספורט האחרון שהגיע ארצה היה "הזדמנות שניה" (שם זה היה פוטבול), וגם זה קרה רק אחרי שסנדרה בולוק זכתה עליו באוסקר ולא לפני כן.

קל לנחש למה מפיצי הקולנוע הישראליים לא מעוניינים להביא ארצה סרטים על ספורט אמריקאי (בייסבול ופוטבול), מתוך חשש שזה לא יעניין את הקהל הרחב (החישוב של המפיץ הישראלי הממוצע, זה שיש בידיו הסכם הפצה עם אולפן הוליוודי, הוא שאם הוא לא צופה שהסרט יביא לפחות 50,000 צופים, הוא לא טורח להביא את הסרט). וכך החמיץ הצופה הישראלי כמה מהסרטים היפים והמרגשים ומעוררי ההשראה שנעשו באמריקה בעשור האחרון, כשכולם השתמשו בסיפורים אמיתיים על ספורטאים אמיתיים, שרצונם להצליח ולנצח במגרש היה דימוי נאה לאתגרים בחייהם האישיים עליהם הם מנסים להתגבר.

כך שאנחנו נמצאים לשניה קלה בפעימה נדירה: לא רק "מאניבול" (העוסק בסיפור בייסבול אמיתי מלפני עשר שנים) יוצא עכשיו, אלא גם "פליי אוף", מקרה נדיר של סרט ספורט תוצרת ישראל (פחות או יותר), שביים ערן ריקליס ושיופץ בשבוע הבא. על סרטו של ריקליס נדבר כאן אחרי צאתו, בינתיים יש לכם הזדמנות לראות סרט ספורט – שכמו "פליי אוף" גם הוא עוסק בצד של ההנהלה ולא בצד של השחקנים – שעושה את עבודתו היטב ומצליח להתנהל במידה שווה בין האתגרים המקצועיים של הגיבור, ובין השדים הפרטיים שרודפים אותו (כשלון נישואיו, כשלון הקריירה שלו כשחקן).

על "מאניבול" חתומים שני תסריטאים אדירים: סטיב זייליאן ("רשימת שינדלר") וארון סורקין ("הרשת החברתית"). אני עוקב אחרי הסרט הזה עוד מאז שסטיבן סודרברג הוזמן לביים אותו. סודרברג לבסוף נזרק מהפרויקט, ממש סמוך לתחילת הצילומים. את מקומו ירש בנט מילר ("טרומן קפוטה"). אבל נדמה לי שזיהיתי זכר לעבודתו של סודרברג על הסרט עם שותפו הוותיק מימי "אושן 11", בראד פיט: שימו לב שכמעט בכל סצינה בסרט פיט אוכל. גם הדמות שלו ב"אושן 11" אכלה בלי הרף. זהו, זה מה שסודרברג הביא לסרט לפני שפרש.

אחד הדברים שמרתקים אותי בסרטי ספורט זה כמה הסרטים עצמם מעניינים בעיניי, בשעה שהספורט עצמו כלל לא. ואני גם נהנה מבורותי: הסרטים האלה מספרים סיפורים אמיתיים, וכנראה מפורסמים למדי, שמעולם לא שמעתי עליהם. "מאניבול" מספר סיפור מרתק ויוצא דופן למדי, סיפור שמתאים יותר למותחן כלכלי המתרחש בוול סטריט מאשר במגרש בייסבול. זהו סיפורו של מנכ"ל קבוצת הבייסבול של אוקלנד, שנמאס לו להפסיד בגלל שהקבוצה שלו היא הכי ענייה בליגה. הכלכלה של המשחק ברורה לו: לקבוצה שיכולה להרשות לעצמה לקנות את השחקנים הכי טובים, לפתות אותם עם משכורות גבוהות, יש יותר סיכויים לזכות באליפות מאשר לקבוצה ענייה שנשארת עם השאריות הזולות של מלאי השחקנים. הוא מבין שהמשחק הזה הוא בעצם לא בייסבול, אלא מאניבול: מי שיש לו יותר כסף, זוכה. כשבעל הקבוצה מבהיר לו שהתקציב לא יעלה גם בשנה הבאה, עליו להחליט האם להישאר או לעזוב. אלא שאז הוא פוגש כלכלן צעיר (ג'ונה היל) עם תיאוריה מעניינת: הרי בייסבול הוא אחד מענפי הספורט עם נתוני הסטטיסטיקה הכי מפוארים. פרשני המשחק לא מפסיקים להפציץ עם סטטיסטיקות ואחוזים ומדדי הצלחה. כל מה שצריך לעשות זה להצליב את הנתונים האלה עם נתוני השכר של השחקנים ולא לחפש את השחקנים היקרים או הזולים ביותר, אלא את השחקנים המשתלמים ביותר ביחס להישגיהם. ובאופן ספציפי יותר: את השחקנים שלא זוכים להערכה מספקת מכל מיני סיבות, ולכן שכרם לא משקף את שוויים האמיתי.

מה שהשיטה הזאת עושה היא קריאת תיגר על האופן שבו קבוצות הבייסבול מגייסות את שחקניהם. הסקאוטים, אותם מאתרי כשרונות שעוברים בין אוניברסיטאות ובין קבוצות, ומוצאים את הכוכבים הבאים ולמען עבודתם משתמשים באינטואיציות אנושיות, בטביעת עין, בניסיון של שנים. ופתאום מגיע כלכלן שטוען שאפשר להחליף את השיטה האנושית בנוסחה מתימטית. ועוד נוסחה מתימטית שלאו דווקא מתעניינת במה שרוב המאמנים והפרשנים מתעניינים. אלה בודקים מה אחוזי החבטות של השחקנים, אבל הוא בודק דווקא מה אחוזי ההגעה לבסיסים של השחקנים. כך שבאופן תיאורטי יכול להיות שחקן שלא מצליח להכות בכדור אפילו פעם אחת, אבל מצליח לפסול את הזורק וכך לקבל שוב ושוב הליכה חופשית לבסיס הראשון, ועל פי הטבלה הזאת אחוזיו טובים משל שחקן שמיטיב להכות בכדור, אבל נפסל בדרך לבסיס. את הסקאוטים הנוסחה הזאת כמובן משגעת כי היא זורקת לפח מוסד אמריקאי ותיק, שגם הוא כבר זכה להנצחה בסרטי קולנוע, על היחסים הכמו-אבהיים הנרקמים בין מגלה כשרונות ובין הנער צעיר שהוא עוזר להפוך לכוכב ומולטי-מיליונר בין לילה.

עכשיו אני גם מבין מה משך את סטיבן סודרברג לפרויקט הזה. ראשית, כי זה סרט שחוגג את האנדרדוגים, אלה שלא זוכים להערכה שמגיעה להם, אבל שווים למעשה הרבה יותר. אני חושב שהוא מרגיש קצת אחד כזה. שנית, המתח הזה שבין אינטואיציה אנושית ותחושות בטן ובין דפי הנוסאות וניתוחי הכלכלנים הוא גם מה שמניע את הוליווד, ורבים מסרטיו של סודרברג הם מטאפורות מוסוות לתהליך הקריאטיבי.

אבל בעוד אנחנו מריעים לאנדרדוג בסרט, המוח גם מתחיל לחשב חישובים בעצמו: רגע, מה היינו רוצים שיקרה לבסוף? האם אנחנו באמת רוצים לגלות שנוסחאות מתימטיות טובות בחיזוי ביצועים יותר מניסיון רב שנים של אנשי מקצוע מנוסים? זה כמעט אנטי-אמריקאי, לא? זה הופך את שחקני בייסבול לגרסאות אנושיות של מניות וניירות ערך ואת ליגת הבייסבול לבורסה, וכל המשחק הופך קצת לסימולציה ממוחשבת של אחוזים והסתברויות. ואם נמשיך את הדימוי האמנותי: אם שיטת הנוסחאות עובדת, הרי שהוליווד צודקת וכלכלנים טובים יותר בחיזוי להיטים מאשר אמנים.

ואולי המסקנה דווקא אחרת: שבעולם שמקדש אנשים על פי שכרם, ומהלל אותם על פרסומם, אולי צריך למצוא שיטה חדשה להעריך ביצועים, שמסתמכת על שווי אמיתי, ולא ערכים מנופחים. מריטוקרטיה. על מי שעושה את העבודה, למרות שהנתונים הקרים לכאורה עומדים לו לרועץ (גיל מבוגר, מצב בריאותי בעייתי, חוסר ניסיון), אבל קריאה מחודשת של הסטטיסטיקות חושפת את ערכו האמיתי, כשהיא עיוורת לדעות קדומות.

ולמרות שאני משווה את הסרט הזה לסרטים של סודרברג, הבמאי שפרש, הקרדיט מגיע דווקא לבנט מילר, בסרטו העלילתי השני אחרי "טרומן קפוטה" המרשים. מילר הצליח לקחת תסריט שבו רוב הזמן אנשים יושבים במשרדים ומדברים על סטטיסטיקה ולהפוך אותו לדרמה מושכת וקצבית, גם אם לרגעים תיאטרלית. הוא מצא דרך מעניינת להגדיל את שווי הסרט של עצמו: כשאתם עושים סרט קטן, קחו צלם גדול. וכך, לדרמה זעירת המידות הזאת הוא הביא את הצלם וואלי פיסטר, הצלם של "האביר האפל" ו"התחלה", שדחס את הדמויות סביב השולחנות בשוטים צפופים, ונתן המון אוויר וחלל פנוי בשוטים של אנשים בודדים (יש לציין שפיסטר הובא רק אחרי שהצלם המקורי של הסרט, אדם קימל, נעצר רגע לפני תחילת הצילומים באשמת תקיפה מינית והחזקת נשק. את גדולתו של קימל טרום מעצרו תראו ב"לעולם אל תתני לי ללכת" של מארק רומאנק שיוקרן בשבוע הבא בסינמטקים).

עם דיבור בקצב אש – כרגיל בתסריטים של סורקין – ווריאציה אחרת לכל הז'אנר הזה של סרטי הספורט, "מאניבול" הופך לדרמה דחוס ומפתיעה – ולא עם הסוף הכי צפוי בהוליווד – שרלוונטית בעידן בו העולם מתבקש לצמצם בהוצאות, אבל לייעל את הביצועים.

נושאים: ביקורת

17 תגובות ל - “"מאניבול", ביקורת”

  1. יהונתן 18 נובמבר 2011 ב - 10:44 קישור ישיר

    דרך אגב, גם הסרט הזה וגם הזדמנות שנייה הם אדאפטציות לספרים שכתב מייקל לואיס שהרבה יותר מוכר בארץ בספרו "ביג שורט"

  2. רפי 18 נובמבר 2011 ב - 11:38 קישור ישיר

    היה גם את הסרט אינוויקטוס הסתמי של איסטווד, שהופץ בארץ אם אני לא טועה.
    דווקא הזדמנות שנייה היה יותר דרמה ופחות ספורט.
    לגבי מאניבול, אחרי שקראתי את האמת מאחורי הסיפור האמיתי כפי שפורסם בוואלה, זה הוריד לי את החשק ללכת לסרט.

  3. נועם 18 נובמבר 2011 ב - 14:57 קישור ישיר

    ביקורת יפה.

  4. יוסריאן1 18 נובמבר 2011 ב - 15:37 קישור ישיר

    אנחנו מפסידים המון סרטים אירופאים משובחים!
    כמעט רק סרטים אמריקנים מופצים בארץ, ואתרי הסרטים כגון seret.co.il מכנים את האירופאים והאסייתים בשם הז'אנר המגוחך "זרים".
    אז להלין דווקא על היעדר סרט של ענף הספורט "הקפות" המכונה גם "בייסבול"?…

  5. אלברטה 18 נובמבר 2011 ב - 16:38 קישור ישיר

    האנלוגיה של הערכה של אנשים לעומת מספרים בין ספורט לקולנוע – מרתקת. מה ששמעתי בנושא הוא שגם אלו שאימצו את השיטות הסטטיסטיות החדשות מכירים ברובם במגבלות השיטה ומנסים לשלב אותה עם סקאוטינג אנושי, לא לבוא במקומה.

    זה מזכיר לי את האנלוגיה היותר מפורשת בסרט שלטון החוק של מציאת האמת במערכת המשפט ובקולנוע תיעודי.

  6. אביחי 18 נובמבר 2011 ב - 18:00 קישור ישיר

    סרטי ספורט אמריקאים לא מצליחים ברוב מדינות העולם, לא רק בארץ.

  7. X 18 נובמבר 2011 ב - 21:25 קישור ישיר

    אוף טופיק –
    לשכת הסטטיסיטיקה פרסמה כמה נתונים על בתי קולנוע (מתוך THE Marker). מישהו זוכר איזה שישה סרטים מצריים הוקרנו כאן השנה…?

    ב-2010 הוצגו בבתי הקולנוע בישראל 233 סרטים, בהם 135 אמריקאיים, 18 ישראליים, 18 בריטיים, 14 צרפתיים, שישה מצריים, שלושה אסייתיים, שלושה אוסטרליים ושלושה איטלקיים. מאז 1985 הוצגו בממוצע כ-200 סרטים בשנה.

    בישראל אולי סוגרים בתי קולנוע, אבל בסך הכל במשך השנים אין ירידה במספר המסכים. ב-2008 היו בישראל 35 בתי קולנוע עם 290 מסכים וכ-49 אלף מושבים; ב-2009 חלה ירידה של כ-4,000 מושבים, ארבעה בתי קולנוע ושלושה מסכים; וב-2010 היתה עלייה של 17 מסכים וכ-2,000 מושבים.

    מעניינת יותר העובדה שמספר כרטיסי הקולנוע הנמכרים עלה באותן שנים: מ-9.7 מיליון כרטיסים ב-2007 וב-2008, ל-10.7 מיליון ב-2009 ועד ל-12.7 מיליון ב-2010 (גידול של כ-20%). בקיצור, כל ישראלי הלך פעמיים לקולנוע ב-2010.

  8. סטיבי 19 נובמבר 2011 ב - 1:05 קישור ישיר

    הרשימה המקוצרת שמתוכה ייבחרו המועמדים לאוסקר התיעודי:
    http://www.variety.com/article/VR1118046363
    "סנה", סרט ספורט, נעדר.

  9. אנקלסם 19 נובמבר 2011 ב - 2:31 קישור ישיר

    מה?

  10. אנקלסם 19 נובמבר 2011 ב - 2:35 קישור ישיר

    והנה לכם אחד מהמשפטים היותר מטומטמים שפגשתי בחיי ובלי כל קשר לביקורת סרטים. "קל לנחש למה מפיצי הקולנוע הישראליים לא מעוניינים להביא ארצה סרטים על ספורט אמריקאי (בייסבול ופוטבול), מתוך חשש שזה לא יעניין את הקהל הרחב (החישוב של המפיץ הישראלי הממוצע, זה שיש בידיו הסכם הפצה עם אולפן הוליוודי, הוא שאם הוא לא צופה שהסרט יביא לפחות 50,000 צופים, הוא לא טורח להביא את הסרט). וכך החמיץ הצופה הישראלי כמה מהסרטים היפים והמרגשים ומעוררי ההשראה שנעשו באמריקה בעשור האחרון, כשכולם השתמשו בסיפורים אמיתיים על ספורטאים אמיתיים, שרצונם להצליח ולנצח במגרש היה דימוי נאה לאתגרים בחייהם האישיים עליהם הם מנסים להתגבר.".
    הבלוגר המבין הזה טוען ברצינות שמפיץ קולנוע רציני יוותר סרט יפה ומרגש (שזה במילים פשוט אומר קופה דופקת), רק בגלל שהוא שהוא (המפיץ) חושב שלא מספיק סרט יפה ומרגש צריך גם להתעניין בספורט. נראה לי ששנאת המפיץ באשר הוא מעבירה מישהו כאן על דעתו, או ליתר דיוק על חוסר דעתו.

  11. אלברטה 19 נובמבר 2011 ב - 17:16 קישור ישיר

    אנקלסם – אפשר לראות פה כל הזמן איך המפיקים עושים את השיקול אם להביא סרט רק על סמך השתייכותו לז'נר מסוים (בעיקר כשמדובר בסרטי אימה, ספורט, וקומדיות נעורים) תוך התעלמות מהפוטנציאל של הסרט הספציפי למשוך קהל. מניבול מגיע לפה בפירוש ובודאות על אף היותו סרט ספורט, ורק בגלל סיבה אחת שלא קשה לנחש מיהו.

  12. רותם 19 נובמבר 2011 ב - 21:28 קישור ישיר

    ב-2010 הוצגו שישה סרטים מצריים בישראל? באמת? איזה?

  13. דיסקו אליקו 20 נובמבר 2011 ב - 9:06 קישור ישיר

    שכחת את ג׳רי מגווייר. סרט מצויין…

  14. איריס 22 נובמבר 2011 ב - 12:56 קישור ישיר

    מה עם הסרט "האגדה על באגר וונס"ב-2001? זה היה סרט על גולף, למען השם! 🙂
    ובכל זאת, אחד מסרטי הספורט היפים ביותר בעיניי.

  15. איריס 29 נובמבר 2011 ב - 10:13 קישור ישיר

    האם "אהבה מליגה אחרת" החמוד עם דרו ברימור מ-2005 לא הופץ בבתי הקולנוע? זה סרט בייסבול חמוד כל כך ומתאים הן לבנים והן לבנות ואת הרקע לסרט יכולים להבין בארץ רק בנים המכורים כך לכדורגל/כדורסל או חברותיהן/נשותיהן.

  16. תום 29 נובמבר 2011 ב - 23:05 קישור ישיר

    ^הגרסה האמריקאית המשוקצת ל-Fever Pitch מעולם לא קרתה ודרו ברימור וג'ימי פאלון מעולם לא היו באצטדיון בו הרד סוקס זכו באליפות ראשונה אחרי 86 שנים.

  17. הסטטיסטיקאי 7 מרץ 2012 ב - 21:00 קישור ישיר

    למעשה, העניין עם בילי בין והאוכל זו ככל הנראה תכונה של האדם שעליו מבוססת הדמות. ציטוט מהספר המעולה של מייקל לואיס, שעל בסיסו נכתב התסריט:
    "Billy was an undisciplined omnivore…He ate about ten thousand calories of junk food each day on the assumption that he could always run them off". לא יודע אם הייתי ממהר למסקנה שזו דווקא החלטת בימוי סודרברגית להכניס את זה לסרט (עד כמה שידוע לי, סודרברג תכנן לביים את הסרט בצורה שתהיה קרובה יותר לאופי ה-non-fiction של הספר, בשילוב עם אנשים אמיתיים בתפקיד עצמם וחומר דוקומנטרי. נשמע מעניין, אם כי בנט מילר באמת עשה עבודה מצוינת). עד כמה שהסרט טוב, אגב, הספר פשוט מרתק, והעיסוק בשאלות של ערך ומשמעותו בעידן של עודף מידע מחד ודעות קדומות מאידך, הוא רלוונטי לכמעט כל פן בחיינו. עוד משהו מאוד מעניין בספר, שלא עובר בסרט, הוא הצגת המדדים ה-"קלאסיים" בבייסבול כמסולפים ומוטים לפי השקפת העולם הישנה. משמע, בעצם אפילו אין דבר כזה "נתונים אובייקטיביים". רק על ידי הסתכלות חדשה לגמרי על המידע הגולמי והרכבתו מחדש אפשר לקבל תמונת עולם חדשה ומעניינת יותר (וגם פה יש משל). (טיפה אוף טופיק, כל העסק, וגם שלג דאשתקד, אבל אולי בכל זאת מעניין פה מישהו)


השאירו תגובה