15 ינואר 2008 | 18:11 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

שני ראיונות: אחד עם פול תומס אנדרסון, ואחד עם פול (לא תומס) אנדרסון

פעם, בארץ רחוקה רחוקה, לפני הרבה הרבה שנים, היה מפיץ סרטים שחשב שלהראות סרטים למבקרים זה רעיון טוב. שלתת לעיתונות לתווך לקהל סרטים יוצאים דופן, ייחודיים, הממוקמים מעט שמאלה מהמיינסטרים, זה משהו שיכול להועיל לקדם סרטים מהסוג שכוכבים וקמפיינים פרסומיים לא יכולים לקדם. אלא שחלפו השנים ועל ממלכת ההפצה שהקים השתלט אחיו התאום והמרושע, שגזר נידוי של כל המבקרים מאולמותיו. הוא ביער את הביקורות על סרטיו מדפי העיתונות ונתן לסרטים קטנים ומינוריים לא יותר ממודעת 4 אינץ' ב"7 לילות" והפצה גמדית. כן, הוא שנא כנראה גם את הסרטים האלה כשם שהוא שנא את המבקרים, אלה עם הדעות העצמאיות שלהם, והאינטגריטי העיתונאי והאמנותי המשונה והבזוי שלהם. אלה שמלכלכים לו את הצלחת "שודדי הקריביים" עם ביקורות אנינות. בה האמבאג!
אבל זה לא תמיד היה כך. היו ימים, עתיקים ונושנים, של אחווה פסטורלית. חשדנות, כשם שאני ממון ואנשי תוכן נוטים לעקם מבט זה מול זה, אבל שיתוף פעולה אפקטיבי. ימים בהם כשהיה יוצא סרט ייחודי, מרתק, אמנותי, מבקרים היו מוזמנים לצפות בו ולנתחו מבעוד מועד. לכתור לי לו כתרים מהללים מחד, לנחור בבוז מאידך, אבל כך או כך לסמן את הסרט המרכזי של אותו סוף שבוע ולעורר סביבו דיון. כלומר, סרט שראוי שדיון יתעורר סביבו. ואפילו, אל תשאלו, מדי פעם היה המפיץ מאפשר למבקרים את הגישה אל קודש-קודשי ארמונו: אפשרות לשוחח עם הבמאי.
וכך, שלוש שנים אחרי ש"מגנוליה" היה סרט השנה של "סינמסקופ" יכולתי, בתיווך אחד המפיצים שכיום כבר ניתק מגע ממבקרי קולנוע, לפגוש את פול תומס אנדרסון בבית מלון בליסבון, ולבלות איתו כמה שעות טובות כשהגיע לשם לקדם את "מוכה אהבה", הדיוורטימנטו הקסום שלו.
רגע לפני שעיתונאי ישראל מסתערים עליו בג'אנקטים בפסטיבל ברלין, לכבוד צאת "זה יגמר בדם" שלו, הנה פלאשבק בן כמעט חמש שנים, לסרט הקודם של אנדרסון, כשכבר ידענו שהוא בדרך ליצירת מופת, אבל לא העלינו על דעתנו שתוך חמש שנים הוא ימטיר עלינו את אחד הסרטים האמריקאים הטובים בכל הזמנים.

ויש שלל בונוסים בפנים:

"אם זה מדמם, תן לזה לדמם"
שלוש שנים אחרי שהדהים עם "מגנוליה", חוזר פול תומס אנדרסון עם "מוכה אהבה", סרט חדש, קטן ואינטימי בהרבה מיצירתו הקודמת, ועם טוויסט מסעיר לא פחות מגשם של צפרדעים: אדם סנדלר בתפקיד הראשי

"העיר", 27.2.2003

לפול תומס אנדרסון נמאס כששואלים אותו מה פתאום בחר באדם סנדלר לככב בסרטו החדש. "זו שאלה שהיתה עוד איכשהו אקטואלית לפני שנה", הוא אומר. "אני מקווה שברגע שרואים את ההופעה שלו בסרט היא נהיית פחות רלוונטית". במסיבת עיתונאים מול כתבי קולנוע פורטוגליים, אליה הזדמן לי להיקלע, שאל אחד העיתונאים את אנדרסון, בקול מלא רחמים, האם נאלץ לצפות בסרטיו האחרים של סנדלר לפני שביים אותו בסרטו. "אתה סנוב", ענה לו אנדרסון.
כמה שעות לפני כן, במלון מרידיאן בליסבון, פגשתי את אנדרסון. זה התחיל כראיון שזמנו קצוב והמשיך כשיחה ערה, בלתי מוגבלת בזמן, בין שני חובבי קולנוע. בהבדל עיקרי אחד: למרות החיבה המשותפת שלנו לסרטי ז'אק טאטי, אני טסתי את כל הדרך לליסבון על סמך החיבה המתועדת שלי לסרטיו של אנדרסון עצמו. סרטו הקודם, "מגנוליה", מהסרטים המדהימים של שנות התשעים, ריסק אותי לרסיסים (אנדרסון היה בן 28 כשביים אותו). סרטו החדש, "מוכה אהבה" ("Punch-Drunk Love" במקור) מנסה, במופגן, להיות האנטי "מגנוליה". לא רק בגלל שאפשר לצפות פעמיים ב"מוכה אהבה", הנמשך טיפה פחות משעה וחצי, בפרק הזמן שלוקח לראות פעם אחת את "מגנוליה" (כולל הפסקה), ולא רק בגלל שאל מול תריסר הדמויות וקווי העלילה של הסרט ההוא ניצבות כאן שתי דמויות עיקריות, וחופן דמויות משנה, גם בטון ובאווירה הסרטים שונים. "זה נראה לי הגיוני שאחרי שעשיתי סרט ארוך ועצוב אני אעשה סרט קצר ואופטימי", אומר אנדרסון.
ממני לא תשמע את השאלה "למה בחרת באדם סנדלר", אני מבהיר לו מראש. ואנדרסון מניד ראש בהכרת תודה. למעשה, הבחירה שלו בסנדלר נראית כנקודת מוצא מבריקה, בהחלט מעורת הערכה, ואף יותר מזה – הזדהות. כמו אנדרסון, גם אני אוהב את סרטיו של סנדלר, ואת דמות הילד-גבר שהוא מגלם בכולם. למרות ההומור הילדותי וריבוי השימוש בפעולות גוף וסלפסטיק כדי לסחוט צחוקים, סנדלר לא חושש להפגין רגשות ולבטא השקפת עולם טובת לב בסרטיו. במציאות המעוותת של ימינו, ההומור האינפנטילי של סנדלר הוא הדבר הכי קרוב לתמימות טובת הלב של סרטיו של קפרה משנות השלושים (ולכן זה לא הפתיע כלל שסנדלר, מכל האנשים העולם, עשה באחרונה רימייק ל"מר דידס הולך העירה" של קפרה).
העובדה שאנדרסון, הפועל בשולי הוליווד, מסרב להתנשא מעל הקולנוע הקופתי והעממי בהרבה של סנדלר ומנסה לשלב את אותה דמות סנדרלית מוכרת לתוך סרט כה פול תומס אנדרסוני הופכת אותו ליוצר הרבה יותר נועז, כמעט אוונגרדי, המשחק עם חומרי המיינסטרים ההוליוודי ומתרגם אותם ליצירה סוריאליסטית, מתוקה ומאתגרת, שברגעיה המופשטים ביותר מזכירה את דיוויד לינץ', מימיו הטובים בשנות השמונים. אנדרסון רוצה לצרף לרשימת ההשפעות את ז'אק טאטי, אך אני – המוצא ב"מוכה אהבה" הומאז' למיוזיקלס של שנות הששים – מנסה לשכנע שהוא בעצם התכוון לז'אק דמי.

punch_drunk_love1.mp3
ג'ון בראיון, מתוך "מוכה אהבה"

"מוכה אהבה" הוא ללא ספק הסרט הכי מוזר, אבל לחלוטין הכי מקסים, שתמצאו עכשיו בבתי הקולנוע. אנדרסון משלב בין סצינות הזויות, סמליות במפגיע, ובין רומנטיקה הוליוודית קלאסית חסרת בושה. אחרי "מגנוליה", כשרק בישר שהוא מתעתד לכתוב קומדיה לאדם סנדלר, היה נדמה שאנדרסון מנסה להשתפשף קצת בעולם שוברי הקופות לבני הנעורים. אך בסופו של דבר, לא כדאי למעריציו של סנדלר בגיל חטיבת הביניים להתקרב לסרט הזה (מאידך, הוא עשוי לגרום לעכברי סינמטקים למצוא מימד סוריאליסטי סמוי בסרטים סנדלריים טיפוסיים יותר, כמו "גילמור המאושר", "בילי מדיסון" ו"זמר החתונות"). צפייה בתוצאה הסופית מראה שגם כשהוא מתאמץ, אנדרסון לא מסוגל לברוח מעצמו. גם סיפור האהבה התמים והמתוק הזה מופר על ידי פרצי אלימות, וגם הזכות ותום הלב של גיבוריו מתערערים אל מול המציאות העכורה שסביבם.
סנדלר מגלם בסרט את בארי איגן, המנהל עסק למכירה סיטונאית של פומפות לאסלות. לבארי, העצור והמופנם, יש שבע אחיות היורדות לחייו וגורמות לו להתקפי זעם ואלימות בלתי נשלטים ("אני בא ממשפחה גדולה", מסביר אנדרסון את ההשראה, "אבל אין לי שבע אחיות"). הסיפור מתחיל בוקר מטורף אחד, כשבארי מגיע השכם בבוקר למחסן באיזור התעשיה השומם בו הוא עובד ובאור הראשון של הזריחה הוא עד לתאונת דרכים מחרידה (שאין לה שום השלכה על המשך הסרט) ומכונית שנייה מניחה על שפת המדרכה, למרגלותיו, אורגן קטן, הרמוניום. ברגע שבארי ילחץ על ההרמוניום הזה וילמד להפיק ממנו מלודיה נכנסת מוזיקה לסרט ולא מפסיקה. ואכן, העלילה מאותו רגע מתפצלת לשני כיוונים, מצד אחד רגעים של הרמוניה קוסמית, ומנגד רגעים מקפיצים של אלימות שרירותית.

באותו יום מגלה בארי, הלבוש תמיד בחליפה כחולה, שני דברים חשובים: שהוא מאוהב בבחורה (אמילי ווטסון) הלובשת כמעט תמיד שמלה אדומה, ושטעות שיווקית של חברה לייצור מזון משומר יכולה להעניק לו למעלה ממיליון מיילים במועדון נוסע מתמיד של חברת תעופה אם רק יקנה אלפי אריזות של פודינג שוקולד.
בין המוזיקה שנותנת לו לב, הקופונים שמעניקים לו כנפיים והחליפה הכחולה המתפקדת כמעין תלבושת סופרמן סמלית, יוצא בארי איגן להביס את הנוכלים והבריונים הרודפים אותו ולרדוף אחר אהבתו. בסצינת השיא בסרט, בה יוצא הגיבור למסעו הגדול הראשון, מנגן אנדרסון בפסקול את השיר "He Needs Me", שכתב הארי נילסן וששרה שלי דובאל, הלקוח מפסקול "פופאיי" של רוברט אלטמן. אז האם אדם סנדלר הוא פופאיי, אמילי ווסטון היא אוליב ופיליפ סימון הופמן הוא ברוטוס? ובתור מעריץ ידוע של רוברט אלטמן, אם "מגנוליה" היה ה"נאשוויל" של אנדרסון, האם "מוכה אהבה" הוא ה"פופאיי" שלו? "לא", אומר אנדרסון בחיוך, "רק השתמשתי בשיר הזה כי אהבתי אותו. אני אפילו לא ממש זוכר את 'פופאיי'".
אדם סנדלר הוא פופאיי, אמילי ווטסון היא אוליב אויל והבריונים הם ברוטוס.
"הממ…, לא חשבתי על זה ככה".

punch drunk love

לא בכל יום מזדמן למבקר קולנוע להיפגש לשיחה פרטית וארוכה עם יוצר שאת סרטיו ניתח כה באריכות ובאינטנסיביות. זה כמעט מבחן בביקורת מעשית. הנה, זו ההזדמנות לשטוח מולו את הניתוח שלי לסרטיו ולבחון את תגובותיו. התעלומה הגדולה של מבקרים וקוראיהם "האם היוצר באמת התכוון לזה" עשויה להגיע סוף סוף לפתרונה. או שלא.

השאלה הכי מסקרנת מבחינתי, אחרי הצפייה ב"מוכה אהבה", היא לאן אתה הולך מכאן? מה יהיה הסרט הבא שלך?
"אני באמת לא יודע. זה משתנה מרגע לרגע. היה סרט אחד שהתחלתי לכתוב כשהיתי בקדם-הפקה על 'מוכה אהבה', ואולי אחזור אליו עכשיו. אבל קודם כל אני חייב להחזיר את החיים שלי לנורמליות. אני רוצה לחזור הביתה, לנוח קצת ורק אז להתחיל לתכנן דברים. למשל, הייתי רוצה לכתוב סרט לוורן בייטי. או, למשל, אולי יהיה נחמד לעשות משהו מסורתי יותר, מיושן יותר, אבל באמת מסורתי. כשהתחלתי לעבוד על הסרט הזה חשבתי שזה הניסיון שלי לעשות משהו מסורתי ואולד-פאשנד. אבל הצילומים ארכו ארבעה חודשים. החודש הראשון היה בלאגן נוראי, היה ממש סיוט. עשיתי כל הזמנים ניסויים, עם דברים שבכלל לא הייתי צריך לעשות עליהם ניסויים. כל פעם ברחתי מהפתרון הפשוט והאלגנטי."
– למה אתה מתכוון ב"ניסויים"?
"בכל. בתאורה, במצלמה, במשחק של אדם, בתלבושות. בכל דבר שעשיתי, ניסיתי לעשות הפוך, עד שהתחיל לעצבן אותי. זה כאילו שאיבדתי ביטחון בכל מה שעשיתי קודם וניסיתי למצוא מחדש את השפה שלי. בהתחלה אמרתי לצוות 'אני לא רוצה להתחיל בנקודה בה אנחנו תמיד מתחילים'. אבל בסופו של דבר אתה מוצא את הבטחון שלך, מבין איך אתה רוצה לומר את הדברים".
מעניין שאתה מזכיר את נושא הבטחון העצמי, כי גם "לילות בוגי" וגם "מגנוליה" בוימו באופן כל כך גרנדיוזי ובטוח בעצמו שדמינתי אותך אחרת, מבחינת אישיות, מישהו מאיים יותר, החלטי יותר, דיקטטורי קצת. הופתעתי, למשל, לשמוע את ערוץ הקומנטרי שלך ב"לילות בוגי" בו אתה נשמע מהוסס, לא בטוח, מעלה ספקות בקשר לאיכות הסרט, בשעה שממול מתנגנים שוטים שהם טור-דה-פורס קולנועי עצום.
"טוב, זה בטח גם קצת ענווה מזויפת, או שהייתי קצת שיכור אז. כי כשהייתי צעיר יותר הייתי פראי ואגרסיבי יותר. גיליתי שאם יש לך יותר מדי בטחון עצמי, אתה צריך לעשות כל מיני דברים כדי לצמצם את הבטחון הזה, ניסיתי להילחם באגו של עצמי, או להפחיד את עצמי. רציתי להיות מבוהל על הסט. חשבתי שזו הדרך להשיג תוצאות טובות יותר, אבל אז הבנתי שזה בולשיט. הגעתי לנקודה שהרגשתי נוח, והרגשתי בטחון עם הבטחון העצמי שלי. וזו לא היתה יהירות, זו רק אמונה פנימית שאתה עושה את העבודה שלך היטב. ואז זה כיף ללכת לעבודה כל בוקר, וזה לא צריך להיות עינוי".
– הסרטים שלך מלאי סמלים, ובמיוחד "מוכה אהבה". לעיתים אני קורא ראיונות עם במאים אחרים שנרתעים מלפרש את הסרטים של עצמם, או מגחכים למקרא פרשנויות שמוצמדות לסרטים שלהם. אתה מוכן לעזור לקהל לפענח את הסרט שלך?
"בוודאי. אין דבר שנראה לי מופרך, או שנובע מצניעות מזויפת יותר משאתה עושה סרט ברצינות אבל אז מעמיד פנים כאילו לא השקעת מחשבה בעשייה שלו. נחמד לשמוע שמישהו הקדיש מחשבה לסרט שלו. מצד שני, לפעמים יותר מדי פרשנות יכולה גם להרוס. נגיד, אני שומע שיר ואני לא שומע היטב את המילים, ואני שר את השיר לעצמי עם מילים שאני חושב שהם המילים הנכונות. ואז בא מישהו ומתקן אותי ואני נהרס מזה, כי אני מגלה שהמילים שאני המצאתי היו טובות יותר, הן היו בעלות משמעות אישית בשבילי. כך שאני לפעמים מפחד להרוס לאנשים את מילות השירים שהם המציאו לעצמם. ודבר שלישי, חלק מהדברים בהחלט נכנסים לסרט באופן לא מודע. אני בעצמי לא יודע למה הם שם ורק מגלה אותם בדיעבד ושואל את עצמי 'למה כתבתי את זה?'. אני זוכר את עצמי יושב, מחזיק את הסנטר עם היד, ומסתכל על התסריט ושואל 'מאיפה באה המטאפורה הזאת?'".
אבל השאלה שלי היא האם גם כשזה מגיע מתת המודע, האם אתה יושב ומנתח את עצמך, את הדימויים שלך, את המוטיבים של הסרט, או שאתה מעדיף שיישארו ספונטניים, רנדומליים?
"לא, זה לא רנדומלי. אלה דברים שאתה מגלה ומפענח לאחר מעשה."
בוא נתמקד, למשל, בחליפה הכחולה של הדמות של אדם סנדלר. הרי כל כך ברור שיש שם איזושהי משמעות נסתרת. הכחול הזה זועק, כולם מעירים לו עליה והחליפה ממש לא מתאימה לו. אז מה הקטע עם החליפה הכחולה?
"בכל אגדה גדולה מישהו לובש על עצמו שיריון לפני שהוא יוצא למסע שלו. או גיבור העל שלובש את הגלימה לפני שהוא יוצא להרפתקאה שלו. זה הרעיון מאחורי החליפה. אבל הרעיון מאחורי החליפה הכחולה הספציפית הזאת היה פרוזאי יותר. ניסינו על אדם במדידות כמה חליפות. ופתאום ראיתי את החליפה הזאת ואמרתי 'זה עובד'. ואז החלטתי שהוא ילבש אותה לאורך כל הסרט. רק אחר כך אתה עוצר ושואל את עצמך מה לעזאזל זה אומר. המקום הכי טוב הוא כשאתה לא חושב והרעיונות הטובים ממשיכים להגיע."
אני רוצה להתרכז עכשיו בשוט השני. לפנות בוקר, ברי שומע משהו, יוצא לרחוב, רואה שתי מכוניות. אחת מתהפכת ומתרסקת, השניה עוצרת לידו ומניחה אורגן קטן, הרמוניום, על שפת המדרכה וממשיכה. איך אתה מסביר את השוט הזה?
"אני אגיד לך בדיוק מה חשבתי. חשבתי על חלליות. שתי חלליות טסות בנתיב שלהן. אחת מוסטת ממסלולה ומתפוצצת. החללית השנייה מגיעה ליעדה ומוסרת את המשלוח שלה, מכניסה קצת מוזיקה לחייו של מישהו. ואז מגיעה חללית שלישית ויורדת ממנה אשה. נדמה לי שככה גברים חושבים, הדרך היחידה שמשהו טוב יכנס לחיי היא רק אם זה יגיע מהחלל".
יש הרבה תאונות דרכים בסרטים שלך. שניים ב"מוכה אהבה", ולפחות שניים, אם לא יותר, ב"מגנוליה". למה?
"קודם כל כי כיף לצלם את הסצינות האלה. ושנית, לגבי תאונת הדרכים בפתיחת 'מוכה אהבה': זו דרך טובה לתפוס את תשומת ליבם של הצופים. זו מין הקדמה לסוג הסרט שאתם עומדים לראות. זה כמו להניף שלט אזהרה. אוקיי, השגנו את תשומת הלב שלכם, אתם רשאיים לעזוב כי תדעו שמכאן הכל עשוי לצאת משליטה. אז גם כמו כמו חללית, אבל גם כמו הרמת מסך בתיאטרון, ככה אני ראיתי את זה".
אבל אתה גם מצלם את השוטים האלה שונה מה שרואים בדרך כלל בסרטי פעולה. אצלך לא רואים את הפעלול בה. זה תמיד בשוט אחד, שמתחיל מאוד רגוע ואז מתפוצץ.
"זה הכיף שבעניין. אני זוכר שכילד שכל פעם שראיתי מכונייות מתהפכות בסרטי פעולה הייתי אומר שזה בולשיט, כי אתה רואה את כל הקאטים, והסלואו-מושן, ואתה מזהה שהפעלול הולך להגיע, ואז אתה בעצם לא ראה כלום כי יש המון קאטים. זו סתם להטוטנות. אני מעדיף להראות את הדברים. אם זה מדמם, תן לזה לדמם."
אם כבר הזכרנו חלליות: היו קטעים בסרט שנזכירו לי קצת סרט מדע בדיוני. בעיקר נזכרתי ב"מפגשים מהסוג השלישי" בקטע בו בארי צועד לעבר המטוס שייקח אותו להוואיי, והוא נעלם בתוך אור בוהק, ממש כמו הסיום של "מפגשים".
"מבחינתי זה תמיד היה קצת סרט מדע בדיוני. אולי יותר כמו אגדת ילדים. וזיהית נכון, יש בסרט המון מ'מפגשים מהסוג השלישי'. לא רק הקטע של בארי והמטוס. גם נעימת הנושא שהוא מנגן עם ההרמוניום מורכבת מחמישה צלילים, כמו ב'מפגשים מהסוג השלישי'. זה היה סרט ענק בשבילי כשהייתי ילד. 'מלחמת הכוכבים' היה אדיר, אבל 'מפגשים מהסוג השלישי' ממש שבה אותי. אולי זה מביך להודות, אבל 'מפגשים מהסוג השלישי' נראה לי תמיד כמו סיפור אהבה. אולי זה נובע מהדרך בה גברים מרגישים כשהם מתאהבים, כאילו אנחנו מרחפים בחלל ויש איזה חייזרית שמתקרבת אלינו".
אתה מקפיד להשתמש באישיות הקולנועית של השחקן בתוך הסרט. כמו הדמויות של ג'ון סי ריילי בשלושת הסרטים הקודמים שלך, שמאוד דומות לדרך בה השחקן הזה מתנהג בחיים. או אדם סנדלר כאן, שהוא המשך ישיר לדמות של סנדלר בסרטיו האחרים. איפה אתה בדמויות האלה? איפה האלמנטים האישיים שלך?
"היא שם, בכל הדמויות. זה היתרון בלהיות במאי-תסריטאי, להבדיל מכוכב קולנוען. יש לך אפשרות להיות יותר סכיזופרני. אתה יכול לבטא את כל הצדדים של האגו שלך".
כלומר "מגנוליה" מבטאת את 12 הצדדים באישיות שלך?
"אפשר להגיד את זה, בהחלט".
דמותו של בארי איגן, חושף אנדרסון, מבוססת על כמה אנשים שהוא מכיר. "יש לי חבר טוב שמדבר בדיוק כמוהו, במין פלגמטיות כזו, והוא תמיד אומר 'כן' לפני שהוא אומר 'לא'. למשל, אם תבקש ממנו לעשות משהו שהוא לא רוצה הוא יגיד 'כן. לא, לא נראה לי שאני רוצה לעשות את זה".
גם נושא גזירת הקופונים מאלפי אריזות פודינג כדי להשיג מיליון מיילים במועדון נוסע מתמיד מבוסס על מקרה שקרה ואף פורסם ב"טיים מגזין". "פגשתי את האיש הזה", מספר אנדרסון, "והוא בכלל לא דומה לדמות של אדם סנדלר. הוא לא מופרע בשום אופן. הוא רק קצת מוזר, כמו שכל האנשים בצפון קליפורניה קצת מוזרים, והוא עלה על טעות שיווקית של חברת תעופה וניצל אותה. רק כדי שתבין מי האיש הזה: הוא ניצל חלק נכבד מהמיילים שלו כדי לטוס לשבדיה ולקנות שם מכונית וולבו כי הוא חישב ומצא שזה יחסוך לו 500 דולר".
שלושת הסרטים הידועים שלך מתרחשים בטריטוריה בה גדלת, עמק סאן פרננדו, ליד לוס אנג'לס. האיזור שמוכר גם, כשם גנאי, או כשם מתנשא, "דה ואלי". איך היית מתאר את הוואלי למי שלא מגיע מאמריקה?
"לוס אנג'לס היא הרי פרבר אחד גדול. וזה מקום ענק, ואתה חייב מכונית כדי להגיע ממקום למקום. באירופה, למשל, יש תחושה גדולה יותר של קהילה, יש משהו משפחתי בעיר. אבל הריחוק הזה של פרברי לוס אנג'לס יוצר אנשים אפתיים, אנוכיים מאוד ומאוד בודדים. זו היתה השפעה עצומה עלי, זה השפיע על מי שאני ועל איך שאני רואה את הדברים. זה המקום ממנו נובעת הכתיבה שלי. זה פשוט מקום מאוד מוזר. וכמובן, העובדה שרוב הפרברים האלה צמחו בעקבות אולפני הסרטים אתה מבין עד כמה כל האיזור הזה הוא בעצם אשליה."
והסרטים שלך מתארים סוגים של בריחה מהחיים האלה, בריחה אל הפנטזיה, אבל לא פנטזיה נוצצת, אלא כזו שחיה בשולי הפנטזיה ההוליוודית הגדולית והלגיטימית. בין אם זה עולם הפורנו ב"לילות בוגי", או עולם השעשועונים ב"מגנוליה". חיפשתי גם את הבריחה של בארי ב"מוכה אהבה" ומצאתי שהסרט, בעצם, בנוי כחלום. מסצינת התרסקות המכונית בפתיחה שבאה משום מקום, דרך כתמי הצבע האווירתיים שמפסקים בין הסצינות ועד התחושה שבארי מרחף תוך כדי הליכה. האם הסרט הוא בעצם חלום אחד גדול?
אנדרסון מחייך במבוכה, כמי שסודו נחשף. "בוא נגיד שזה 'חלומי', או 'כמו-חלום'. אני לפחות מקווה שזה יצא חלומי. אני זוכר שכל הזמן ביקשתי מהאנשים סביבי שזה יהיה 'יותר חלומי'. מהצלם, למשל, ביקשתי תנועות מצלמה ותאורה יותר חלומיים. לא תמיד ידעתי בדיוק למה אני מתכוון, או לאן אני שואף, אבל לפעמים פשוט רציתי שהכל יהיה חופשי ונינוח יותר. גם לג'ון (בראיון, המלחין) ביקשתי שייתן לי תחושת חלום. זה גם קשור לזה שמדובר בסרט. כי כה זה בקולנוע, כי כשהאורות כבים ואתה באולם החשוך – אז אלא אם אתה יודע שהגעת לדרמה חברתית של קן לואץ' – אתה מצפה לחלום."

המוזיקה, יודע כל מי שצפה בסרט של אנדרסון היא שחקן ראשי בסרטיו.
עד כמה אתה יודע על המוזיקה לפני הצילומים.
"הרבה. מאז 'לילות בוגי' התסריט והמוזיקה הולכים יד ביד אצלי. ב"מגנוליה" זה היה אותו דבר עם המוזיקה של איימי. אני יודע כבר בתסריט איפה המוזיקה מתחילה ואיפה היא נפסקת. במקרה של 'מוכה אהבה' המוזיקה התחילה מהצליל של ההרמוניום, שנשמע לי כה עדין ועצוב. רציתי שהמוזיקה תישמע כמו שיר ערש שבור.
"לחשוב על המוזיקה שקול בעיני למחשבה על איזה שחקן יגלם את הדמות או באיזו עיר העלילה תתרחש. הדמיון שלי לא עובד בלי מוזיקה. לדוגמה, אחרי שבועיים של צילומים נתקעתי עם אחת הסצינות. ממש לא ידעתי איך לצלם אותה. התקשרתי לג'ון (בראיון) מתוך ייאוש והוא הגיע לסט וצפה בצילומי הסצינה באותו יום וחזר למחרת עם עשר דקות של מוזיקה וצילמנו את הסצינה עם המוזיקה ברקע והכל פשוט התיישב על הקצב והסתדר בול".
– ויש קטעים שיושבים על הפסקול כמעט כמו מיוזיקל, כמו הסצינה בה אחותו של בארי מגיע למחסן שלו.
"זו בדיוק הגישה שניסיתי לעשות. נחמד לשמוע אותך אומר את זה כי זה הסיקוונס שאני הכי אוהב מכל הסרטים שעשיתי. אני לא נבוך להגיד שהסיקוונס הזה נשען כולו על המוזיקה, כי הוא באמת תוכנן כקטע מוזיקלי".
– מתי ידעת שתשתמש ב"He Needs Me" מתוך "פופאיי" של רוברט אלטמן?
"די מוקדם".
– כשכתבת את הסרט כבר ידעת שהשיר ישתלב בו?
"לחלוטין. זו דוגמה מצוינת לאופן בו אני עובד. בשלב מוקדם ידעתי שאני רוצה להשתמש בשיר. בתור החלק המרכזי, הלב של הסרט. אני יודע בדיוק מתי השיר מתחיל. ואז חשבתי שעוד נחזור לשיר בהמשך. אבל בחדר העריכה גיליתי שזה יותר מדי ושמתי בפעם השנייה שיר אחר. התסריט נתן לי 80 אחוז מהתוצאה, אבל בחדר העירכה גיליתי שלא צרך לחזור על השיר".
– זה השיר השני של הארי נילסן שעומד במרכז סרט שלך (הקודם היה "One", בגרסה של איימי מאן, שפתח את "מגנוליה"). זה מקרי?

"כן. כלומר, זה לא מקרי כי אני אוהב את השירים של הארי נילסן, יש לי נקודה רגישה לשיריו.

בלילה שלפני הראיון ראיתי בערוץ סרטים פורטוגלי במלון את "משהו פראי" של ג'ונתן דמי. תוך כדי שיחה אנדרסון הזכיר פתאום את דמי, כדוגמה לבמאי שמשתמש הרבה במוזיקה בסרטיו. ואז אמרתי לו שבדיוק ראיתי את "משהו פראי" בלילה שלפני. "גם אני!", צהל אנדרסון.
"זה היה סרט כל כך משמעותי בשבילי. הדרך בה הוא השתמש במוזיקה, החופשיות שלו עם התמונה, הוא איפשר לי לתת לאנשים לדבר ישירות למצלמה, הוא היה כל כך משוחרר, ממש השפיע עלי. יש סרטים שפשוט מתגנבים מתחת לעור שלך, הם כל כך משפיעים עליך שהם תמיד ראיתי אותו לבד, הייתי בן 16-17, בבית קולנוע קר בבוסטון, הייתי בודד והסרט הזה היה נורא ביג דיל בשבילי, הצבעים, הקאסט. ושמת לב שג'ף דניאלס לובש חליפה כחולה בסרט? לא זכרתי את זה. זה כל כך מצחיק, ג'ף דניאלס לובש פאקינג חליפה כחולה במשך חצי סרט".

=======================

עם כל חיבתי לסרטים מפותלים ומתוחכמים, אני גם מאוד אוהב בי-מוביז זולים, עם אפקטים קלוקלים, אימה בוטה, סקס ואלימות. לפעמים דווקא הסרטים השוליים האלה מחביאים כשרונות אדירים. אחד היוצרים שאחראים ללא מעט מהגילטי-פלז'רס שלי הוא פול אנדרסון. התקשורת האמריקאית מתייחסת אליו די בזיזלול- בגלל שהוא עושה אך ורק סרטי ז'אנר בתקציבים בינוניים, רובם עיבודים למשחקי מחשב. אבל אני די מחבב לא מעט מסרטיו. כשהוא ביים את "האויב שבפנים" הראשון התאפשר לי לשוחח איתו בטלפון.

לא ההוא מ"מגנוליה"
נא להכיר: פול אנדרסון, במאי "האויב שבפנים" – אולי היוצר הכי פחות מוכר ומוערך בהוליווד

"העיר", 27.12.2002

"האויב שבפנים" ("Resident Evil" במקור) הוא לא משחק המחשב הראשון שפול אנדרסון מעבד לסרט. למעשה, בזכות "מורטל קומבט" שלו אנדרסון מוכר כאחד הבמאים היחידים שהצליחו לקחת משחק מחשב ולהפוך אותו לסרט קופתי. אנדרסון הוא כיום האוטר של העיבודים למשחקי המחשב, ואחרי שיסיים לעבוד על "האויב שבפנים 2", שאת התסריט שלו הוא גומר בימים אלה, הוא מתכנן להמשיך לחפש משחקי מחשב להפוך לסרטים. "זה העולם שלי", הוא אומר לי בשיחת טלפון ממשרדו בלוס אנג'לס. "אני שונא תיאטרון, כך שספק אם אי פעם אעבד הצגה לסרט, ואני גם לא ממש האיש שייקח יצירת מופת ספרותית ויהפוך אותה לסרט".
ברשימת המשאלות של אנדרסון תמצאו שני משחקי מחשב מדוברים שהוא חולם להפוך לסרטים: "אליס" ו"D.O.A". הבעיה היא שהזכויות של "אליס" נמצאות כרגע בידי החברה של ווס קרייבן. "אבל זה נמצא בדיונים בבתי משפט, ואני מקווה שווס יוותר על הזכויות ואני אוכל לעשות את הסרט". במקביל הוא מפתח עם אולפני פוקס עיבוד קולנועי למשחק המחשב (המבוסס על סרטי הקולנוע) "הנוסע השמיני נגד הטורף".
אמנם "האויב שבפנים" הוא עיבוד למשחק מחשב, אך אפשר לראות בו אלמנטים שמתפקדים כהצהרת כוונות של אנדרסון לקראת בימוי "אליס", הגרסה הפסיכוטית לספרו של לואיס קרול. קודם כל, הוא קרא לגיבורת הסרט שלו אליס (מילה ג'ובוביץ', שמצפייה בערוץ הקומנטרי של הדי.וי.די מתברר שקוראים לה בכלל מילה יובוביץ') והלביש אותה בשמלה אדומה קצרצרה. ב"האויב שבפנים" מתחילה אליס את מלחמתה נגד המלכה האדומה, תוכנת מחשב בעלת אינטליגנציה מלאכותית שהרגה את כל העובדים במעבדת מחקר סודית ותת קרקעית של תאגיד ענק. בחצי השני של הסרט נחשף האופי האמיתי של המחקר שהתנהל במעבדה כשאליס והצבא הקטן שהיא מובילה מגלים שהמתים במעבדה קמים לתחייה ועליה להילחם בנחיל של זומבים. זה לא יפתיע, אם כן, לגלות שהבמאי המקורי שהיה אמור לביים את הסרט היה ג'ורג' רומרו, יוצר "ליל המתים החיים".
כשמגיעים אליו נטולי ציפיות, "האויב שבפנים" מתגלה כסרט אימה מבדר למדי ולרגעים מלהיב ממש ומפתיע מאוד. חצי השעה הראשונה עשויה נפלא ועמוסת תפניות. בחצי השני של הסרט, שבו נלחמים הגיבורים נגד צבא הזומבים (ובו מתחיל הסרט ליישר קו עם עלילת המשחק) הוא נהיה מרשים פחות, אך הוא עדיין מבדר בתור בי-מובי בלתי מחייב. הסרט, שמומן על ידי ברנד אייכינגר הגרמני וסמואל חדידה הצרפתי (אחד המשקיעים בסינמה סיטי, אגב), עלה כ-30 מיליון דולר, ובאמריקה הוא הכניס 36 מיליון דולר. רגע, זה לא נשמע כמו הצלחה גדולה במיוחד. איך הוא עובד כבר על סרט המשך? "באמריקה באמת קצת פיספסנו עם תאריך היציאה שלנו. שבוע אחרינו יצא 'בלייד 2' שלקח לנו את כל הקהל. אבל יצאנו יחד עם 'שואו טיים' וניצחנו אותם. מאוד שיעשע אותי שמילה ומישל (רודריגז) הביסו את רוברט דה נירו ואדי מרפי. באיטליה היינו השנה הסרט הכי קופתי אחרי 'ספיידרמן', וההכנסות בבתי הקולנוע בכל העולם היו בערך 100 מיליון דולר. בדי.וי.די באמריקה הסרט מכר שני מיליון עותקים, שזה כבר עוד 50 מיליון דולר, והוא הכניס עוד 50 מיליון דולר במכירת זכויות שידור לערוצי טלוויזיה".
פול אנדרסון, 38, יליד ניוקאסל באנגליה (על "האויב שבפנים" הוא חתם "פול וו.ס אנדרסון", כדי שלא יבלבלו אותו עם פול תומס אנדרסון, ההוא מ"מגנוליה" ו"לילות בוגי"), משך את תשומת הלב עם סרטו הראשון, "שופינג", שגילה לעולם את ג'וד לו. משם עבר להפקות גדולות יותר בהוליווד, כולן בז'אנר האימה/מדע בדיוני. חוץ מ"מורטל קומבט", שהיה בעיני סרטו הכי פחות טוב, כל סרטיו של אנדרסון מציגים חזון ויזואלי מרהיב ואיזו נטייה לפסימיות, שאינה אופיינית לסרטי אולפן. בסרטיו "סיוט בקצה האופק" ו"חייל קטלני" (השמות המקוריים אלגנטיים יותר. התרגומים של המפיצים בארץ מזלזלים בבי-מוביז ובקהל שלהם) הוא ברא עולם עתידני מרהיב, שהתכתב ישירות עם העולם של רידלי סקוט ב"הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר". העובדה שאת "חייל קטלני" כתב התסריטאי של "בלייד ראנר" רק מחזקת את החיבור ביניהם. ב"האויב שבפנים" אחראי על האפקטים ריצ'רד יוריסיץ', שעבד גם ב"בלייד ראנר".
עד כמה אהיה צודק אם אהמר שרידלי סקוט הוא הבמאי האהוב עליך?
"תהיה צודק לחלוטין. סקוט הוא הגיבור של הדור שלי, הוא זה שסלל לנו את הדרך להוליווד. אנחנו קוראים לו בחיבה 'הדוד רידלי', אף על פי שאין בינינו קשר דם. כמוהו, גם אני מצפון אנגליה, וזה אזור מאוד יוצא דופן. מצד אחד יש בו טבע פסטורלי, וחמש דקות משם יש אזורי תעשייה מלאי פיח. כשצילמתי את שוט הפתיחה של 'שופינג' טסתי עם מסוק מעל אזור תעשייה כזה, מלא ארובות, ופתאום הבנתי מאיפה הגיע החזון של 'בלייד ראנר'".
לא מתסכל לעשות רק סרטי אימה ומדע בדיוני בשולי הוליווד? אמנם אתה הופך לבמאי פולחן וגיבור ללא מעט מעריצים, אבל זה גם תוקע את הקריירה, לא?
"אני מקבל המון כסף כדי לעשות את הסרטים האלה, והם מכניסים המון כסף, כך שאם ארצה לעבור לביים דרמות אני אצטרך לספוג קיצוץ משמעותי בשכרי. אז לא, זה לא מתסכל. אני אוהב את הבי-מוביז של שנות החמישים והשישים, אלה שזילזלו בהם ולא העריכו אותם ורק כעבור עשרים שנה גילו את גדולתם ואת המסרים הסמויים שלהם. אני מניח שבעוד עשרים שנה יעריכו מחדש גם את הסרטים שלי. אני מניח שבעוד כמה סרטים ארצה לעשות מותחן עכשווי, משהו יותר מיינסטרימי, אבל אני לא מעריך שתראה אותי מביים קומדיה רומנטית או סרט עם מריל סטריפ וכינורות כמו שווס קרייבן עשה. לעומת זאת, המסלול שסם ריימי עשה – מ'Evil Dead' דרך 'תוכנית פשוטה' ועד 'ספיידרמן' – נראה לי מצוין. הוא מקור השראה גדול בשבילי".

נושאים: ארכיון

16 תגובות ל - “שני ראיונות: אחד עם פול תומס אנדרסון, ואחד עם פול (לא תומס) אנדרסון”

  1. רני 15 ינואר 2008 ב - 18:32 קישור ישיר

    אפרופו פול תומס ומעללי אותו מפיץ מארץ רחוקה רחוקה: ה DVD הישראלי של "מוכה אהבה" זכה פה לטיפול מחפיר. הסרט מוצג בפול פריים 4:3 בשעה שיחס המסך המקורי שלו הוא 2:35:1. זה די אומר הכל. למזלי עליתי על הזוועה בזמן ורכשתי לעצמי עותק אמריקאי שם הסרט מוצג במלוא תפארתו בסינמסקופ אנמורפי.

  2. אורי 1 15 ינואר 2008 ב - 19:56 קישור ישיר

    "מוכה אהבה" סרט גדול, אבל גילתי אותו רק בצפיה השנייה. למי שלא ראה – כדאי מאוד.

  3. דודי קינג 15 ינואר 2008 ב - 20:00 קישור ישיר

    היה פשוט תענוג לקרוא את שני הראיונות האינטליגנטים והרציניים הללו. תודה.

  4. דרורית 15 ינואר 2008 ב - 21:27 קישור ישיר

    שניות לפני שקראתי את הראיון שלך עם פול תומס אנדרסון צפיתי בקטעים מתוך "מפגשים מהסוג השלישי". ספוקי.
    אני קוראת עכשיו את התסריט של "בוגי נייטס" ואין מה להגיד, הבן אדם גאון, לגמרי.
    שוב, אני מקווה שמתישהו איפושהו, אני אראה את הסרטים שלו על מסך גדול.

  5. דרורית 15 ינואר 2008 ב - 23:20 קישור ישיר

    וסיפור נחמד על כמה חברים שהחליטו לעשות פארודיה על "300" פוגש את "המשרד" והצליחו להגיע מיוטיוב לפיצ'ר.
    http://www.youtube.com/watch?v=LuNDkxVTGSk

  6. assafTV 15 ינואר 2008 ב - 23:38 קישור ישיר

    האם יש לנו סיכוי לזכות בפרס האוסקר לסרט הזר?
    בופור נמצא בשורט-ליסט של הקטגוריה (ניק-לינק). פרספוליס ו-4 חודשים, 3 שבועות ויומיים – נעדרים מהרשימה.

    The films that were named are: Austria's "The Counterfeiters," directed by Stefan Ruzowitzky; Brazil's "The Year My Parents Went on Vacation," helmed by Cao Hamburger; Canada's "Days of Darkness," helmed by Denys Arcand; Israel's "Beaufort," directed by Joseph Cedar; Italy's "The Unknown," directed by Giuseppe Tornatore; Kazakhstan's "Mongol," directed by Sergei Bodrov; Poland's "Katyn," directed by Andrzej Wajda; Russia's "12," helmed by Nikita Mikhalkov, and Serbia's "The Trap," directed by Srdan Golubovic.

  7. drexll 15 ינואר 2008 ב - 23:44 קישור ישיר

    מאד מאד נהניתי.
    נחשפתי לבלוג הזה ולכל אימפריית הסינמסקופ רק בחודשים האחרונים.
    אשמח מאד אם תוכל לתת קישור לביקורת המקורית שלך על מגנוליה, כאשר הוא הופץ בארץ.
    גם בעיני מדובר בסרט מבריק, גאוני, מצמרר ומפעים, ששינה לי את כל נקודות ההתייחסות לקולנוע.

  8. ליאור 15 ינואר 2008 ב - 23:59 קישור ישיר

    אני מרים פה להנחתה, אבל מישהו יכול לומר לי למה אף אחד לא מדבר על "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" כמועמד לאוסקר? לדעתי הוא טוב יותר מ"לא ארץ לזקנים" ו"זה ייגמר בדם" גם יחד.

    בדומה לשניהם, הוא מתרחש במערב, איטי וארוך, עם צילום ומשחק מדהימים. אבל בניגוד לשניהם, יש לו איזה אימפקט רגשי בסוף, בעוד שהאחרים משאירים אותך מאוד מתרשם ומתפעל אבל קצת… ריק בפנים. ומדופרס.

  9. הפינגווין 16 ינואר 2008 ב - 1:22 קישור ישיר

    אסףTV, הרשה לי לחלוק את הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי את הרשימה: WTF?

  10. ט.ל. 16 ינואר 2008 ב - 2:39 קישור ישיר

    מקסים. מתמוגגת מהניתוחים שלך.
    אחרי הראיון הזה, נדמה לי שהתאהבתי בפול תומס אנדרסון סופית. אם אתה והבמאי חולקים אהבה לאותו סיקוונס, אולי מצאת ידיד בעולם.

    ונקווה, לסיום, שיום אחד יהיה סוף טוב לאגדה. אבל רגע, האם זה אומר שצריך לחכות שמישהו חדש יתפוס את השלטון?

  11. דרורית 16 ינואר 2008 ב - 8:15 קישור ישיר

    ובנרג'י משום מה החליטו לקרוא לסרט "יהיה פה דם".

  12. עידו 16 ינואר 2008 ב - 8:34 קישור ישיר

    טוב, חייבים להוריד את הכובע. עד כמה שחשבתי שבופור הוא סרט מצוין (ובעיני טוב יותר מביקור התזמורת), לא האמנתי שיש לו סיכוי ממשי להתברג למועמדים הסופיים כמו שיאיר טען והאמין ביכולת של הסרט – ללא מסע יחסי ציבור רציני בארה"ב – להתחבב על חברי האקדמיה. כל הכבוד על יכולת הניתוח והניבוי… 🙂

  13. yaddo 19 ינואר 2008 ב - 13:19 קישור ישיר

    ראיונות מעניינים מאוד, במיוחד עם פול תומס. אבל תיקון קריטי: *שני* תאונות? באמת?

  14. סטיבי 19 ינואר 2008 ב - 15:40 קישור ישיר

    גם אני תהיתי אם זו טעות שתוקנה אח"כ בהגהה או שמא נשארה מודפסת 🙂
    אני מאוד מאוד אוהבת את "מוכה אהבה".

  15. Coupon Codes 28 ינואר 2011 ב - 2:59 קישור ישיר

    My husband and i ended up being fulfilled when Chris managed to complete his studies by way of the precious recommendations he made when using the web site. It's not at all simplistic just to happen to be making a gift of guidelines that many people may have been selling. And we discover we've got the website owner to thank for this. The entire explanations you have made, the easy website navigation, the friendships you give support to foster – it is most astounding, and it's really assisting our son in addition to us do think that topic is interesting, and that's rather mandatory. Thanks for all!

  16. ceiling fan 28 ינואר 2011 ב - 7:49 קישור ישיר

    Not a unhealthy post the least bit!


השאירו תגובה