עוד ספיח אחד, כמעט אחרון, לאירועי חגיגות העשור לחוק הקולנוע שהתקיימו בכנסת ביום שלישי. כצפוי, הפוליטיקאים בחבורה מאוד התגאו בעבודה הפרלמנטרית חוצת הסיעות שנעשתה כדי לייצר את החוק ולהעבירו. ואמת, מגיע להם כל הקרדיט. אבל כצפוי, איש לא הזכיר את עבודת השטח המאסיבית שעשו יוצרי הקולנוע בשנתיים שלפני שהחוק הזה חוקק, בהפגנות, בלובי, בזעם, בהפרעות לשידורים חיים, בהעלאת עניין תקציב קולנוע לסדר היום, מה שהביא את אותם פרלמנטרים בכלל לעבודת החקיקה. ולמרות שהוקרנו קטעי סרטים מסרטי העשור החולף, אף אחד לא באמת עצר להזכיר שעם כל הכבוד לחוק, הקולנוע הישראלי היה נותר איזוטרי – במולדתו ובחו"ל – אילולא צמח כאן במהלך שנות התשעים דור חדש של קולנוענים שהחליף את הדור הוותיק וחיבר בחזרה את הקולנוע עם הקהל. הכספים של חוק הקולנוע איפשרו ליותר יוצרים לעשות את זה, ולסרטים להיעשות באמצעים נדיבים ומודרניים יותר (ישראל יישרה קו תקציבי וטכני עם אירופה והפסיקה להיות מדינה בעלת אמצעי קולנוע נחשלים).

לכן, מבין כל הדוברים באותו אירוע, היחיד שריגש אותי היה אבי נשר, שדיבר בשם יוצרי הקולנוע ולא הפוליטיקאים. הוא הזכיר שיצירה היא מצפון וקונטקסט, לכן קשה לחגוג כשמסביב יוזמים חקיקה אנטי-דמוקרטית; הוא הזכיר והזהיר שכבר היה תור זהב אחד לקולנוע הישראלי והוא נקטע בפתאומיות, ושצריך להבין למה זה קרה כדי שזה לא יקרה שוב (אני אומר את זה גם, כבר שנים, די בחרדה); והוא – בתור המבוגר האחראי, אחד הוותיקים ביוצרי הקולנוע הפעילים בארץ – זה שנתן את הקרדיט לאלה שעשו את העבודה שבזכותה הפוליטיקאים יכולים לקצור את הקרדיט.

נשר סיים באחרונה את כתיבת התסריט לסרטו הבא, "פלאות", עליו עבד עם שאנן סטריט מהדג נחש. עכשיו מתחילה עבודת הליהוק לקראת צילומים בירושלים מתישהו בעתיד. ביקשתי את רשותו לפרסם את הדברים שאמר בכנסת ביום שלישי. הנה הם:

מאת אבי נשר

חגיגות עשור לחוק הקולנוע הישראלי מתקיימת כאן היום אחרי יממה מאוד טעונה שהתנהלה כאן בכנסת אתמול. גדול הפיתוי לומר דברים נוקבים בעניין מדאיג זה – ואמר כבר אוסקר ווילד שהוא יכול לעמוד בפני כל דבר חוץ מפיתוי – אבל ההתאפקות ממש קשה בנסיבות השבועות האחרונים ומה שקרה כאן אתמול.

בדרך הנה התקשר אליי חבר – איש קולנוע ישראלי נבון ומוכשר ועטור הישגים וזכויות – הביע את חרדתו הגדולה ממה שקורה פה וביקש שאומר כאן בשמו – בשם כל היוצרים – ציטוט של הפילוסוף וולטר: "אני מוכן להילחם, עד טיפת דמי האחרונה עבור זכותו של כל אדם לומר דברים אליהם אני מתנגד לגמרי".

אני מקווה שאין אחד באולם הזה שלא מאמין באמירה הזאת, שמהווה את יסוד הדמוקרטיה האלמנטרי ביותר.

מעבר לציטוט וולטר אנסה להתעלות על אוסקר ווילד ולהתאפק מלומר דברים נוספים בעניין זה כי לכל אמירה יש זמן ומקום, ולכל מערכה יש את שדה הקרב שלה, כך שברשותכם אתמקד בדברי בענייני חוק הקולנוע.

לפני הרבה שנים, אחרי מלחמת יום כיפור ואחרי הכשל המודיעיני הנוראי, הובאו למחלקת אמ"ן-מחקר מספר קציני מודיעין צעירים שתפקידם היה להציג נקודת ראייה חדשה, שונה ממה שהיה קרוי "הקונספציה".

אני הייתי אחד מאותם קצינים וזה היה מאוד מפחיד בשביל מישהו בן 20 כי רגע אחד אתה בתעלה ורגע אחר כך אתה בענף מעצמות בדסק הצבאי סובייטי כותב הערכות מצב שאמורות להגיע לוועדת חוץ ובטחון.

כדי למנוע בושות וטעויות, ראש הענף היה עובר על הערכת המצב השבועית שאני וחבריי היינו כותבים. אם עשינו עבודה ממש טובה, ראש הענף היה מצייר לנו, בפינה הימנית הגבוהה, כובע צילינדר. לאמור: Chapeau. אם ממש הצטיינו, היה מצייר שני כובעים…

אני באתי היום לצייר לכם שלושה כובעים, אפילו ארבעה, ולהצדיע לכם ולמהלך הכל כך חשוב שעשיתם עבור הקולנוע הישראלי, אבל עוד יותר חשוב, עבור החברה והתרבות הישראלית.

הנחתי שבמהלך האירוע יזכירו הדוברים השונים את שלוש המועמדויות שלנו לאוסקר בעשור האחרון, ועשרות אם לא מאות הפסטיבלים החשובים שסרטים ישראלים שנעשו במשמרת שלכם השתתפו בהם, ואת השירות הגדול לתדמית ישראל בעולם שהקולנוע הישראלי עשה, וכמובן גם את ההצלחה הגדולה בבתי הקולנוע. זה באמת מאוד מאוד מרשים ומרגש.

אבל קצין המחקר שבי איתר משהו שהצלחתם לעשות, שעל פי עניות דעתי הוא אפילו חשוב יותר ועמוק יותר מההישגים שמניתי קודם.

לימדו אותי באמ"ן מחקר לבסס הערכות על עובדות ולא על תחושות, אז במהלך השבוע חיפשתי משהו עובדתי, כדי לאושש את התיאוריה שלי.

רצה אלוהי הקולנוע, והגיע אליי חדשה שאליה חלק מכם אולי כבר מודעים. עבורי זו הייתה הפתעה מאוד נעימה ומשמחת. אני מצטט מ"מעריב", שמלפני כמה שבועות, כתבה של עמרי מניב, שמכריזה "הבמאים הגדולים של עולם הקולנוע נכנסים אל בחינת הבגרות בספרות. לאחר שבקיץ האחרון החלו התלמידים להיבחן על סרטי קולנוע, כעת מפרסם מפקח מקצוע הספרות, שלמה הרצוג, רשימת סרטים, לצידם במאים ידועים ביניהם סטיבן שפילברג ופדרו אלמודובר, הסרטים 'שר הטבעות' ו'שייקספיר מאוהב'. והסרטים הישראליים 'אדמה משוגעת' של דרור שאול, 'פעם הייתי' של אבי נשר ו'אביבה אהובתי' של שמי זרחין. על הסרטים יוכלו להיבחן התלמידים הלומדים לספרות בהיקף חמש יחידות לימוד".

לרגע חשבתי שאני לא קורא נכון. קולנוע ישראלי כחלק מתכנית לימודים? אותו קולנוע שלפני 10 שנים כמעט נפח נשמתו בשל חוסר עניין ציבורי?

זו מהפכה של ממש –מהפכה תודעתית שחוק הקולנוע אחראי לו, מהפכה שהשלכותיה נרחבות יותר מתמיכה באומנות שעתה נתפסת "רצינית".

בישראל שגדלתי בה, מעולם לא עלתה השאלה באם לתמוך בתיאטרון, מחול, באומנות פלסטית – אלה נתפשו כאומנות של ממש. אבל קולנוע? מה זה בדיוק, תעשייה? ועוד קולנוע ישראלי… מי בכלל רואה קולנוע ישראלי? ודאי לא אנשי שלומנו, ודאי לא אנשי תרבות…

הממונים על התרבות דאז לא הבינו את הכח העצום הטמון בקולנוע – כאומנות הנגישה, המחברת, המאחדת מגזרי חברה שונים.

קולנוע הינה אמנות שפונה, פוטנציאלית, לכל אדם בחברה נתונה, מגדירה את המיתולוגיה של חברה נתונה, הופכת לזיכרון הקולקטיבי של חברה נתונה ובאורח בלתי נמנע הופכת לסמן זהות מובהק של כל החברה.

הטלוויזיה – כבודה במקומה מונח, והיא עונה על צרכים מאוד ספציפיים, חשובים מאוד בפני עצמם. צורכים אותה בבית, באופן אישי, לעיתים באופן משפחתי, ומתייחסים אל גיבוריה כבני בית, כקרובים קרובים. אבל הקולנוע – זה משהו אחר לגמרי. אירוע קהילתי. חוויה שמורכבת מהרבה אנשים זרים לגמרי שמתקבצים בהיכל הקרוי בית קולנוע, במשך שעתיים כל הזרים האלה מיישרים קו, חולקים חלום אחד, סיפור אחד. החוויה הקולקטיבית הזאת הופכת לזיכרון קולקטיבי ולזהות קולקטיבית.

ליד מדורת השבט – כפי שקרויה הטלוויזיה – יושב שבט. באולם קולנוע יושבים שניים עשר שבטים שונים, ומגלים מכנה משותף.

אין חברה שיכולה לשרוד בלי מכנה משותף. בלי זיכרון וזהות קולקטיביים, לא תהיה ליחידיה כל סיבה להישאר יחד.

בקולנוע הישראלי נעשו כבר סרטים שהפכו חלק מהזיכרון הקולקטיבי, באם זה "סלאח שבתי" או "מציצים" "גבעת חלפון" או "הלהקה". היצירות הללו הן חלק מהדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו, ומגדירים את עצמנו ואוהבים את עצמנו. הסרטים האלו מזכירים לנו למה אנחנו חיים כאן ולא במקום אחר. למה, למרות הצרות, והטרוניות, והסכנות, והמשברים, והסכסוכים הפנימיים – אנחנו בכל זאת "אנחנו".

את זה "חוק הקולנוע" לא התחיל – זה התחיל לפני הרבה שנים. מה שאתם עשיתם – באופן מופלא וכמעט חסר תקדים – אתם אמרתם קולנוע זה תרבות, תרבות עולה כסף, ואנחנו נייצר תקציב שנתי מסודר שיאפשר לעוד ועוד ועוד יוצרים להיכנס למשחק הכל כך חשוב הזה.

הצלחתם בגדול – כי אמנם בכתבה הזאת ב"מעריב" מוזכרים שלושה סרטים ישראליים – אבל בנוסף לשלושת הסרטים ראויים – שמא אומר חייבים – להכלל ברשימה הזאת לפחות עוד שלושים-ארבעים סרטים ישראלים משובחים שנעשו בעשור הזה – עשור חוק הקולנוע – על ידי יוצרים מוכשרים שמרביתם צמחו בעשור הזה. איזה מחזור נפלא:

דובר קוסשווילי ויוסף סידר, רונית ושלומי אלקבץ, שמי זרחין, ניר ברגמן, דני לרנר, רשף לוי, איתן פוקס, שבי גביזון, דויד אופק, יוסי מדמוני, גור בנטוביץ, שמוליק מעוז, ערן קולירין, ערן ריקליס, ארי פולמן, ירון שני, סכנדר קובטי, קרן ידעיה, איתן גרין – זו רק רשימה חלקית וכמובן שקיים גם עולם שלם של יוצרי סרטים דוקומנטריים מתוחכמים וחדשניים שגם הגיעו להישגים פנומנליים בעשור הזה.

מניתי את השמות של היוצרים לא רק כדי להצדיע להם אלא גם להדגיש את מספר היוצרים הגדול שעלה על הבמה בעשור האחרון. אין המדובר בשניים-שלושה יוצרים – המדובר כאן בגל חדש של ממש, גל שסרטיו הפכו חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית הנורמטיבית. מהזכרון הישראלי. מהזהות הישראלית. זהו הישג עצום בעיני – הישג חסר תקדים – מהלך משנה חוקי משחק של ממש

כשהייתי ילד הייתה כזו סיסמא "עברי, קרא עברית", כי איש לא רצה לקרוא ספרות מקורית ולקברניטי המדינה היה חשש גדול שלא תתפתח לה זהות ספרותית ישראלית. כך גם היה בקולנוע הישראלי בשנות השמונים והתשעים – נוצר נתק גדול בין הקולנוע שנעשה, בקושי רב, בחוסר אמצעים, ובין הקהל, התרבות. ב-1998 צפו רק 38,000 צופים בסרטים ישראלים, מתוך 10,000,000 שצפו בסרטים בכלל.

ב-2004, שנתיים-שלוש אחרי צאת הפרויקט שלכם לדרך, צפו בקולנוע הישראלי 1,300,000 איש!!! מתוך 10,000,000. אני לא מדבר על זה מבחינה מסחרית – קולנוע ישראלי איננו כלכלי מעצם הגדרתו ואני לא מכיר וילות בהרצלייה פיתוח שנקנו מרווחי סרט ישראלי – אני מדבר על ההתחברות של הקהל, של התרבות, לקולנוע שלה.

דרך החוק שחוקקתם הציבור קיבל משהו שהוא רצה – תמורה מלאה לכספו. ב-250 בתי ספר תיכוניים יש היום מגמת קולנוע. יש בארץ 17 בתי ספר לקולנוע – בגרמניה יש שלושה. קורה כאן משהו נפלא, משהו יצירתי, משהו מבטיח…

אבל…

חיכיתם לרגע הזה, נכון? ל"אבל"… לא יכול להיות שירוצו כאן רק שבחים, הולך להגיע כאן איזה "אבל…" אז הנה ה"אבל" – והוא "אבל" שאותי מדאיג, והייתי שמח אם אתם, יזמי המהלך המצוין הזה של חוק הקולנוע, תתנו עליו את הדעת.

כאמור, כבר פעם היה כאן תור זהב, מצומצם יותר בהיקפו ובהישגיו מתור הזהב העכשווי אבל בכל זאת, תור זהב. אני מדבר על שנות השבעים, בהן פעלו יוצרים מאוד שונים זה מזה כל אחד מוכשר בדרכו שלו וחמוש בראיית עולם משלו, יוצרים כזוהר וקישון, משה מזרחי, ג'אד נאמן, מיכל בת אדם, גילה אלמגור, יגאל בורשטיין, מנחם גולן, ובועז דווידזון, אברהמ'לה הפנר, רנן שור, זאביק רווח, צפל, ורבים אחרים.

בתקופה כשאני, הינוקא, עשיתי את הסרט הראשון שלי "הלהקה" בסוף שנות השבעים, גם אז נוצר רצף מופלא של שנים שבהם קרוב למיליון וחצי ישראלים ראו סרטים ישראליים כל שנה. האופטימיות הייתה גדולה, העתיד נראה ורוד, ואז… מעשה שטן, זה נגמר. פשוט כך, זה נגמר.

מעניין וחשוב לחקור למה ואיך זה נגמר אבל באורח חד משמעי, זה הביא לאותו נתק של הקולנוע הישראלי מהתרבות הישראלית והקהל הישראלי, נתק שארך במשך שני עשורים בעייתים מאוד.

וזה יכול לקרות שוב… כי מה שלא ממשיך להתרומם, מתחיל לצנוח… אנחנו נמצאים עכשיו בנקודה מאוד פגיעה כי המשבר באירופה עומד לפגוע בכספים המושקעים בקו-פרודוקציות עם ישראל, וכאן בבית, כשל ערוץ 10 מקונן בפתח, שלא לדבר על כך שהסכומים שהוקצו לקולנוע לפני 10 שנים לא גדלו וכח הקנייה, משמע ההשקעה שלהם הלך והצטמצם.

אני במאי קולנוע – לא כלכלן קולנוע – ואין לי כל יומרה להעמיק בניתוח הסכנות ולהציע פתרונות. זוהי לא המומחיות שלי וקצין המחקר שבי מחייב אותי לדבר רק על דברים שבהם אני מבין קצת.

אבל יש לרשותכם אנשים יוצאים מהכלל במסגרת המנגנונים שאתם עצמכם יצרתם. גיורא עיני, נחמן אינגבר ויוסי אורן בקרן רבינוביץ, כתרי שחורי ודויד ליפקינד בקרן הקולנוע – אני מקווה שלקראת הדיון בכנסת שאמור להתקיים אחר האירוע הזה ישנם חברי כנסת שתפסו עם ראשי הקרנות שיחה ארוכה על מה שצריך לעשות כדי לשמור את המומנטום וכדי לוודא שלא נחזור על טעויות העבר שהובילו לקץ תור הזהב הראשון.

לא רק עם ראשי הקרנות כדאי לכם לדבר אודות המשך דרכו של הקולנוע הישראלי ומה לעשות כדי שלא ניפול לאותה תיהום שלתוכה נפלנו לפני שלושים שנה. יש לכם גם מועצה לקולנוע מצוינת בראשות פרופ' דוד אלכסנדר, ויושב ראש איגוד הבמאים, רני בלייר. ומפיקים נבונים ומחויבים כמשה וליאון אדרי, ודודי זילבר, ואיתן אבן, ואסף אמיר, ומוש דנון, ודויד מנדיל ומרק רוזנבאום.

אלו אנשים שבאמת ובתמים שותפים להישג הגדול של העשור האחרון, ושכמוני, חולקים דאגה לגבי המשך הדרך. חשוב מאוד להתייעץ איתם ולשתף אותם בתכנון העשור הבא שיכול להביא אותנו להישגים אף גדולים יותר בתחום הקולנוע.

אני יודע שרבים המגזרים הנזקקים במדינה הזאת, וחלילה לי להתייחס לקולנוע כמשהו ראוי יותר ודחוף יותר מעניינים קשים שעבורם אנשים העבירו קיץ לוהט שלם באוהלים ברחבי הארץ.

גם זכור לי שהשמיכה קצרה, ועליה לכסות כל טפח, כך שכל מהלך הקשור בהקצאת משאבים הוא בעייתי וקשה מעצם הגדרתו. אני מניח שאין כל החלטה שתוחלט כאן שתענה על כל דרישות וכל ציפיות המעורבים במגזר זה או אחר.

הרשו לי רק לומר שבמדינה שלנו, בה לכל סוללת כיפת ברזל יש משמעות קיומית מיידית, יש גם לקולנוע משמעות קיומית, משמעות קריטית של זהות, וזיכרון וקשר אמיץ למקום הזה ול"אנחנו" שלו.

כשאני חושב על הדור של הילדים שלי, ואני חושב מה יחזיק אותם פה, ברור לי ששיקולים כלכליים ישחקו באורח בלתי נמנע תפקיד, וברור לי שאקלים פוליטי שפוי, או לא שפוי, ישחק תפקיד חשוב עד מאוד. אבל, בסופו של דבר, אני סבור שהפקטור המכריע יהיה חיבור לאותה זהות קולקטיבית, ל"אנחנו" הזה שעליו אני חוזר שוב ושוב. הייחודיות הישראלית של ה"אנחנו" הזה, על כל השינויים שעבר במהלך השנים, אותה ייחודיות שבה מתעסק כמעט כל סרט ישראלי, היא זאת, אני מאמין, שתחבר את הילדים שלי, את הילדים של כולנו, למקום הזה.

אז שוב, Chapeau גדול לכם, מכל הלב… ואני מקווה שנתראה כאן שוב בעוד עשר שנים ונהיה לא פחות גאים בהישגי העשור החדש.

ציוץ