פול ניומן 1925-2008
פול ניומן מת אמש מסרטן בביתו בווסטפורט, קונטיקט. הוא היה בן 83. הוא היה במצב קשה והלך והידרדר כבר מאז סוף 2007. הנה הספד מסודר ומהוגן שהוכן עבורו מבעוד מועד ב"ניו יורק טיימס".
פול ניומן וג'יימס דין במבחן הבד ל"קדמת עדן". דין זכה בתפקיד. ניומן היה מבוגר מדין בשש שנים וכשהגיע לבסוף לקולנוע, בסרט "גביע הכסף", היה בן 29.
שליפות אסוציאטיביות מכיווני:
– הוא היה השחקן האהוב על אמא שלי.
– כנער, כשרק התחלתי להתעניין בקולונוע כאמנות, אחד הסרטים הראשונים שראיתי מתוך רצון להתחיל להדביק פערים מהעבר, היה "אלימות שכונות העוני" ("Somebody Up There Likes Me ") הסרט על רוקי גרציאנו שביים רוברט ווייז עם ניומן בתפקיד הראשי. כה התפעלתי מהסרט, ומאז התחלתי לשנן שמות: הצלם ג'וזף רוטנברג (שזכה באוסקר על הצילום על הסרט הזה), רוברט ווייז (שהפך מאז לאחד הבמאים האהובים עלי), ארנסט ליהמן (שאחר כך גיליתי שהוא מגדולי התסריטאים בהוליווד) וכמובן פול ניומן.
– הנקודה הישראלית: גילם את ארי בן כנען ב"אקסודוס". יוסי הראל, אבא של שרון הראל והאיש שעליו מבוססת דמותו של ארי בן כנען, נפטר לפני כמה חודשים.
– רגעים שלו שאני אוהב: "המורד", "המגדל הלוהט", "הקפיצה הגדולה" של האחים כהן, "לא פראייר של אף אחד" של רוברט בנטון.
– ניומן שיחק בכמה סרטים עם תסריטים מהוללים: "קיד וקאסידי" של וויליאם גולדמן, "פסק דין" של דיוויד מאמט, "צבע הכסף" של ריצ'רד פרייס.
– הסרט היחיד שהוא ביים ושאני אוהב – מאוד אוהב – הוא העיבוד שלו ל"ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס. כסטודנט לקולנוע כתבתי עליו עבודה לקורס "קולנוע ותיאטרון" של אילן אבישר.
– "העוקץ", שיתוף הפעולה השני שלו עם רוברט רדפורד וג'ורג' רוי היל (אחרי הצלחת "קיד וקאסידי") יצא באחרונה שוב בדי.וי.די בארץ בהוצאת הד ארצי. הזדמנות לצפות בו.
– הוא הופיע ארבע פעמים בסרטים שצילם קונרד הול: "הרפר" (1966), "המורד" (1967), "קיד וקאסידי" (1969), "הדרך לפרדישן" (2002). הול, בן גילו של ניומן, מת לפני חמש שנים.
– בערך שבע שנים לפני "צ'רלי וחצי", פול ניומן אכל 50 ביצים ב"המורד":
הפתיחה של "קיד וקאסידי":
אז מה אם ידענו שזה יקרה, עצוב לאללה.
בניק לינק: קטע קצרצר מההופעה של ניומן אצל ג'יי לנו לפני שנתיים (שניהם עשו קולות ב"מכוניות" של פיקסאר). הם עשו מירוץ קארטינג וניומן קרע ללנו את הצורה.
לפני איזשהו זמן שידר ערוץ 8 בכבלים דוקומנטרי שמפגיש בין ניומן לבין רוברט רדפורד. רדפורד בא לבקר את ניומן בביתו, וניומן גם עושה לו סיור במפעל הרטבים שלו, שנעשה די להיט עם השנים (נדמה לי שאת הרווחים ניומן תרם לצדקה). בסוף הסרט היו לי דמעות בעינים, שני ענקים אמיתיים שבשניהם מעבר לכך שהם שחקנים גדולים יש משהו כל כך, אבל כל כך סימפטי, אנושי. הלב כואב על מותו.
ברור שתרם לצדקה. מן המפורסמות.
ואני –
בשבילי הוא יהיה תמיד אדי פולסון, גם של רוברט רוזן, ואפילו של מרטין סקורסזה.
איש של נעורים נצחיים ואצילות עמוקה.
תיקון קליל. רוקי גראצינאנו ולא מראצינו. מראצינו היה אלוף במשקל כבד.
כל כך עצוב. שחקן נהדר ואהוב ומקסים… ויצא לי, במקרה לגמרי, שלקחתי אתמול מהאוזן את הסרט הנפלא האחרון שלו (בעיני לפחות): הדרך לפרדישן. כל סצינה איתו בסרט הזה נפלאה, הוא כל כך ממלא את המסך בנוכחות שלו.
אבל עבורי הוא תמיד יהיה לוק ב-Cool Hand Luke, הסרט שלו שאני הכי אוהב, ושבשבילי הכי מייצג אותו – צעיר, יפה, חופשי, פרוע ואנטי ממסדי בהרבה מהדמויות שגילם. פשוט שחקן נפלא.
ומעבר לכך, כמה שחקנים הוליוודיים אתם מכירים שהיו נשואים כל חייהם לאותה האישה, ושלא נתנו לזוהר ולתהילה לעלות להם לראש? ציפור נדירה גם במובן הזה.
ידענו שזה יגיע, ובכל זאת – צביטה מאד גדולה בלב.
אחד הסרטים הראשונים שראיתי כילד היה "קיד וקסידי" בקולנוע "תל-אביב" הענק, ועד היום אני זוכר כמה אהבתי את רוח החופש שניכרה מכל פריים סינמסקופי בסרט הזה,
אהבתי מאד גם את הסרטים שביים. היה בהם משהו מינורי, קאמרי, צנוע (השפעת קרני גאמא על ציפורני החתול, רחל רחל היו שניים שאהבתי במיוחד)
ובכלל, מעבר לכל תפקידיו הקולנועיים (שמתוכם מאד אהבתי את חתולה על גג פח לוהט, העוקץ, קיד וקסידי, אדי פאלסון, HUD, צבע הכסף ועוד שבוודאי נשמטו ממני ברגע זה) נראה שהוא היה בן אדם, וזה עבר גם אל הבד.
אז הנה, פול ניומן, קתרין רוס זוג אופניים וגם פר אחד בקטע שחביב עלי במיוחד מתוך "קיד וקסידי":
http://www.youtube.com/watch?v=9_089PdrEk0&feature=related
עצוב אך צפוי, ובמובן מסוים ה"צפוי" מצליח להמעיט מעט מכובד ה"עצוב". כי במהלך החודשים הספקתי כבר לעבד חלקית את הבשורה.
ובאוף טופיק מטורף – האם מישהו יודע באילו תאריכים ייערך פסטיבל חיפה השנה? האתר שלהם רק חצי מעודכן, ולא הצלחתי למצוא בשום מקום את התאריכים (שלא לדבר על תוכנייה, שאני מתאר לעצמי שעדיין לא פורסמה).
יפה כתבת יאיר…יום עצוב מאד לכל מי שאוהב סרטים…אני זוכר שראיתי את קיד וקסידי בגיל 7 בהקרנה חוזרת בקולנוע…למחרת הייתי שם שוב. הסרט הזה הוא אחת הסיבות שאני עושה סרטים. ראיתי אותו 35 פעם. גם את "ההסלר" עם ניומן ראיתי למעלה מ10 פעמים. הוא היה שחקן גדול ויחודי באמת. אלגנטי, מדויק, אמיץ… הוא היה מסוג השחקנים שהייתי רואה סרט איתו רק מעצם השתתפותו בו…היום אן כבר כאלה…יום עצוב
הנה טסטימוני של יואל זילברג שהיה עוזר במאי ב"אקסודוס"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3602869,00.html
ועכשיו לאחר שפול מקארטני נטש אותנו לאנחות מחלת המלחמות
במזה"ת ופול ניומן עזב את גופו, אפשר להגיד באופן לא קונספירטיבי
Paul is dead
והנה הספדו של מר קליין.
אם דיברנו כאן לאחרונה על פאצ'ינו/דה נירו והדרדרות הקריירה.
אז נדמה שניומן/רדפורד הם ההפך הגמור.
אולי מה שיפה או מנחם עם מותם של שחקנים, הוא שזכרם יישמר על הבד (או כל אמצעי טכנולוגי אחר) לנצח – או לפחות כל עוד קיימת תרבות.
פסטיבל חיפה השנה:
14.10-21.10
האתר המעודכן אמור לעלות רק בתחילת אוקטובר
הסרט שלי, 'אמא של שמרי' – 17.10, 14:45, מוזיאון טיקוטין
בואו!
זכיתי לראותו במשך 3 שבועות רצופים בהיותי ילדה בעת שהסריטו את אקסודוס באלוני אבא, שם היה "ביתו" של ארי בן כנען. היה מרתק איך מצלמים סרט ומסקרן ומענג לראות כוכבים מהוליווד. הוקסמתי והתאהבתי בפול ניומן בהתלהבות של ילדה שלא שככה עד היום. ככל שקראתי עליו וצפיתי בכל סרטיו, כך גברה הערכתי ואהבתי אליו. צניעות, נדיבות ורוחב לב עד מאות מיליוני דולרים, הקמת כפרים לילדים חולים (מתוכנן להיבנות גם בגליל שלנו. מאוד מקווה שנזכה לכך כי אין ראוי יותר ממנו להתכבד בהנצחה ראויה גם בארצנו, בה תמיד תמך. כל חיי, עד שלשום, נהגתי תמיד לומר: "רק אם פול ניומן יתקשר אלי אפשר להפריע לי". עצוב לי מאוד שמאתמול לא אוכל לומר זאת יותר.
אהבתיך. מאוד. יהי זכרך ברוך.
ארי בן כנען לא מבוסס על דמותו של יוסי הראל, מפקד האקסודוס, אלא על שילוב של דמויות מגיבורי התקופה, דוגמת יוסלה טבנקין ויש אומרים יגאל אלון, שליאון יוריס נפגש עמם בעת כתיבת התחקיר לספר.
בראיון שערכתי עם יוסי הראל לפני מספר שנים, הוא סיפר לי שבמהלך הצילומים פרמינג'ר הזמין אותו לארוחת ערב, הקשיב לסיפוריו על האונייה והביע אכזבה מכך שלא יצרו אתו קשר בשלבי כתיבת התסריט.
הדברים שאומר יואל זילברג בווינט על פול ניומן הם דוגמה נוספת לשיבושי זיכרון, וסתם רצון להגיד עוד ועוד דברים טובים על ניומן המת (ולא שלא מגיע). ניומן לא היה נוכח בסצינת כ"ט בנובמבר המפורסמת, ולא הפריד בין פרמינג'ר האיום ולי. ג'יי קוב. זה היה ליל סיוטים, שתיים-שלוש בבוקר, וניומן בוודאי נם על משכבו במלון. כל האנשים שדיברתי אתם בשעתו בראיונות על הסרט (כולל זילברג עצמו), לא הקפיצו לשם את ניומן.
ואגב, מתי כבר יגיע סוף לבלוף הזה? ניומן שנא, פשוט שנא את עצמו ב"אקסודוס", ולא הבין מה הוא עושה שם. לכל מי שבלבל לו את המח עם צאת הסרט, הוא שלח לראות אותו בסרטו הבא, דה האסלר, של רוברט רוסן, ומי יכול להתווכח אתו?
ואכן, "אקסודוס" מעולם לא היה אחד מסרטיו האהובים עלי. למעשה, ללא קשר לנוכחותו של ניומן, הסרט כסרט הוא בלתי נסבל בעיני, מבחינה קולנועית. אני יכול להבין מדוע מאד התרשמו ממנו כאן, וגם בעולם, כשיצא, אבל מבחינה קולנועית זהו מוצר פלקטי ושטחי. אני לגמרי עם ניומן, וגם אני מעדיף אותו בתפקידיו האחרים, ו"אדי פאלסון" של רוזן הוא ללא ספק אחד מהטובים שבתפקידיו.
ולא לשכוח עוד תפקיד גדול (וקצת נשכח, למרבה הצער) של ניומן ז"ל ב"הומברה"- המערבון המצפוני והמופתי של מרטין ריט משנות השישים. ניומן גילם בו את בן התערובת הומברה בהצלחה מרשימה ובהופעה שהיא לא פחות ממגנטת. סרט גדול.