"שבעה", הביקורת
ב-30 ביוני כתבתי ששמיל בן ארי וירון שרף יזכו בפרס אופיר (הראשון כשחקן משנה ב"איים אבודים", השני כצלם ב"שבעה"). השבוע הם זכו. באותו פוסט כתבתי בהפתעה גדולה על "שבעה" סרט שא העליתי על דעתי שכה אהנה ממנו.
השבוע הסרט סוף סוף יוצא. ומכיוון שזו הפעם הראשונה בה הסרט שיוצא בספטמבר, בסמוך לטקס, לא זוכה להיות נציג ישראל באוסקרים אולי זה ישים קץ אחת ולתמיד למנהג הזה של להוציא סרטים אחרי שהסתיימה הצבעה לפרסי אופיר. ואולי האקדמיה סוף סוף תשנה את התקנון ותאפשר השתתפות בתחרות רק לסרטים שהופצו מסחרית ב-12 החודשים שקדמו ליום תחילת הקרנות האקדמיה. כלומר מיוני עד יוני. מצב כזה גם יעשה סדר בבלאגן שנוצר בין הקרנות האקדמיה ופרס וולג'ין ביולי. אם, נגיד, "אצבע אלוהים" רוצה את וולג'ין הוא יחכה לבכורה ביולי, יוציא את הסרט לבתי הקולנוע בין יולי ליוני הבא ויתחרה באופיר בשנה הבאה.
אחרי הרשמים הראשוניים ההם, זו הביקורת המעובדת יותר שלי על "שבעה":
פורסם ב"פנאי פלוס", 17.9.2008
פרשת אחרי מות
הלקח שלמדתי השבוע: לא לשפוט מבלי לראות. באתי ל"שבעה" עם תחושה שברור לי איך הסרט הזה יראה. אמנם הערכתי את "ולקחת לך אשה", סרטם הקודם של האחים אלקבץ, אבל לא נורא נהניתי ממנו. חשבתי שמעתה ככה ייראו סרטיהם: אפרוריים, עכורים, מחוספסים, תקיפים ורציניים. סרטים שיש בהם יושרה ונחישות – ובוודאי כשרון – אבל מעט מאוד הומור.
"שבעה" הוא יצור אחר לגמרי. בערך. הוא מפתח ומרחיב את העלילות של כמה מהדמויות שהוצגו ב"ולקחת לך אשה" אבל מרחיב ומכפיל את כמות המשתתפים, וממילא את ההמולה. אך במקום סרט עכור, גרעיני ורועד, “שבעה" הוא סרט זך מאוד, צלול, בו השוטים סטטיים ברובם אבל ההתרחשות בהם גדושה ומתפקעת. “שבעה" הוא לפיכך סרט של קונטרסטים: החל מעיצוב הפריימים, בהם הקירות לבנים עד כדי בוהק והבגדים שחורים. ואז גם בנימה: המעטפת הטראגית העצובה – משפחה נאספת להלוויה ואז לשבעה ואז לאזכרה של אחד מבניה – אבל מבפנים, מרגע שהדינמיקה הפנים-משפחתית מתבררת, מתגלות סיטואציות מלאות אירוניה, אבסורד וציניות, שטוענות את הסרט בהומור שחור וחושפות שהמשפחה שנראתה בתחילה כדבוקה אחת כולה סדקים, מירמורים ומחלוקות. הקונטרסט ממשיך: הצעירים מול המבוגרים, החילונים מול הדתיים, הנשים מול הגברים, המזרחיים מול האשכנזים, אפילו העירקים מול המרוקאיים, פער עדתי של מאכלים ומנהגים בתוך בני משפחה אחת שכפותים זה לזה בכבלים של חובה. בתוך משפחה אחת, בת שבעה אחים, בשבעה ימים, כמעט כל האפשרויות המתימטיות של חיבורים וניתוקים בין האגפים, כולל חשבונות עבר, צפים, תחילה בשקט ובהדרגה בווליום הולך וגובר.
אבל אם "שבעה" נשמע כמו עוד דרמה על דינמיקה משפחתית טעונה, מסוג שאולי נשמע צפוי מדי, הרי שהטון שלו, שאף פעם לא קורס אל הכבד מדי, הופך אותו ליצירה מפתיעה ומורכבת: מצד אחד דרמה בסגנון אירופי, קצת כבדה, מאוד גדושה, מאוד טעונה; אבל במקביל, קשה להתעלם מהאלמנטים העממיים, הפולקלוריסטיים, מהמקומות בהם הטרגדיה הופכת לקומדייה של גינונים.
ועוד קונטרסט: מצד אחד כל הסרט מתרחש בלוקיישן אחד – בית המשפחה. מצד שני הלוקיישן הזה מלא דמויות, גדוש להתפקע, צפוף בעין. הסצינות הטעונות ביותר זוכות לפורקן קומי/אירוני כשמתברר שבתוך הצפיפות האנושית, אי שם בצד, נמצא האדם שלא אמור להיות שם, ושפשוט לא שמנו לב אליו, כשם שאף אחד אחר מהנוכחים לא שם לב אליו. הקומפוזיציות הצפופות האלה יוצרות גם קונטרסט סגנוני: מצד אחד מעין גרסה מונוכרומטית לציורי בתי הכנסת הצפופים של מאוריצי גוטליב, מצד שני "הציור השבועי לילד" של ג'קי, בו בתוך בליל של פרטים מסתתר לו נעלם, זה שכולם מדברים עליו מאחורי גבו מבלי לשים לב שהוא עומד ממש מולם.
לכן חטאתי בציפיותיי המוקדמות: חשבתי ש"שבעה" יהיה סרט כעור וכעוס, או אובר-ריאליסטי בסגנון "הגרגר והדג", אבל קיבלתי סרט שאפשר גם להתייחס אליו כאל סרט בורקס מתוחכם. כזה שלא מוותר על חזון אמנותי נחוש, מדוקדק, אבל מביט בסיטואציות גם בעין שיש בה חמלה, חסד והומור עצמי. מהבחינה הזאת, “שבעה" בעיני הוא המיזוג הישראלי המרשים ביותר מאז "חתונה מאוחרת" בין פולקלור עדתי, מהסוג שיכול להפוך ללהיט קודם בקרב העדה בה הוא עוסק, ובין סרט ארט-האוס איכותי, כמעט מוזיאוני בסגנונו.
=========
נספח: היום ראיתי במודעות שמפיצי הסרט לקחו מהביקורת הזאת – שהתפרסמה בשבוע שעבר – את המשפט "סרט ארט האוס איכותי". זו בעיני טעות שיווקית גדולה, להפיץ את "שבעה" כסרט אליטיסטי, מוזיאוני, מסוגנן. זה סרט שיכול להגיע לקהל עממי ולתקשר איתו היטב, וככה גם להפוך להצלחה קופתית מינורית – כ-100 אלף צופים. הציטוט "סרט בורקס מתוחכם" אולי לא נעים ליוצרים באוזן (בגלל דעות קולנועיות קדומות, אני מניח) אבל הוא יביא עוד קהל שאז יביא עוד קהל. עם "סרט ארט האוס איכותי" יהיה קשה ל"שבעה" להביא יותר מ-50-70 אלף איש גג.
אתמול ראיתי את הסרט ובעיני הצילום בו מחריד. שוב סרט ישראלי המצולם בוידיאו ומוגדל לפילם אבל נראה הרבה פחות טוב מנניח "ימים קפואים". ההשערה שלי: מדובר במצלמת DVX100 עם עדשות פריים. בצילומים בעדשה רחבה אפילו אפשר לראות קצת את המטבוקס בצדדים.
מעבר לכך, אם חשבתי שב"חופשה בגליל" מדובר במחזה המתחזה לסרט, כאן הבמאים לוקחים את זה צעד אחד קדימה. זהו אפילו אינו מחזה. זהו עלבון לאריסטו שהבין הו לפני כל כך הרבה זמן שמחזה צריך להיות מורכב מפעולות דרמטיות. ובכן, "שבעה" הינו סרט נטול פעולות דרמטיות, וכן, זה כולל את הצעקות והמכות שבו. אין לו באמת אירוע מחולל (המוות של לפני תחילת הסרט אינו באמת אירוע מחולל לטעמי) או עלילה. כלומר יש לו עשרות עלילות משנה ואף לא אחת מקבלת פוקוס ראוי. הגדוש הוא בעוכרי הסרט והצילום הסטטי אינו משרת אותו. יש בו המון שחקנים טובים שזוכים לנפילות משחקיות רבות בשוטים ארוכים מידי שסביר להניח שלא נעשו יותר מדי טייקים מהם. אין כאן את החדשנות הקולנועית של קרן ידעיה ,פון-טרייר או לינץ'. יש כאן עילגות קולנועית כאשר מישהו חשב שלשים את בכירי השחקנים בארץ יחפה על זה. כאשר אני אומר מישהו אני מתכוון למספר הגורמים הגדול שמימן את הסרט הזה ואשר הלוגואים שלהם מעטרים את שלושת הדקות הראשונות (כך נדמה) של הסרט.
למה? אני מניח שתסריט כזה היה צריך להידחות על ידי כל לקטור ממוצע אם הוא לא היה בא עם חבילת הפקה מרשימה עם הרבה "שמות".
שם, לטעמי עניין חבילות ההפקה וקורות החיים הנשלחים לקרנות הוא בעוכרי הקולנוע הישראלי. תסריטים צריכים להיקרא באופן אנונימי לחלוטין, ללא שמות של כותבים, במאים, מפיקים, צלמים ושחקנים . אם הם טובים, אדרבכה אפשר לעבור לשלב הבא, ולהעריך את האפשרות להפיק אותם.
מילה נוספת לגבי פעולות דרמטיות – אני לא מתכוון בהכרח לסרטים אמריקאיים או לסוג הפעולה הקרוי "אקשן". אנשים יכולים לשבת ליד שולחן ולדבר ועדיין לפעול ויש מספיק סרטים שמוכיחים את זה. "שבעה" הוא לא אחד מהם.
שאלות למחשבה:
1.מי גיבור/ה בסרט?
2.המפעל בו מדובר כה רבות בסרט – מה הוא מייצר?
3.כנ"ל לגבי החנויות, חנויות למה הן?
4.מה מזג האויר בסרט? האם הוא תואם את זה ששרר במלחמת עיראק הראשונה?
5.האם יש מסר פוליטי או חברתי בסרט?
6.האם הסרט מתייחס למתח העדתי בין "אשכנזים" ל"מזרחים"? אם כן, הכיצד?
עמיצי:
לא למדת כבר שלאחר 100 שנות קולנוע לא חייב להיות מאורע מחולל או אפילו גיבור(אנושי)?
וכן,לא צריך שיהיה גם מסר ברור.דווקא סרטים עם מסר ברור הם סרטים נוראים.
מסכים אתך שתסריטים אמורים להיקרא באופן אנונימי.
השאלה העיקרית היא:האם הסרט פעל עליך רגשית?
עמיצי – השאלות האלה באמת חשובות לך? מהו סוג המפעל או סוג החנויות? גיבור ספציפי? מזג האוויר?
ולגבי הסרט – הוא לא מוצלח כפי שהיה יכול להיות. לטעמי סצנת הפתיחה שלו נהדרת. גם סצנת הסיום – רק שהיא לא ממש קשורה לסרט (היא נראית תלושה, למרות שדי ברור שהיא שם בשביל להעביר את מסר השורה התחתונה). בין לבין הסרט נראה מצוין בדרך כלל, אבל יש בו יותר מדי נפילות מתח (תסריטאיות) כך שהוא מזגזג בין אכפתיות של הצופה לחוסר אכפתיות, בין חוכמה לבנאליות מעצבנת. זה לא משהו שאפשר לחלק ל"חלק ראשון טוב, חלק שני לא" או אפילו לקווי עלילה מסוימים, זה חוזר לאורך כל הסרט. חוסר האחידות שלו מפריע ליהנות ממנו.
אני עם עמיצי.
אינגל, *לכל* סיפור *חייב* להיות מאורע מחולל.
מה שמו של הגיבור ב"מועדון קרב"?
מי גיבור הסרט "תמונות קצרות"?
מה יש במזוודה ב"ספרות זולה"?
תסכים איתי, עמיצי, שמדובר בסרטים מחורבנים שרק תשובות לשאלות האלה היו יכולות לשפר.
יניב, אני מסכים איתך שבסרטים טובים לאף אחד לא אכפת מהפרטים האלה. אבל זה לא אחד מהם.
מצד שני ישנם סוגים שונים של סרטים עם חוקים שונים. מגאפין יעבוד טוב בסרט מסוג מסויים ולא בסרט אחר. היות וזה סרט "ריאליסטי" ולא "מסוגנן" לפרטים האלה יש חשיבות.
לאינגל, לא, הסרט לא פעל עלי רגשית. היו כמה סצינות שהיו עשויות היטב, אבל כמכלול בעיני מדובר פשוט בתסריט שאינו מעובד דיו ושניתן היה לקצץ ממנו. אני גם חושב שאין מספיק להגיד על סרט, עובד או לא עובד. אפשר גם להבין למה, להסיק מסקנות. אני חושב שהתעוזה של התסריט והבימוי יש להם במקרים מסויימים ערך מוסף. ב"שבעה" בניגוד ל"החגיגה" למשל אין כל תעוזה ויזואלית, עלילתית, אידאולוגית, סיפורית. הוא לא סרט משעשע או שנון. הוא לא טראגי באופן מיוחד, והוא לא מאיר את הבנאליה שבחיים באור כלשהו. הוא לוקח כל מיני סוגיות ומטפל בהן בצורה רדודה ובנאלית. אני מניח שהעניין ה"עדתי" עשוי לקסום לצופים מסויימים. השאלה אם זה באמת הקולנוע שאנחנו רוצים שיהיה פה בארץ? גרסאות מלודרמטיות של "אסקימו לימון" ו"חגיגה בסנוקר"?
שים לב יניב, שגם בסרט כ"תמונות קצרות" יש למעשה חלוקה למספר סרטים קצרים יותר השלובים אחד בשני. אין בהם המון המון דמויות המתנגשות אחת בשניה תמידית, יוצאות ונכנסות. לכל סיפור יש את הגיבור שלו והם מתקשרים יחדיו בנקודות השקה עלילתיות ורעיוניות. מדובר במופת של כתיבה ובימוי שקשה להשגה. ישנם לפחות שני במאים ישראליים שהצליחו בכישרון וחינניות ליצור יצירות לא רעות בז'אנר הזה.
אהבתי מאוד את "שבעה". משהו קטן שהיה מעניין בעיני (מעבר לשאר הדברים שאני די מסכימה איתם בביקורת שלך יאיר). יש סצינה אחת בין רונית אלקבץ וחנה אזולאי הספרי, שהיא כאילו הפוכה ליחסי הכוחות שהיו בין אלקבץ והספרי ב"שחור" – שם אלקבץ, בתפקיד האחות המפגרת איימה איכשהו על הספרי, האחות הנורמטיבית, וכאן הספרי תוקפת את אלקבץ במילים "אני מפחידה אותך, תמיד הפחדתי אותך" – כולל כל מיני איזכורי עין רעה וכאלה. לא חושבת שמשהו פה היה במתכוון – אבל לי זה איכשהו התכתב עם "שחור" והיה מעניין.
חוץ מזה חייבת לציין את המשחק המאופק יחסית של אלקבץ, שלא פעם גולשת למלודרמטיות ולג'סטות גדולות מהחיים. גם שאר השחקנים מצויינים בעיני, חוץ מקרן מור (אישית אני פחות אהבתי את המשחק שלה) שאיכשהו "חרקה" לי יותר מאחרים פה ושם. בסך הכל – סרט מצויין בעיני.
נאור ועמיצי – באיזה מובן מותו של האח הוא לא אירוע מחולל? זה האירוע שגורם למשפחה להתכנס בבית ולשבת שבעה, ושמוביל לסכסוך בין האחים על המפעל, הכספים והחובות.
עמיצי – סבבה שלא אהבת את הסרט, אבל הטיעונים שלך פשוט לא ברורים לי. מה הטעם בהשוואה לסרטים אחרים? אפשר לעשות דברים ככה וגם ככה. והפסקנות שלך לגבי העילגות-כביכול של עלילות המשנה מעצבנת אותי. אני חושב ההפך ממך – שהסרט הצליח לחשוף בצורה מוצלחת ביותר מספר גדול של עלילות משנה, ודמויות שלכל אחת יש חרדות, עצבים, קנאות ודפיקויות משלה. וזה גם לא קשור לעובדה שמדובר ב"שמות הגדולים של המשחק בישראל". אני חושב שכל אחד ואחת מהם בנה דמות אמינה ומעולה, ואני חושב שהייתי רק משבח אותם יותר אילו הם היו אלמונים.
בשורה התחתונה, הסרט לא עבד עליך ועליי כן, וכשסרט לא עובד על מישהו הוא מתעצבן ויכול להמציא את כל הטיעונים שבעולם… גם אני הייתי אשם בזה במקרים של סרטים שלא סבלתי.
לפרוטוקול, "שבעה" היה משובח בעיניי… הנה הביקורת שכתבתי אז:
https://cinemascope.co.il/?p=1270#comment-204317
הסרט לא צולם ב dvx אלא ב מלצלמת hd של sony f900r
כניראה אם מתאם ועדשות למרות שלא בטוח בכלל. ניראה יותר כי הוא הישתמש בעדשות digi prime
אני ממש לא מסכים אם הטענה של ימים קפואים .לטעמי זה אחר מהסרטים הכי אובר רייטד בקולנוע. גם מבחינת הצילום בו,ניתן ליראות את החובבניות שהסצנות הוארו, השימוש בקומפוזיציה והשחור לבן "האלק" אומנותי.
אין ספק שיש בעיות לסרט "שבעה" אבל יש בו משהו בבחירה בפריימים בצבעים ובתאורה שבאה מתוך העולם של הסרט והופכת את "המציאות" למציאות קולנועית שדרכה יכול הצופה להיכנס לעולם סובייקטיבי משלו.
חשוב לזכור שהצלם משרת את החזון של הבמאי/במאים
ולא להייפך.
פה אני מוכרח להוריד את הכובע בפני האחים אלקבץ שלמרות שהיית להם את האפשרות להשתממש בסרט בהמון קלוזאפים וטושוטים והמון תנועה הם בחרו לעבוד מתוך הלונג שוט מה שמושיב את הצופה לדעתי לשבת אם הדמויות שבעה.
לגבי הקרנות אני יותר ממסכים שתסריטים חייבים להיקרא בצורה אנונימית
למרות שכאשר אתה יודע מי הבמאי ומה הוא עשה אתה יכול יותר לדעת איזה סרט זה יהיה בסופו של תהליך
מה עם דובר?
עשה סרט ראשון נהדר ואחד הטובים אי פעם!
ואז רצה לעשות עוד סרט,והקרנות נתנו לו כסף על בליינד
והלך לעשות סרט נוראי,מחריד ואחד הגרועים שנעשו בארץ.מתנה משמיים קראו לזה.
אופטופיק: הצפוי הגיע – פול ניומן מת.
אני חשבתי שהצפוי הגיע:
שלטונות החוק אסרו על ג'ון אבנט לעשות סרטים.
זה היה יכול להיות דווקא משמח.
🙁
רם, באמת? בסוני 900? הממ… מעניין, כי הסרט נראה לעיתים מפוקסל ווידיואי נורא, בלבנים ובשחורים.
ליניב, באיזה מובן מותו של האח הוא לא אירוע מחולל. חשבתי על זה לא מעט מאז אתמול, והגעתי למסקה שהוא כן אירוע מחולל, רק שמאוד מאוד חלש. הרבה אירועים מחוללים באים בזוגות. נגיד, משפחה מתאספת בשל חג, חתונה או כל ארוע אחר, ואז מישהו משתכר ופולט משהו שמשנה את הכל. ב"שבעה" יש את החלק הראשון ("המשפחה מתאספת") אבל הוא בקושי מניע משהו למשך חלקים גדולים של הסרט. מראה שלכל עלילת משנה יש את האירוע המחולל שלה אבל מרוב עלילות משנה קשה לי היה לראות את היער או להזדהות רגשית.
עוד דוגמה לאירוע מחולל בזוגות: 1.תזמורת מצרית מגיע לישראל 2.מתבלבלת ונקלעת לעירייה שכוחת אל.
זה עוד בסרט שהאירוע המחולל בו אינו מהחזקים בהיסטוריה.
הבעיה העיקרית ב"שבעה" בעיני היא שכמו במחזות לא טובים, נראה כאילו הדברים הבאמת מעניינים קרו מחוץ לסרט וכל מה שנשאר הוא לצפות בהתנצחויות של האנשים אחד עם השני בלי שיצא לי להכיר אותם.
יש איזה עניין של דרמה עם להראות בניגוד ללספר. "שבעה" מספר הרבה הרבה הרבה מאוד. הדמויות לשות וולשות את עברן שנשמע מעניין בצורה מסויימת. אם רק היינו זוכים לחוות אותו.
אגב, לדעתי תמיד יש טעם בהשוואה לסרטים אחרים. שכן קולנוע היא אמנות וככזו יש טעם בביקורת השוואתית. הקונפסציה שכל יצירה עומדת רק בפני עצמה היא משהו שעבר זמנו.
לראשונה בתולדות הבלוג אני מסכים (חלקית) עם עמיצי – גם אם הכל יופי טופי ב-"שבעה", והכל אכן יופי טופי, סרט אין שם (ביקורת מנומקת יותר, בניק-לינק). עזבו מאורע מחולל או ניסיונות להכניס סרטים לתבניות ובטח השוואות לסרטים אחרים – ל"שבעה" אין פאקינג עלילה! יש אקספוזיציה, של שעה ומשהו, פיצוץ ואז כותרות. צחקתי כשהיה מצחיק, הייתי על סף להתרגש כשהיה צריך, אבל יצאתי כעוס שאחרי פתיחה כל-כך ארוכה לא הגיע שום סרט, רק קרדיטים לקאסט האינסופי. ואת השד העדתי השארתי בבקבוק הפעם, אני לוקח על עצמי את מלוא האשמה – אני לא יכול ליהנות מסרטי קולנוע שהם לא סרטי קולנוע. ממש כמו שאם מישהו היה מזמין אותי לראות סרט והיה מציג בפניי חצץ, פער הציפיה-תוצאה שלי היה עצום מכדי להיות מסופק מהחוויה.
וסטיבי, תשקלי לשנות את השם לבלינקי 🙂
בצחוק, בצחוק. בבקשה אל תהרגי (גם) אותי…
פול ניומן המסכן.
יניב,
טוב ויפה שזה האירוע שגורם למשפחה להתאחד. אבל אם זה לא קרה במהלך הסרט, זה לא המאורע המחולל האמיתי. חייב להיות מאורע מחולל טוב בסוף המערכה הראשונה! וטוב זה כזה שהופך את עולמו של הגיבור מקצה לקצה. כמו שחייב להיות שיא במערכה השלישית. תאר לעצמך שתבוא לסרט ולא יהיה שיא. יגידו לך "השיא קורה אחרי שהסרט נגמר"- לא יכול להיות דבר כזה.
אני לא אומר שיש או אין מאורע מחולל טוב סרט, כי לא ראיתי אותו. אני כן אומר שאירוע שקרה לפני תחילת הסרט לא יכול להיות המאורע המחולל.
וכמו שאני מדגיש תמיד, אני שונא חוסר מקוריות עלילתית ורעיונית- הסיפור הזה מבוסס על סיפור אמיתי מהחיים של רונית אלקבץ. האם לדעתכם, יאיר וכל שאר אוהבי הסרט, אלקבץ עצרה לרגע לחשוב *האם הוא מקורי*? האם הוא בכלל מעניין אותנו? האם זה רעיון מספיק טוב לכספי הציבור? והאם אני עושה את הסרט הזה קודם כל בשבילי, או קודם כל בשביל הקהל שמממן לי את הסרט? אם היא היתה עושה את זה, היא היתה מבינה שהתשובה לכל השאלות האלו היא שלילית.
טוב, אני מניח שהיה אפשר לעשות את "שבעה" בתור סרט עם פלאשבקים שמראים לנו את מה שקרה לדמויות בעבר, ואז זה היה סרט אחר לגמרי. אני לא יודע במה זה היה עדיף על הסרט כפי שהוא, ואני שמח שלא עשו את הבחירה הזאת. גם "דרמת חדר" זה ז'אנר. אולי זה לא ז'אנר שאהוב עליך, אבל לז'אנר הזה הסרט משתייך. אני חושב (וכתבתי את זה בביקורת הראשונית שלי) שלקחת סרט שמתרחש בלוקיישן אחד ולהפיח בו כ"כ הרבה חיים, ועולם כ"כ נרחב של כ"כ הרבה דמויות, זה הישג. רוברט אלטמן, למשל, עשה את זה ב"חתונה", ואני חושב ש"שבעה" הוא סרט טוב יותר.
נאור – אין לי שום קשר לאלקבצים ולסיפור חייהם, ופשוט הלכתי להקרנה של הסרט וחשבתי שהוא מרתק. מה תגיד?
וטוב מאוד שיוצרים בארץ יוצרים סרטים בשביל עצמם. אם לא תעשה סרטים על מה שבאמת מדבר אליך, על מה תעשה אותם?
והנוסחתיות שאתה מדבר עליה לא מקובלת עליי, אבל אני מוכן לשחק איתך את המשחק: ב"כנפיים שבורות", מותו של האבא קורה לפני תחילת הסרט והוא האירוע המכונן. גם "כנפיים שבורות" לא עובד בעיניך?
כרגיל, ביקורת מצוינית לסרט מאוד משובח. ללא ספק, החלק הטוב בסרט הוא הצילום המהפנט, שמצליח, דווקא בעזרת לונג שוטים ולא קלאוזפים, להעביר את הרגש בצורה נהדרת. השימוש הרב בלונג שוט גורם לצופה להרגיש קרוב יותר לדמויות, כאילו אנחנו יושבים איתם ביחד בשבעה, אנחנו רואים כל תנועה שלהם, ולא רק את הפנים שלהם. הבחירה של שוטים ארוכים וכמעט בלי תנועות זאת בחירה ממש חכמה, שבשילוב עם קומפוזיציות נהדרות ולפעמים אף ממש מבריקות, מצליחות להעביר את הסיטואציה בצורה הכי טובה, אמיתית, עוכרת שלווה ונוגעת שיש.
אני מסכים שהסרט לא חף מפגמים, בעיקר בתסריט. אורון, בביקורת שלו בעכבר העיר, סיכם נהדר את מחשבותיי בכל הנוגע לעלילה ולאיך שהיא בנויה. אם התסריט היה בנוי בצורה יותר נכונה, בצורה יותר הדרגתית, בצורה יותר אינטליגנטית, הסרט היה יכול להיות הרבה יותר טוב וסצנת השיא היית הרבה יותר מרגשת וחזקה. אך, לעומת אורון, ולמרות הפגם המרכזי הזה, אני בסופו של דבר עדיין חושב שמדובר בסרט ישראלי מצוין. הבימוי המאופק והחכם, המשחק הנוגע והמרגש, ואפילו התסריט, שלפחות בתחילתו כתוב בצורה נהדרת ולמרות הבנייה הלקויה שלו, הסצנות עצמן מאוד טובות, וכמובן הצילום המדהים שהרחבתי עליו קודם לכן.
נ.ב- חבל על פול, אחד מן השחקנים היותר סגנוניים וצבעונים שיצאו לי לראות. עצוב. השיא שלו מבחינתי תמיד יהיה בעוקץ, שם הוא מציג תצוגת משחק פשוט מדהימה. חשוב להזכיר גם את המשחקים שלו במורד וחתולה על גג פח לוהט, סרטים מצוינים שהמעלה הגדולה שלהם הוא פול ניומן.
יניב,
כשיוצר עושה סרט, הוא צריך להיות לפחות בשבילו ובשביל הקהל באותה מידה. לפחות. אם הוא קודם כל בשבילם- וזה בדרך כלל המצב בארץ- סרטים נראים כמו שהם נראים. "כנפיים שבורות", "איים אבודים", "אביבה אהובתי"- כולם סרטים שיוצריהם עשו קודם כל לעצמם, בלי לחשוב על הקהל ובלי לסנן את הרעיון שלהם. התוצאה? תסריטים חסרי מעוף, בנאליים ומעוררי בחילה.
לעשות סרט שמדבר אליי לא אומר שאני לא חושב על הקהל שלי כשאני מפתח את הרעיון לתסריט. אני אחשוב עליו, ותמיד אזכור שחשוב לי להראות לו משהו מיוחד. ושחשוב לי להיות מקורי בשבילו.
את כנפיים שבורות ראיתי פעם אחת ושנאתי כל רגע, ולכן אינני יכול לשחק איתך במשחק. אבל אני בטוח שגם שם וגם פה, ב"שבעה", יש מאורע מחולל אמיתי שחמק מתחת לאפכם, והוא כן בגוף הסרט. מה שמדגיש עד כמה התסריט פגום.
אני בעיקרון אוף טופיק היום, אז אני רק אומר שמאוד אהבתי את "שבעה", שהוא אולי בנאלי, אבל מאוד מרגש ומצחיק ועשוי היטב.
בעניינים אחרים :
1. למרות שזה היה צפוי, זה עצוב שאבא גדול כמו פול ניומן הולך לעולמו. יחיד במינו הוא היה, ואיזה מזל שדמותו שמורה על עשרות סרטים.
2. ל"הוט" יש מבצע לחג : סרט חינם ב-VOD. בחרתי לראות את "דברים שאבדו באש", סרט שנגנז בארץ. אני מאוד אוהב את הבמאית, סוזן ביר, וגם כאן היא לא מאכזבת. למרות התחלה קצת מקרטעת, בעיקר בגלל עריכה לא לינארית, בהמשך הסרט מתיישר ומתייצב. את החלק השני של הסרט ראיתי מבעד לדמעות שהציפו את עיניי. יש לה, לסוזן ביר, סגנון צילום משונה ואפקטיבי. הרבה אקסטרים קלוז אפים על העיניים, כשהמצלמה על הכתף, ויכולת להוציא מהשחקנים שלה את המיטב. כאן יש את האלי ברי, שכבר חשבנו שלא נראה ממנה יותר שום דבר נורמלי, כאלמנה מתאבלת מטופלת בשני ילדים, ואת בניסיו דל טורו, חברו הטוב ביותר של המנוח, שהוא גם נרקומן שמנסה להיגמל. שניהם מצוינים ומאופקים, והסרט מאוד ריגש אותי.
3. הסיפור הזה http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1024518.html הסתתר בעמודי הדיעות של "הארץ". הוא מספר על סרט רוסי בסגנון עדות ה"אוסטין פאוארס" שהצליח להרגיז כמה פוליטיקאים רוסים. חומר קריאה מעניין ומשעשע.
עמיצי – נראה לי שהגענו לנקודה בה אנחנו מסכימים לא להסכים :^)
בניק-לינק: הטריילר של "ואלס עם בשיר" בהיי-דף (!) לקראת ההפצה בארה"ב.
הרבה פחות טוב מהטריילר המקורי, וחבל…
אבל מדהים לראות קטעים מהסרט באיכות HD
ומשעשע לשמוע את פולמן משחק אותה דון לפונטיין בתור הקריין של הטריילר 🙂
אז ללכת או לא ללכת?
כלום אי אפשר להבין בבלוג הזה!
חחחחחח
נאור
מי זה "הצופה" הז שאתה מדבר עליו? האם אפשר בכלל ליצור ממקום כזה?
התשובה כמובן שלא!!!
יוצרים רבים אומרים שהקולנוע שהם עושים הוא קולנוע שהיו רוצים לראות.
תסריט ומבנה של תסריט הם חלק אחד מתוך השלם הזה שנקרא סרט
כמובן שכול אחד מחפש משהו אחר מהסרט(גם הבמאי וגם הצופה) ולכן יש כאלה שיחפשו מבנה וסיפור ויש שיחפשו רגש,רעיון,חויה מהסרט
זה מה שמדהים כול כך בקולנוע
איך, למען השם, הגעת לשבעה אחים?
שבעה אחים: רונית אלקבץ, חנה אזולאי הספרי, אלברט אילוז, אלון אבוטבול, משה איבגי, רפי אמזלג, יחיאל אלקבץ (שמשחק את האח הצעיר, צ'רלי). בעצם הם שמונה, כי מוריס מת, אבל נותרו שבעה.
שכחת אח אחד (זמר החתונות?). הם שישה אחים פלוס שתי אחיות, לא כולל מוריס.
אופס. אז אולי צ'רלי הוא לא מהאחים?
לנאור.
מבלי להיכנס לויכוח שכאן.
"כנפיים שבורות", "אביבה אהובתי" והכי "איים אבודים", הם סרטים שלא נעשו בפזילה לקהל הרחב אלא ממש הישירו אליו מבט. לקהל.
לגבי האירוע המחולל – שוב יש לשים לב שמדובר בצמדים. החלק הראשון של האירוע עשוי להתרחש לפני תחילת הסרט (ולפעמים בכותרות פתיחה שלו) אבל את החלק השני צריך לחוות. מובן שלכל כלל תמיד יהיו יוצאים מן הכלל אבל כולם תמיד יהיו מנומקים אומנותית. בעיני שוב הבעיה הגדולה של הסרט שהוא לא הולך רחוק לשום כיוון בשום צורה ובעיקר, מייגע.
אגב, אכן הרגשתי לעיתים, כאשר הקומפוזיציה לא היתה מלאכותית מדי, שאני יושב עם האנשים האלה ב"שבעה". אכן, המחשבה הראשונה שלי היתה…הממ…כמה זמן צריך לשבת כאן עד שזה יהיה נימוסי ללכת?
לעמיצי.
לא רוצה להכנס לויכוח שלכם אבל אנא ממך שחרר מתיאוריית הצמדים שהמצאת בתגובה לטעות של יניב. מות המי שמת ב"שבעה" איננו אירוע מחולל בשום הגדרה ידועה אלא בס"ה נתון=אקספוזיציה. אירוע מחולל=נק' תפנית עלילתית, תמיד יהיה אחד. אתה פשוט מערב בין בסיס נתונים לנק' תפנית.
הערת אגב שכאמור מחוץ לויכוח.
krock, נראה לי ששנינו מסכימים פחות או יותר ומדובר יותר בעניני סמנטיקה מאשר בויכוח מהותי.
האם לדעתך יש בשבעה נק' תפנית עלילתית או לצורך העניין, עלילה?
דרורית,
הם ששה אחים, שתי אחיות ועוד אחד ז"ל, בוודאות, וזה אפילו מוזכר בסרט:
"הוא שכח שיש לו ששה אחים ושתי אחיות"
אני לא זוכר מי אמר זאת ועל מי או אם זה היה הציטוט המדויק, אבל אני זוכר בוודאות את ה"ששה אחים ושתי אחיות".
עמיצי –
להצמד לתאוריה בת יותר מאלפיים שנה של אריסטו זה די פתטי. אמנם אני לא ממעיט בחשיבותה חס וחלילה (אכן מדובר בגרעין שממנו צמחה הדרמה העולמית), אבל אמנות היא תחום כל-כך רחב ועתיר אופציות, שחבל לא לפקוח עיניים ולראות מה עוד יש לעולם להציע. זה שכולם רצים בקנאות אחרי ארועים מחוללים ונקודות תפנית, זה רק מראה מה לימודי התסריטאות בארץ הם תחום מפגר.
מצחיק, כשמקי העביר את הסדנה האחרונה שלו בארץ ונתנו לו לראות כמה סרטים ישראליים, הוא פסל את "מציצים" ו"השוטר אזולאי" כי טען שאין בהם ארוע מחולל. אז זהו…
קטונתי מלשפוט סרטים ותסריטים לפי תיאוריות מקיות(עשיתי את זה לעצמי עד שהבנתי שאני הורג לעצמי את היצירה. בקרוב היארצייט).אני חושב ש"שבעה" הוא אריג של כמה וכמה חוטים, חלקם מוגשים נא וחלקם מבושלים כל צרכם, ובגלל העוצמה הרגשית הטעונה בחוטים השונים לא היה חסר לי כ"כ חוט השידרה המקובל בדמות ארוע מחולל-TP1-TP2. עם זאת, אם היה לסרט חוט שידרה עלילתי קלאסי אני חושב שהיינו צופים ביצירת מופת של ממש. ועדיין,בעייתו המרכזית של הסרט הם החוטים הלא מבושלים כל צרכם(הרומן שהיה או לא היה בין יעל אבוקסיס למנוח, מערכת היחסים הלא מספיק ברורה בין חנה א"ה לאחים, וכמובן חווית השבעה של אוולין שעל חוט עלילתי מבטיח ולא מקיים לא הצליחה לתפוס חתן אבל הצליחה לתפוס פסלון)שכמובן נובעת מהאתגר היומרני של לכתוב תסריט עם כ"כ הרבה דמויות וחוטי עלילה לפיצ'ר. צריך הרבה נסיון וכשרון כדי להצליח בכך, אבל גם אם "שבעה" הוא יצירה פגומה תסריטאית – הוא עדיין עובד ומרגש, לפחות אותי. אבל בתור מיני סדרה "שבעה" עשוי היה לשאת בהצלחה את הגודש העלילתי, אם כי לא בטוח שגוף שידור ישראלי היה מוכן לשאת על גבו מיני סדרה שכזאת. בעצם,אולי הוט… בנוסף, הצילום והמשחק בעיני מעולים. מאוד עבדו עלי הלונגשוטים הסטטיים שהתחברו אצלי ליציבות של מערכת הערכים הקרויה "משפחה מרוקאית", יציבות המאפשרת לדמויות "להתחרע" רגשית אחד על השני ועדיין להישאר בסוף ביחד. ומוזר לי שמכל הקאסט המפואר זאת שיצאה עם פסלון היא זאת שבסה"כ באה לתפוס חתן. שאפו לחברי האקדמיה על האירוניה.
אריסטו ומקי, מקי ואריסטו. בסופו של דבר אחרי חצי שעה לחכות שיקרה משהו, ושהדמויות יפסיקו לדבר כל הזמן, די רציתי להרוג חלק חלק מהדמויות, בתור צופה. כל השאר הם באמת ניתוחים אינטלקטואליים מזו כזה או אחר.
מעבר לכך באמת ובתמים אני מרגיש שהסרט רדוד בהתייחסותו לכל אחד מהנושאים המרכזיים ועל כן המשחק בסופו של דבר לא כזה משנה כאשר השחקנים מוגבלים על ידי הכתיבה, הצילום והעריכה.
אני ראיתי את הסרט לפני כחודש בהקרנה טרום בכורה בסינמטק חיפה ומאז מטריד אותי איזשהו עניין, שרציתי לשתף אתכם בו.
קודם כל – מאוד אהבתי את הסרט, אבל לא על זה רציתי לכתוב. דבר שמאוד הפריע לי במהלך ההקרנה הוא התגובה של הקהל (זהירות ספויילרים).
לאורך כל ההקרנה, הקהל פשוט לא הפסיק להתפקע מצחוק, גם בסצינות קשות וטעונות. ברור לי שישנן סצנות שנועדו לכך, כמו האינטרקציה בין הדמויות שגילמו רובי פורת-שובל ואוולין הגואל, וכמו סצינת ההתעוררות מהשינה ועוד. אבל הקהל מצא לנכון לצחוק גם בסצינת המריבה הטעונה בין הדמויות של חנה אזולאי הספרי ורונית אלקבץ, גם בסצינה שבה האם סותרת לבן הבכור (אלברט אילוז), ואפילו בסצינת ההלוויה בהתחלה נשמעו גיחוכים בקהל.
מצד אחד זה מוזר לבוא ולהאשים קהל שלם בתגובה לא הולמת (לדעתי) לסצינות רבות בסרט, אבל מצד שני זה מאוד הפריע לי להיכנס לסרט, ויצר אצלי תחושה כאילו אני יושב בתוך קהל של אשכנזים אליטיסטים, שחושבים שמוצגת להם איזשהי הגזמה וגיחוך של דמויות ומצבים, על מנת להשיג רגעים קומיים. אני ממוצא מזרחי, ובהרבה מאוד נקודות במהלך הסרט חשתי הזדהות ומצאתי הקבלות לדברים שאני מכיר מבחינת הדינמיקה המשפחתית, אמונות כאלה ואחרות, התנהלות בעתות משבר וכו'. הגיחוך הבלתי פוסק של הקהל אפילו העליב אותי באיזשהו מקום.
לאחר סוף הסרט, הבנתי שהדבר לא הפריע רק לי אלא גם לכל חברי שצפו איתי בסרט (רובם אגב אשכנזים), ולכן אני נוטה לחשוב שאולי מדובר באיזשהו מקרה נקודתי ולא מייצג של תגובת קהל לסרט.
הייתי שמח לשמוע רשמים מההקרנות שאתם הייתם בהן, ואפילו לקבל קישורים, אם יש, לראיונות עם יוצרי הסרט עצמם, בהם הם מסבירים קצת יותר על כוונת המשורר.
אני אשכנזי ולא צחקתי. אבל העניינים העדתיים שלטעמי בהחלט הודגשו בסרט לשם הצחקה פשוט לא עושים לי את זה. מעדיף לצחוק על הבורגנות המלאה מעצמה שהיא "העדה" שלי.
במרכז "שבעה" עומדת משפחה והיא גיבורת הסרט. הערכתי לאחים אלקבץ נתונה משום שהצליחו בכך. קשה מאוד לכתוב תסריט מרובה דמויות כאשר לכל דמות סיפור ומאפיינים יחודיים. העובדה שהצלחתי לעקוב אחרי כל העלילות והדמויות בסרט היא הישג כביר ועל כן היה מגיע להם פרס התסריט הטוב ביותר.
אהבתי את הבימוי ואת הצילום ואת המשחק (של הרוב). זוהי משימה לא פשוטה לביים כל כך הרבה שחקנים, ביחוד ותיקים שבאים עם רזומה ומשחק שגור. אצל קרן מור לא הצליחו לשבור את השטאנץ וחבל.
היה לי קצת מוזר שלא היו ילדים כלל. אפילו לא קצה של ילד. מעניין מה עומד מאחורי בחירה זו.
הבדיחות והמסורות העדתיות היו ענקיות. מי שהעיר על סטריאוטיפיות ודאי לא מכיר את התא המשפחתי הזה. אני הייתי מכנה זאת אותנטיות.
לסיכום, "שבעה" הוא סרט מהנה, ראוי ועשוי היטב.
ליר, אתה מתאר מצב שהוא מאוד נפוץ לא רק בקולנוע, גם בתחומי אומנות אחרים ובכלל, לצערי, זהו
אני הייתי בבכורה של סבעה (פסטיבל קולנוע דרום) וגם שם, ובמיוחד השחקנים, צחקו על כל צ'סטה של הדמויות המזרחיות, בעיקר אלו בעלי חזות ומבטא.
זה היה מביך וגם בי איפשהו זה פגע ולא רק בי. אבל אנחנו למודי לקח, ההתרגשות חולפת מהר.
היצוג של המזרחי בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי הוא כל כך מגוחך, שמספיק שתשים מישהו עם חזות מזרחית על המסך כדי לעורר גיחוך.
לצערי,מזרחיות היא כבר כמעט ז'אנר קומי בקולנוע הישראלי. ותתפלא, לא רק אשכנזים אלטיסטיים צוחקים ומזלזלים בדמות המזרחי. גם המזרחי עצמו ירצה לצחוק על עצמו כדי לצאת כביכול מהמבוכה, כדי לאמר "זה לא אני, כך לא נראית המשפחה שלי" . הוא ירצה להוציא את עצמו מהמשחק המזרחי הזה והרי בתוכו הוא יודע שמה שנראה על המסך זהה להתרחשויות בביתו.
זה מסתבך כאשר הבמאי עצמו משחק את המשחק הזה, ורוכב על סטראוטיפים שחוקים ומטפח את האשליה שישנו רק סוג אחד של משפחה מזרחית.
בשבעה רוב ההתרחשויות אכן קורות בבית מרוקאי (ואציין שאני מרוקאי-תוניסאי). אך למשל הבדיחות במטבח, לי בכל אופן, היו כל כך קלישאתיות ושחוקות עד שהיה נראה לי שהם הקסימו רק לא מזרחים.עלי הם לא עבדו בגלל שאני מכיר אותם כל כך טוב.
בכל אופן, נגעת בנקודה רגישה שחשוב להתיחס אליה.
באופן כללי ביותר, גם לדעתי הסרט שבעה הוא מאוד מוחמץ ויש תחושה של סדרה ולא סרט למרות ההפקה המקצועית.
צ'סטה=ג'סטה
(חבל שאין אפשרות לערוך הודעות)
הרגע יצאתי מהסרט אני קודם כל רוצה להודות לשחקנים שהופעתם היתה עוצרת נשימה אני ילידת מרוקו אבל עליתי ארצה בשנות ה80 אני לא הכרתי את הוואי הזה אני גאה ביוצרים וכל השחקנים המוכשרים . תודה לכם על כל הסיטואציות כל כך נכונות שאחרי מריבה יש סולחה
אני קוראת את הביקורות ואני חושבת שצריך להיות מרוקאי ולדבר את השפה כדי להבין את המסר של הסרט הזה אומנם היו דמויות אשכנזיות .מי שמבין וגדל כמרוקאי בעיניו זאת הקרנה מעולה בלי להעליב אף אחד .אני חושבת שמי שמדבר על עדתיות הוא מדבר נמוך ולא מבין על מה הוא מדבר צר לי. אמנם זה סרט לציבור הרחב אבל הוא מאוד מוחצן לגבי היותנו מרוקאים וכל השחקנים המעולים שהשתתפו זה היה חשוב להם להשתתף לא בכדי!!!תודה לכם שחקנים נפלאים
לליר, עמית ואוולין,
לפני שנים הלכנו עם זוג חברים ל"שחור" ושם היתה לנו חוויה מאירת עיניים. היו קטעים רבים שהעציבו אותי. לא זכור לי שצחקתי המון. לעומתנו (האשכנזים שבחבורה) חברתנו ממוצא תוניסאי התפוצצה מצחוק. סצנות הסכין מתחת למזרון והמלח המפוזר בכל מקום למזל הזכיר לה את סבתה ועורר בה זכרונות חמים וגעגוע בצורה בהחלט חיובית. אתם חושבים שהצוחקים ב"שבעה" היו אשכנזים? בכלל לא בטוח. ואם נכון והיו אשכנזים בין הצוחקים אולי דווקא הגענו למצב טוב שבו יש לנו כבר איזושהיא עדתיות קולקטיבית שהיא מזיגה בין-עדתית וכולם יכולים למצוא קו דק של הומור בסיטואציות אנושיות באשר הן כאלה – אנושיות.
היי סיגלית
תקראי שוב את מה שכתבתי על מזרחים שצוחקים על מזרחים. נראה שאת מייפה מעט את עניין הצחוק ואני לא שופט אותך, זה באמת אולי נראה לך תגובה טבעית לסיטואציות אנושיות. אנחנו מדברים על סיטואציות שאין בהם כלל הומור ואפילו להיפך. זה כמובן משהו שקשה להתווכח עליו, המזרחי בקולנוע הישראלי מילא את תפקיד האדיוט במשך המון שנים מקום המדינה ונדיר שהבמאים (שהיו אז רובם אשכנזים)גילו אמפטיה וכבוד למזרחי ולהלך רוחו.
היום הקהל כבר עבר שטיפת מח, תני לו מזרחי על המסך והוא כבר ידמיין אותו בתוך מכונת כביסה או שותה ערק ומקלל. לדעתי אין שום מזיגה בין עדתית, וזה משתקף היטב בקולנוע, אז והיום. המזרחי נשאר הדמות הפרימיטיבית, העילגת, בקולנוע, בטלביזיה , ובהצגתו בתקשורת. יש לציין שהיו כמה סרטים שאכן ניסו להוציא את המזרחי מהסטראוטיפ אבל קשה לפספס שהקהל הישראלי עדיין לא בשל לראות מזרחי על המסך ולא לגחך. זה משהו במבטא, בחית והעין, אולי תנועות הידיים , החזות המזרחית שנראית לו אולי תלושה בהקשר קולנועי.
הוא מחפש את הסטראוטיפ, זה המוכר לו . זה כמו שרואים ערבי ומיד חושבים או על פיגוע או על חומוס 🙂 .
בהקשר הזה, מעניין לקרוא את ספריה של אלה שוחט על הקולנוע הישראלי. ישנם גם הרבה מאמרים בנושא וניתוחים של סרטים במרחבי הנט.
אולי גם חשוב לציין בהקשר הזה שהמזרחי בקולנוע הישראלי תמיד ירצה להתחתן עם האשכנזיה . זה בעצם הפתרון היחיד שהקולנוע הציע לו כל כך הרבה שנים. נדיר שהוא מצליח בכוחות עצמו לפרוץ את גבולות מעמדו ולהגשים חלום. אם כן, ורואים את זה לא מעט בטלביזיה, יחשב מיד לסיפור סינדרלה. כי מזרחי לא יכול ככה סתם להיות מישהו. הוא חייב לצוץ מפח האשפה. ולרוב זה יהיה עניין של מזל, הרי הוא לא ממש פיקח לעשות דברים בעצמו.
לגבי חברתך התוניסאית, היא פשוט צריכה להתחיל לאהוב את עצמה ואת המקום ממנו היא באה. אני ראיתי סרט סטודנטים דוקומנטרי על בחורה תוניסאית שתיעדה את המשפחה שלה בצורה כל כך מזלזלת ומתנשאת שהעדפתי כבר לראות שוב את סאלאח שבתי. היא כמובן סיפקה את הסחורה, הקהל היה על הרצפה בכל פעם שסבתא שלה היתה על המסך והיה נראה שהיא השאירה בעריכה רק את הפרצופים שאמא שלה עושה. אם הייתי אמא שלה הייתי נותן לה 2 כפות (אתם יודעים, ריטואל מזרחי שכזה 🙂 )
הוויס אובר שלה היה מגעיל ומבזה שכל הסאב טקסט שלו היה "תראו את המשפחה הפרימיטיבית שלי ותראו אותי כמה אני נאורה" על זה אומרים "בְכִּי עֵליהֵ"
אני רואה את התגובה של עמית וזה מקומם אותי . יהדות מרוקו ענפה בזכות עצמה ואין כוונה להשפיל אותה.
כמו שהסברתי ההוואי הנ"ל שיהדות מרוקו הביאה לסרט שבעה היא אכן הייתה קיימת בעבר של שנות ה 90 ואנחנו לא מתביישים להביא את זה למסך הגדול עובדה שזה גורף הצלחה . דברים השתנו אבל הדור המבוגר של שנות ה 60 אכן התנהג כך ולצערנו דיכו את האפשרות הזאת. עם זאת רונית אלקבץ באה ופרצה את המוסכמות. אז אדון עמית אל תשתחצן היום עברנו קברת דרך ארוכה ואולי כמו שאתה אומר עם עזרתם של העדה האשכנזית שלא מרפה להזכיר לנו מאיפה בנו.
שלום אוולין
לא התכוונתי לקומם אותך , נראה לי שפיספת אותי. ההודעה שלך מעידה שלא קראת בעיון את ההודעה שלי או שלא הבנתי שהייתי ציני וביטאתי את העמדה המשתקפת מהקולנוע.
ברור שיהדות מרוקו ענפה בזכות עצמה, מגדולי היהדות (הרמבם ועד באבאסאלי) , גדולי המשוררים והפייטנים (מיהודה הלוי ועד רבי דוד בוזגלו) גדולי הזמרים (הללי ואלפסיה), פולקלור עשיר, מסורת עמוקה ומבוססת והלך חיים צנוע .
עכשיו תשאלי את עצמך היכן 2000 שנות גלות מלאים בחוכמה יצירתיות וצניעות מתבטאים בדמות המזרחי בקולנוע ובכלל?
הקולנוע הישראלי לא עשה חסד עם הגלות.לא רק לנו,לכולם. רק בשנים האחרונות אפשר סוף סוף לראות את הפצעים של "כור ההיתוך" משתקפים בקולנוע. קוזאשווילי והאלקבצים הם בהחלט אוויר לנשימה בהקשר הזה. למרות שבקפיצה לעומק, רואים בסרטיהם את הפצעים מהעבר, לא את העבר.
בהמשך ישיר לפסקא הקודמת, לא אמרתי שיש כוונה להשפיל את יהדות מרוקו, כי פשוט אין כזאת על המסך, יש רק מרוקאים או מזרחים, אין יהדות מרוקו ומה שהיא מייצגת. האם זאב רווח למשל, על כל סרטיו, מיצג לדעתך את יהדות מרוקו?
לגבי שבעה, הרי כבר כתבתי שזה תואם משפחה מרוקאית חוץ מהסצינות שהם יותר מדי תואמות עד שהופכות לקלישאתיות.
ואם נהיה קטנונים, גם בשבעה אין זכר ליהדות מרוקו, אלא למרוקאיםמזרחים , תוצר ציוני שנמחקים ממנו לאט לאט כל זכר גלותי.
הבעיה מתחילה בדיוק בשחצנות שאת מדברת עליה שמתבטאת בקהל. שאנשים חושבים שמרוקאי יש אחד ומזרחי יש אחד, והוא אותו טיפוס מצחיק ועלוב שהצטייר בקולנוע הישראלי כל כך הרבה שנים (בלי קשר לשבעה, אם זה לא ברור, ששם יש דמיון רב לבית מרוקאי) יש סרט סטראוטיפי ויש קהל סטראוטיפי. שבעה הוא לרוב, לדעתי, לא סרט סטראוטיפי, אבל הקהל שצוחק גם ברגעים דרמטיים מעיד על סטראוטיפיות.
מקווה שעכשיו אני יותר ברור.
וקצת על קולנוע , בכל זאת. אני חושב ש"ולקחת לך אשה" הוא סרט אדיר, הרבה יותר משבעה. שם אני מצליח להתחבר יותר לדמויות והאוירה שם (כולל הגיג'דורים והכל) מוכרת לי מאוד. אני לא מת על קומדיות באופן כללי, לכן היה קשה לי מעט עם הצדדים הקומיים של שבעה, שנתנו לו צד מעט פשטני שמאפיין יותר קומדיות טלביזיונית. לא אומר את זה לרעה, זה פשוט לא לטעמי.
גם הקאסט המפוצף גורע מהסרט. "נון-אקטורס" היה עושה אותו, לדעתי , יותר אישי וחזק.
אגב, זאת את שאמרת שצריך להיות מרוקאי ולדבר את השפה כדי להבין את המסר של הסרט. זה בערך כמו לומר, שצריך להיות יפני ולדבר יפנית כדי לראות את זטואיצ'י של טאקאשי קיטנו. אני כמובן לא מסכים עם ההכללה הזאת.
לגבי הפסקה האחרונה, הרי טענתי במפורש שהבעייה היא גם, ואולי בעיקר, אצל מזרחים שמרגישים צורך להוכיח שהם אחרת. אין פה קונפליקט אשכנזי-מזרחי. יש פה גזענות מצד כולם אל כולם שיורה לכל הכיוונים ומשתקפת גם בקולנוע ובקהל. אתיופים, אשכנזים, מזרחים, חרדים, חילונים. הכל משתקף וזה אולי חובתנו, אוהבי הקולנוע, לראות סרטים באופן ביקורתי ולהצביע היכן שצריך .
עמית,
ניכר באופן כללי שאתה מנתח קולנוע בצורה מעמיקה (אולי אתה מהתחום?). עם זאת, למען גילוי נאות: התגובה שלי היתה – עם כל אהבתי לקולנוע והידע שיש לי בנושא – תגובה על ההיבטים בדיון שעסקו בגזענות.
תצטרך להאמין לי ולסמוך על מה שאומר עכשיו: אני -א. בעלת אינטואיציות טובות מאוד ו-ב. מכירה את החברה התוניסאית שלי. היא לא צחקה מלעג עצמי, מבוכה או התבטלות. לא במקרה הזה בכל אופן.
במקרים אחרים בהחלט נכון לומר כי בני אדם מתמודדים עם מבוכה לא פעם באמצעות צחוק.
חייבת להתייחס להערת ה-זטואיצ'י: אני בהחלט חושבת שצריך להיות יפני ולדבר יפנית בשביל להתחבר היטב לזטואיצ'י. אני לא יכולתי לסבול את האלימות המדדמת שהיפנים מתחברים אליה בקוליות אינסופית, אחי- ששהה ביפן ומדבר את השפה – מת על הסרט. אתה מוזמן להכליל מההערה שלי על כל סרט-מאופיין-תרבות שנעשה.
לסיום: מקבלת את ההמלצה לקרוא את הספר של אלה שוחט.
היי סיגלית
תודה, האמת היא שאני לא קשור לתחום הביקורת (דווקא כן לתחום הקולנוע ובעל מודעות פוליטית). למעשה, אלו הודעותיי הראשונות בבלוג זה, במקרה הגעתי לכאן אחרי שחיפשתי מידע על הסרט "אסתר" ומצאתי עניין רב בבלוג הזה.
לגבי אופייך ואופי חברתך, אני מניח שאת מכירה את השניים יותר טוב ממני 🙂 ניסיתי לא לשפוט מתוך הכתוב , אולי חטאתי.
אני חושב שמדובר יותר ממבוכה, יש כאן מימד של שנאה עצמית.
לגבי זטואיצ'י ובכלל. כמובן שעדיף לדעת את הקודים התרבותיים והשפה כדי להבין יותר טוב את הסרט או להתחבר אליו יותר. זה עדיין לא אומר ש"אי אפשר להבין את המסר" (ציטוט מלמעלה) במידה ואין את הנתונים. זה היופי בקולנוע, שחוץ מהיותו בידור, הוא גם מלמד, חושף תרבויות, מעשיר אותך בידע חי. הוא דורש ממך להעמיק , להכנס לחיים לא שלך, שם זה הכי מאתגר ואי אפשר לבטל קהלים שלמים כי הם לא יודעים את השפה, זה מאוד פשטני וקל לומר. אני מניח שהנקודה שלי ברורה כי אני בסך הכל גם דיי מסכים עם מה שאמרת.
חוץ מזה, את חייבת להודות שזטואיצ'י זה סרט ענק 🙂
(טוב נו, אם את מתעקשת..)
בקיצור, הכי חשוב זה לכבד את הסרט ואת הקודים החברתיים שבו. ולבוא ממקום שוויוני ולא מתנשא.
שבוע טוב שיהיה
אני לא חושב שמבחינה טכנית, מדעית, יכול להיות דבר כזה "אובר-ריאליסטי"
אתמול {5/10} ההיתי בסדרט.אני רוצה להגיד שהסרט נורא איכותי,נחשפתי לעולמות ותרבויות שונות. אחלה משחק של חנה אזולאי הספרי!
סרט פצצה!!!
אני כל כך מזדהה עם מה שנאמר על הגיחוכים בקהל בעת צפיית הסרט. זה מאוד צרם לי שאנשים הסתכלו על זה כתופעה ברברית וקרקסית.
אני בכל מקרה, נהניתי מכל רגע. סרט איכותי, חזק, שמביט לך בשחור של העיניים. יצירת מופת!
סרט מאכזב למרות הכל. נכון שלא כל סרט חייב מסר, ארוע מחולל ונקודות מפנה אבל אם אין את כל אילו לפחות שיהיו דמויות מעניינות . בתוך כל השחור הזה לא ממש הצלחתי להבדיל בין הדמויות, מי זה מי, מה המאפיינים של כל דמות. מלבד הדמות של חנה אזולאי הספרי שגם לא היתה אמינה במיוחד- פתאום היא התפרצה ללא סיבה. מעבר לזה- מבלי לפגוע באף אחד אני חושב שהסרט הזה מוציא שם רע לעדה המרוקאית. כסף ומשחקי כוחות הם מה שמניעים את הגיבורים והם עסוקים בהתקננות מכוערת,במיוחד שמדובר בבני משפחה קרובים!
נכון שיש רגעים יפים בסרט, קטעים של משפחה, אהבתי במיוחד את הרגעים הקומים המעטים שיש כמו הסצנה שבה כולם מתעוררים. דווקא הסצנות הדרמטיות לא עובדות. קרן מור צועקת בוולגריות ובמבטא מזוייף קלישאות מזוייפות כמו "איך הוא אהב לרקוד"… נו באמת..
אם זאת יש כמה נקודות אור בסרט הזה ואחת מהן היא הצילום הנפלא שמצליח לתפוס מספר רב של אנשים בפריים ולהעמיד שוטים מעניינים ומאתגרים ויזואלית. אהבתי גם את האיפוק המסויים שיש בחלקים מהסרט, העובדה שאין פסקול, הקצב האיטי… בגדול אני לא חושב שמדובר בסרט גרוע אבל בהחלט מאכזב כי עם בימוי טוב יותר ועיצוב דמויות מדוייק יותר הוא יכל להיות הרבה יותר טוב
וואו זה אחד הסרטים הכי מרשימים שראיתי בקולנוע הישראלי. שילוב מצויין של קומדיה ודרמה, למרות שהחלק הקומדי בסרט לא יכול לפנות לכל צופה ממוצע אלא יותר לכאלה שגדלו בבית מרוקאי, או נרחיב את זה אפילו למזרחי. אני מקווה שיהיה סרט המשך כמו שזה סרט המשך ל-"ולקחת לך אישה".
לעמית,
אתה כותב דברים חכמים.
המצב שאתה מתאר הוא מצב של מבוי סתום: מאחר ואם הקהל שצורך את הקולנוע נגוע ומוגבל על ידי חשיבה סטריאוטיפית, הוא אינו מסוגל לצרוך אלא את דמות ה"מזרחי" הסטיראוטיפית המוכרת לו ממסורת קולנועית ארוכת שנים.
הצרה היא- כפי שציינת-שהמזרחים הפנימו את המבט המזלזל
בתרבות שממנה הגיעו, מבט המרדד ומלעיג את התרבות הזו בעיניו ובעיני החברה כולה,
וכן מבט המבודד את "המזרחי" מן התרבות שממנה בא, כאילו הגיע הנה חסר תרבות,ובכך קוטע מסורת ראויה ומפוארת שנקטעה ממנו עם עלייתו ארצה.
ובהמשך לדברים הללו,
יוצא שעניין סבוך ביותר הוא לנסות ולייצג איזושהי מזרחיות "אותנטית"- כזו שאינה נגועה בסטריאוטיפיות מחד, ומאידך- כזו שאינה מעלימה את רוח הקיים, על כל תכונותיו, על יופיו ועל כיעורו.
הגעתי לאתר משום שאני מחפשת חומר על הסרט "שבעה" למטרת עבודה סמינריונית בנושא. אני קוראת את ספרה של אלה שוחט על הקולנוע והוא מעניין ביותר.
אהלן נטע
אכן מבוי סתום, אבל יש כאלה שהצליחו לפרוץ אותו כמו "אור" של קרן ידעיה, חולה אהבה בשיכון ג ועוד
בתחום הדוקומנטרי: בית שאן סרט מלחמה
,פיצה משפחתית
"צמאון" הוא דוגמא טובה לסרט (ענק לדעתי) שמציג ערבים בלי לפזול לשום קלישאה.
שיהיה בהצלחה בעבודה
(אם את מחפשת חומר בנושא שגם חורג מתחום הקולנוע אשמח לעזור)
סרט מצוין, צילום מצוין, משחק מצוין, כתיבה מצוינת. האם הגיטרה החשמלית בסוף ביצעה וריאציה על The End?
מכל הדיונים הנ"ל אני מבין שהרבה סטודנטים לקולנוע מבקרים פה.
נטע, המצב הוא לא של מבוי סתום, אבל כתיבה בסגנון אלה שוחט יוצרת אשלייה כזאת אם לוקחים אותה ברצינות מלאה. אם מאמצים את צורת הכתיבה המרקסיסטית הצרה (כפי שמרקס וממשיכיו האדוקים כאלה שוחט עשו) תמיד מניחים שהתרבות וכל מוצריה נשלטים על ידי ההגמוניה, ומכיוון שהחלטנו מראש שההגמוניה היא אשכנזית מתנשאת ומגחיכה מזרחים, אז כל סרט שבו מוצג מזרחי באופן מגוחך משרתת את ההגמוניה. מ.ש.ל
המזרחי בוודאי הוגחך ומוגחך בקולנוע (בלי להתייחס כרגע לאפלייה במציאות), אבל אם סטודנטים לקולנוע מסתכלים על סרט כמו "שבעה", שבו מוצגים בעיקר גיבורים מזרחיים ששולטים בגורלם ולא מוגחכים (וגם כמה דמויות משנה מגוחכות) כחלק מההיסטוריה המתמשכת של הקולנוע הישראלי שרומס את דמותו של המזרחי, אז אולי כדאי להניח את אלה שוחט בצד לזמן מה.
דרך אגב, צחקתי הרבה מאוד במהלך הסרט, ואחרי שבחנתי את המניעים מאחורי כל צחוק וצחוק, הגעתי למסקנה שאני כנראה גזעני. אם אני צוחק ממרוקאי שעושה משהו שנראה בעיני מגוחך אז אני גזען? ואם אני צוחק מאשכנזי שעושה משהו שנראה בעיני מגוחך אז אני סובל משנאה עצמית? טוב לדעת.