26 ספטמבר 2008 | 17:00 ~ 24 תגובות | תגובות פייסבוק

גראונדהוג דיי, תוספתא

אם אתם קוראים את הפוסט הזה עכשיו והשעה עוד לא 18:10 זה סימן שאתם לא נמצאים בסינמטק הרצליה ורואים איתי את “לקום אתמול בבוקר”. למה? האם לא הייתי ברור? האם צריך לעבור לשיטות של סנקציות? איומים? אלימות חס וחלילה? יש מפגש, כולם מתייצבים. חשבתי שזה מובן. אני לא מוכן שזה יקרה שנית. שריינו כבר היום את התאריך הבא: 31.10.2008 ב-14:00 בצהריים. אין שחרורים. אם קבעתם את תאריך חתונתכם לאותו יום, הזיזו. אם אתם בהריון בחודש התשיעי ואתם מצפים לבן, נא לא ללדת שמונה ימים לפני כן. אם אחד מכם נפטר יום לפני, דעו שחבריכם לבלוג לא יגיעו להלוויה. הם יהיו בסינמטק הרצליה. אנא התחשבו בכך.

groundhog day

לכל מי שכן היה, הנה עוד קצת חומרי קריאה על “לקום אתמול בוקר”:

הרולד ראמיס, ביל מוריי וההפקה

פרופיל מפורט ומרתק על הארולד ראמיס מ”הניו יורקר” מ-2004

ומתוכו: הקטע העוסק בפרידה של ראמיס מביל מוריי אחרי שישה סרטים יחד.

“Bill owes everything to Harold, and he probably has a thimbleful of gratitude.” Except for brief exchanges at a wake and a bar mitzvah, the two men haven’t talked in eleven years. “It’s a huge hole in my life,” Ramis says, “but there are so many pride issues about reaching out. Bill would give you his kidney if you needed it, but he wouldn’t necessarily return your phone calls.”

אם אני מבין משהו על טבע האדם – ועל מחזוריות החיים של הוליווד – הרי שזה ברור שמתישהו השניים יחזרו ויעשו סרט קאמבק משותף, כשהם יבינו שמדובר בחיבור שהוציא את הטוב מתוך שניהם ושלמרות הכל – וגם אם זה יעשה עם בטן מלאה – הם צריכים לעבוד יחד.

לגלות את “לקום אתמול בבוקר” מחדש

הביקורת המקורית של רוג’ר איברט מ-1993, שמחבב את הסרט אבל לא מתפעל ממנו יותר מדי. ואז עיון חוזר שלו בסרט מ-2005, הפעם תחת משבצת “הסרטים הגדולים” בו הוא מודה – כמו רבים – שגדולתו של הסרט מתגלה בהדרגה או בדיעבד.

“לקום אתמול בבוקר” כטקסט רוחני

בחור בשם פול שינדלר הקים אתר לכבוד “לקום אתמל בבוקר” בו הוא עוסק בסרט מנקודת המבט שלו, כבודהיסט. הוא למשל מדווח מהקרנה של הסרט (ב-2001) במסגרת מרכז הזן של סן פרנסיסקו, שבה נשאלו בקהל שאלות מעניינות הקשורות בפרשנות הרוחנית של הסרט.
הוא מרכז גם לינקים לפרשנויות נוספות של הסרט מנקודת מבט בודהיסטית.

ב-2003, עשור אחרי בכורת הסרט, גילה “הניו יורק טיימס” את העובדה ש”לקום אתמול בבוקר” הפך לטקסט שאנשי דת יהודיים, בודהיסטיים ונוצרים משתמשים בו בדרשותיהם כדי להדגים את עקרונות האמונה של דתם. כתב העיתון משוחח עם הרולד ראמיס ואנשי דת על הנושא.

הגילוי הזה נעשה לא כמתנת יום הולדת עשר לסרט אלא כי הוא נכלל בתוכנית מרתקת שנאצרה במומה בניו יורק ושעסקה בחיבור שבין קולנוע ורוחניות, או בסרטים שעוסקים בנוכחות אלוהית. זה הטקסט על “לקום אתמול בבוקר” מתוך התוכנייה של אותה סדרה.

הרולד ראמיס חי בשלום משועשע עם הפרשנויות הבודהיסטיות והיהודיות של הסרט. הוא עצמו נולד יהודי ובתחילת שנות ה-90′, עם נישואיו השניים לבודהיסטית, הוא התקרב לבודהיזם (קיראו על כך הפרופיל שלו ב”ניו יורקר” בו הוא מגדיר את עצמו לא כבודהיסט אלא כ-Buddhish).

הכתבה הזאת, מ”האינדיפנדנט” הבריטי מ-2004 מתארת בקצרה את ההבדלים שבין התפיסות של שלוש הדתות האלה ביחסם לסרט. הנצרות והבודהיזם מדברים על שיפור האדם כדי לזכות במקום בגן עדן, היהדות מדברת על תפקידו של האדם בתיקון העולם בחיים האלה, לא בעולם הבא. הבודהיזם והיהדות מתמקדים בדמות של פיל קונורס, החזאי, שמתחיל כל יום מחדש וצריך לשפר את עצמו כדי להגיע לתיקון או להארה. אבל הכומר הנוצרי הדן בסרט (על פי הכתבה ב”אינדיפנדנט”) מתייחס בכלל ל… פיל המרמיטה, שמייצג עבורו את ישו – זה שנותן לפיל החזאי את ההשראה לעבור את התהליך.

מבודהה לברסלב

אני התחלתי להתעניין בסיפורי המעשיות של ר’ נחמן מברסלב דווקא מתוך העניין המוקדם יותר שלי בסיפורי זן ותורות בודהיסטיות. ר’ נחמן הוא סוג של זן מסטר יהודי. סיפורי המעשיות שלו הן חומר גלם משובח של עלילות פנטזיה הזויות. המעשיה הראשונה שלו שקראתי אי פעם היתה “מעשה מאבידת בת מלך“. סיפור על המשנה למלך שיוצא לחפש את בת המלך שנעלמה. הוא מוצא אותה די מהר (בפסקה החמישית) אבל להחזיר אותה למלך זה כבר משימה מסובכת יותר. למה? ברצף הסיפורי הבא המשנה למלך כל הזמן נרדם וישן ומתבלבל ומפספס את בת המלך שכל הזמן עוברת לידו, מתחת לאפו. ר’ נחמן טען שבני האדם מעבירים את חייהם בשינה. כולנו חיים, אבל ישנים. פועלים בטייס אוטומטי. מפספסים את בת המלך שנמצאת כל הזמן לידינו. מרגע שקראתי את הסיפור לראשונה, הדימוי הזה, של האנושות כמי ש”מעבירים את חיינו בשינה” הזכיר לי את “לקום אתמול בבוקר” (וגם את “קליק” של אדם סנדלר). סרט שיש בו סיפור על טבעי מתוק, משעשע ורומנטי אבל מכיל בתוכו מטאפורה עצומה על מהות החיים וטבע האדם.

ואפשר גם להשתמש בסרט כדי לעסוק ב”המיתוס של סיזיפוס” אלבר קאמי, מהטקסטים המכוננים של חיי.
ואפשר להשתמש בו כדי לדבר על קפקא, שמציג את המצב הסטטי של העולם (תודה לענבל על האבחנה הזאת).
ואפשר להשתמש בסרט כדי להמחיש כל מיני שיטות עזרה עצמית בנוסח עדות אמריקה, שיטת 12 הצעדים כזו או אחרת?

שאלות שאני מהרהר בהן:
איך היה נראה רימייק של צ’רלי קאופמן ומישל גונדרי ל”לקום אתמול בבוקר”?
כמה ימים תקוע פיל ב-2 בפברואר?

נושאים: כללי

24 תגובות ל - “גראונדהוג דיי, תוספתא”

  1. סטיבי 26 ספטמבר 2008 ב - 17:28 קישור ישיר

    ווי, איזו פסקת פתיחה נוראית.

  2. אורי 26 ספטמבר 2008 ב - 18:18 קישור ישיר

    יאיר –
    לא יודע מאיפה למדת על בודהיזם אבל נדמה לי שאתה שוב ושוב מפספס.
    הבודהיזם של המאהיאנה, ובתוכו הזן בודהיזם, לא מכוון בכלל לגן עדן. הרי האחזות באיזו תקווה עתידית לגן עדן או לנירוונה הי דוקהא גמורה…
    כאן ועכשיו, יקירי, כאן ועכשיו.
    דרך שמונת הנתיבים אינה הדרך לגן עדן עתידי. היא הדרך לשלווה של חיי היומיום, לנירוונה שבעולם הזה.
    גן עדן?
    הבודהא צוחק בטח איפשהו!

    יש לך איזה בלבול, שנראה לי דורש התעמקות רבה יותר.
    ומהמעט שאני מכיר את הברסלבי, הוא רחוק מאוד מאוד מהמבט הקר והמפוכח של הזן, לטוב ולרע. הנסיון לערבב הוא, מנסיוני, בדרך כלל משטיח, לא מעמיק.

    שבת שלום ושנה טובה.

  3. דרורית 26 ספטמבר 2008 ב - 18:26 קישור ישיר

    יפה לך בתפקיד המ”פ הקשוח.
    🙂
    בטוחה שהיה מעניין בפתיחת המועדון. מקווה להיות שם בסוף אוקטובר.

  4. מיצי 26 ספטמבר 2008 ב - 18:51 קישור ישיר

    אני הגעתי לסרט הזה מבלי לקרוא עליו דבר וקצת הרס לי שעל ההתחלה סיפרת לנו שהוא נכנס ללופ של זמן.

    אבל חוץ מזה, נהנתי מאד מהסרט. לא הרפיע בו כלום פרט לזה שהוא כביכול “למד את הלקח שלו” ולכן הוא יכול לחזור לחיות רגיל. הכוונה היא, שהוא נכנס ללופ בגלל שהוא כל כך יהיר וכל זה, וברגע שהוא לומד להגיד “אני אוהב אותך” ולהתכוון לזה- הוא יוצא מהלופ. זה נראה לי נורא מטיף, ולא ממש תואם לאווירה של הסרט (לפחות בתחילתו.)
    נו, זאת רק דעתי.

    רוה למיצי: מטיף למה?

  5. ערן אלתר 26 ספטמבר 2008 ב - 18:51 קישור ישיר

    היה נחמד מאוד. אפילו יותר מנחמד מאוד. נהנתי מהסרט, אותו לא ראיתי עד היום בפילם. דיברת יפה לפני הסרט. ראיתי שחלק מהצופים נשארו לדבר אחרי הסרט, אבל למרבה צערי לא יכולתי להישאר. אני אבוא גם בחודש הבא.

  6. פרנק 26 ספטמבר 2008 ב - 19:05 קישור ישיר

    היה נחמד! נעים להיזכר בסרט.
    ואם יורשה לי, הנה עוד פיסת אינפורמציה מעניינת (לדעתי, לפחות): ב-1973 פורסם ב”מגזין הפנטזיה והמד”ב” סיפור קצר בשם 12:01PM מאת הסופר ריצ’רד א. לופוף. הסיפור עוסק באדם שנתקע באותה השעה ולא מצליח לצאת מהלופ. הסיפור עובד לסרט פעמיים: סרט קצר ב-90′ שהיה מועמד לאוסקר, וסרט טלוויזיה באורך מלא ב-1993, אותה השנה שבה נעשה גם “לקום אתמול בבוקר”. בויקיפדיה גם קראתי שהסופר ובמאי הסרט מ-90′ נזעמו על הגניבה כביכול של “לקום” מהאלמנט העלילתי הבולט בסיפור הקצר, אך לבסוף החליטו לבטל את התביעה. בכל מקרה, אני וחבר ילדות מכירים את הסרט הקצר (30 דקות) מזכות הקרנות בערוץ הסרטים של הכבלים אי אז בשנות ה-90′, ומבחינתי זהו עד היום אחד הסרטים המקוריים ומרתקים שנוצרו אי פעם (זהו סרט שונה מאוד מסרטו של ראמיס). ולמי מבין הקוראים שזה מסקרן אותו (או אותה), הסרט יועלה בקרוב לבלוג שלי. לקריאה נוספת:
    http://en.wikipedia.org/wiki/12:01_PM

  7. נאור 26 ספטמבר 2008 ב - 19:12 קישור ישיר

    היי יאיר,
    היה מאוד נחמד. נהנתי מהמקום ומהאווירה האינטימית והקליקאית.
    מה שכן, רציתי להעיר הערה קטנה. חבל שבהצגה שלך את עלילת הסרט אמרת את הטוויסט הראשון- שהוא מגלה שכל יום הוא קם באותו יום. כמו שראית, היו בקהל אנשים שטרם ראו את הסרט- וזה הרס להם את ההפתעה וההנאה. באה איתי מישהי כזו והיא ממש התבאסה.
    חוץ מזה היה כיף. נתראה בהקרנה הבאה.

  8. רז 26 ספטמבר 2008 ב - 19:13 קישור ישיר

    היה כיף. אגב, היה לפחות אדם אחד שהרים יד כששאלת מי מקוראי הבלוג נמצאים באולם, ולא הרים יד כששאלת מי כבר ראה את הסרט – אני, כך שהקורלציה לא היתה שלמה (במפגש הקצר אחרי הסרט, הייתי זה שעמד משמאל לטל).
    בכל מקרה, אחד הדברים שעברו לי בראש במהלך הצפייה בסרט זה דווקא “מעבר לכל דמיון” – הסרט ההוא עם ויל פארל מלפני שנתיים, שגם הוא עסק באדם בגיל העמידה שמחפש את עצמו בתוך ים של שגרה קבועה. סצינת הפסיכולוג ב-“לקום” מאוד הזכירה לי את הסצנה המקבילה ב-“מעבר”.

  9. איתן 26 ספטמבר 2008 ב - 19:31 קישור ישיר

    אצל צ’רלי קאופמן, ביל מארי היה מתעורר כל פעם ביום אחר, ללא כל סדר הגיוני. פעם ב-2 בפברואר, ויום לאחר מכן ב-2 באוגוסט. אחר כך ב-30 במאי, ויום לאחר מכן בתאריך אחר. עולם כאוטי לחלוטין, ללא כל אפשרות תכנון לטווח ארוך.

    גונדרי, נראה לי, היה שומר על רוח התסריט, אבל הבדיחות אצלו היו יותר ויזואליות ופחות תסריטאיות.

    אחרי שראיתי את “סינקדוכה”, קשה לי לראות את גונדרי וקאופמן חוזרים לעבוד ביחד.

    ובלי קשר : היה באמת נחמד מאוד.

  10. ניר נ. 26 ספטמבר 2008 ב - 19:44 קישור ישיר

    זו כמובן שאלה של טעם, אבל בכל זאת הסרט מ-1993. 15 שנים אחרי נראית לי מחאת הספוילר קצת לא לגיטימית, במיוחד כשמדובר במועדון צפייה בהנחייה אישית.

    אגב זה הטריילר של הסרט והוא לא מותיר הרבה מקום לסימני שאלה.

    http://www.youtube.com/watch?v=T_yDWQsrajA

  11. נאור 26 ספטמבר 2008 ב - 19:53 קישור ישיר

    ניר,
    אני מודע לזה שבטח כל טריילר או תקציר יסגיר את זה. ועדיין, חבל קצת.

  12. ניר נ. 26 ספטמבר 2008 ב - 20:11 קישור ישיר

    האופציה שאתה מציע (אולי) ליאיר אם כן היא לדבר בתום ההקרנה. אני חושב שיש בזה מן ההפסד משום שיאיר במילותיו מנסה לתת לך מסלולי קריאה ומחשבה משלו, שהוא רוצה שתהרהר בהם במהלך הצפיה. יש הבדל בין פעולה כזו שהופכת אותך לצופה אקטיבי לבין לשמוע את הדברים אחרי.

    אבל שלא תחשוב שאני לא מבין מדוע זה יכול להרוס.

    חוק התשוקה anyone ?

  13. רז 26 ספטמבר 2008 ב - 20:12 קישור ישיר

    ובצירוף מקרים (?) ביל מאריי מצהיר היום שהוא ישמח לחזור לעוד סרט של “מכסחי השדים”. מה שאומר שהוא כנראה השלים עם ראמיס, או בדרך לעשות את זה.
    מצד שני, להביא את חבורת “מכסחי השדים” במצבה הנוכחי (כשכולם נראים כמו חברי מפלגת הגמלאים) לסרט חדש, לא נראה לי כמו רעיון כזה מוצלח.

  14. גורובא 26 ספטמבר 2008 ב - 22:03 קישור ישיר

    אני חייב להגיד שראיתי את הסרט הזה כמה פעמים לפני כמה שנים וזה בהחלט סרט נחמד. לדעתי הוא די חוזר על עצמו משלב מסוים והופך להיות עוד “קומדיה רומנטית” שגרתית ומוסרנית יתר על המידה. קצת התאכזבתי שזה הסרט שבו בחרת כדי לפתוח את הסדרה החדשה שלך. סרט חביב מאוד, אבל (לדעתי) לא חומר חשוב במיוחד הקורא לדיון מעמיק בתוכנו.

  15. רונן 26 ספטמבר 2008 ב - 22:07 קישור ישיר

    פיל תקוע כ1000 שנה ב2 בפברואר אני מסתמך על כך מערוצ הקומנטרי שרמיס עצמו נתן בדיוידי של הסרט

  16. james newton howard 26 ספטמבר 2008 ב - 22:47 קישור ישיר

    גם אני הייתי היום בסינמטק. וחוץ מזה שלקח לי חצי שעה למצוא את החור הזה, היה ממש אחלה. גם דברי הפתיחה וגם הסרט (למרות שהאיכות שלו היתה רחוקה מלהיות “מעולה”).
    בכל אופן, ברכות על היוזמה ומחכה בקוצר רוח ל”לעוף כל הדרך הביתה” בחודש הבא.

  17. p.h. 26 ספטמבר 2008 ב - 23:17 קישור ישיר

    הייתי היום ולצערי הגעתי גם באיחור (מה שלא יקרה בחודש הבא). מעבר לזה שהיה נחמד לראות את הסרט שוב ולשמוע את דברי הפתיחה היה נחמד לחזור לקולנוע סטאר שנהפך לסינמטק. הקולנוע אמנם נראה קצת אחרת היום אבל זה היה כיף לחזור לקולנוע שגדלתי בו וראיתי את מיטב הבלוקבסטרים מפארק היורה ועד החוש השישי עד ליום שהוא נסגר בגלל סינמה סיטי. טוב שהוא נפתח מחדש.

  18. ניר נ. 27 ספטמבר 2008 ב - 0:24 קישור ישיר

    ל-james
    אני כניראה צריך להיות זהיר יותר בבחירת המילים שלי, אבל יחסית למצב העותקים שמגיעים אלינו מהשנתון הזה ומטה, האיכות של “לקום אתמול בבוקר” היא אכן מעולה. אני יכול להגיד לך למשל שהעותק של “ואלס עם באשיר” היה כבר שרוט למדי. אולי אלה שעות הצפיה בבתי הקולנוע “אלנבי” ו”פריז” שהפכו אותי לכהה חושים, עדיין יש בזה חן לטעמי…בכל מקרה אני מקווה שבאמת תמשיך לבוא.

    אגב – שייפסק כבר חרם ארכיון הסרטים הישראלי על הסינמטקים הצעירים.

  19. מיצי 27 ספטמבר 2008 ב - 0:52 קישור ישיר

    מטיף כי במקור, הוא היה אמור להשאר בלופ לנצח, וכאן זה הדגיש בצורה הוליוודית להחליא-
    “ברגע שתאהב אדם אחר כמו שאתה אוהב את עצמך, ותאהב באמת (הכוונה, תגיד ותתכוון), הכל יפול למקומו.”
    זה טיפוסי הוליווד. תהיה נחמד, תאהב באמת, אל תהיה יהיר ו’עונש’ יתבטל.
    או משהו בסגנון.

  20. יובל 27 ספטמבר 2008 ב - 4:54 קישור ישיר

    אני גם חושב שיש בסרט משהו מטיף אם לוקחים את המסר שלו לחיים ברצינות, ולהשתמש בו ככלי ללימודים רוחניים זה בהחלט לקחת אותו ברצינות. אם נשנה את סדר הימים שמוצגים לסרט יש מסר אחר לגמרי. אם הוא יעבור ליום הבא ביום שהוא מחליט להיות כנה על המצב שלו, או ביום שבו הוא מוותר על לנסות להציל את החיים של הקבצן, אז הסרט גם יהיה מטיף, אבל הוא יגרום לנו לתחושה פחות טובה.
    מנקודת מבט מרקסיסטית המסר של הסרט הוא שאם תנסה לעזור לכולם, תהיה נחמד, תאמין בעצמך ותנסה לשפר את עצמך אז כולם ירצו אותך, יאהבו אותך ותקבל את כל מה שתרצה. אבל אתה צריך לרצות את זה, בלי “לרצות” את זה במובן הרע של ממש לחפש את זה, כלומר, אל תנסה לשנות את מקומך בעולם, כי אתה בעצמך לא מסוגל לחולל שינויים גדולים. אם יקרה שינוי הוא תמיד יקרה בגלל איזשהו כוח חיצוני שהוא חכם ממך. או בקיצור, תהיה עניו ותקבל את מקומך בעולם, ואז תקבל אישה יפה ותשמח לגור בפרברים.
    בצורה דומה למשל לסוף של “בחזרה לעתיד” הראשון, שם המתנה המושלמת על השבת הסדר הקוסמי כך שתיוולד הוא הג’יפ שחלמת עליו ומשפחה שמחה יותר שגרה בבית מסודר יותר עם בגדים יקרים יותר.

  21. דן 27 ספטמבר 2008 ב - 12:07 קישור ישיר

    בעקבות המפגש אתמול –
    היה מאוד נחמד, ההרצאה והסרט. כאחד שרגיש לספויילרים, אני לא מבין מה הבעיה, לא נחשף אף פרט עלילתי שאינו הבסיס של הסרט (אדם שמתעורר כל בוקר לאותו יום). כהרצלייני לשעבר, היה נחמד לראות את השיפוץ שנעשה בקולנוע סטאר היש, בו ראיתי כמעט כל סרט בשנות נערותיי, מ”פורסט גאמפ”, דרך “המומיה”, “הקו האדום” ו”צילו של ערפד”. האולמות המשופצים נראים טוב, מרווחים יותר ועם מסכים גדולים יותר. התכניה של החודש הבא נראית מעניינת מאוד וגורמת לי לתהות למה בסינמטק שנמצא דקה מהבית שלי (ת”א) אין כאלה דברים. אפילו לא רבע מהם.
    ועכשיו מגיע שלב ההערות –
    תחילה, בקשר לשיפוץ. בכניסה לקולנוע אין שום סימן שמדובר בקולנוע ולא באיזה משרד הייטק קר ומשופץ. הקירות חיוורים קצת ועוד כמה פוסטרים היו בהחלט עוזרים, כך גם בחלל הלובי, ךיד המזנון (יש שם חלל גדול שזועק “פוסטר!”). כרגע, המקום פשוט נראה קצת חיוור ולא חי.
    דבר שני – שיווק. המשפחה שלי מפוזרת בערי השרון ומעטים מהם ידעו על קיומו של הסינמטק. מדובר באנשים מגילאי 14-80 שאוהבים קולנוע ורואים לפחות סרט בחודש, חלקם אפילו יותר. באיזור עצמו לא חסרים בתי קולנוע, מ”כוכב”, שפונה בד”כ לבורגנים עם סרטים של “שפירא”, דרך הקניון בהרצליה, עד “פארק” (קולנוע חביב לאללה, אגב) ועד “רענן” ו”גיל” שבכפר סבא. כולם מציגים פחות או יותר את אותם סרטים. הסינמטק חייב להציג עצמו כאלטרנטיבה לכל אלה ולהדגיש את העובדה שבו יראו רק סרטים שאי אפשר לראות באף מקום אחר (מה שנכון). קהל מבוגר יבוא בזכות הרצאות (זה קרה אתמול) וכי הם יתרגלו לכך שבקולנוע יש סרטים טובים (זה מה שקורה ב”כוכב”, בו אנשים סומכים על הבחירה של מנהלי הקולנוע ובאים לסרט). האתגר הגדול יותר יהיה להביא את הקהל הצעיר.
    אם אני הייתי נער בהרצליה עכשיו, הסינמטק הזה היה חלום רטוב שלי (וזה היה איזה רעיון שכנער אפילו השתעשעתי אתו קצת). האיזור מלא מגמות קולנוע בתיכונים שבכל אחת מהן כעשרים-שלושים תלמידים. בנוסף, בכל תיכון קיימות מגמות תקשורת, תיאטרון, צילום, פרסום, אמנות פלסטית וכד’. כמו שאני רואה את זה, הסינמטק חייב למתג עצמו כמקום שמרכז את כל האמנויות האלה ותלמידיהן. זה יכול להיות ע”י הצגת יצירות של תלמידים – תמונות/ציורים בלובי, סרטים קצרים של תלמידים -וגם ע”י הוזלת מחיר הכרטיס לתלמידי תיכון (400 ש”ח זה מחיר סביר, אבל טיפה גבוה, לא לכל אחד יש אותו).העובדה שהסרטים הנבחרים הם קלאסיקות מודרניות ברובן, שלא זוכות תמיד להכרה ממסדית, רק מדגישה בעיני את העובדה שזה הקהל האמיתי של המקום.
    בנוסף, הסינמטק צריך להיות מוקף במקומות מעניינים. מרכז העיר שופץ בשנים האחרונות ונראה לא רע בכלל. אני לא יודע אם יש שם איזה קפה או חלילה -פאב קרוב, אבל אם כן, הייתי מציע לארגן איזה שת”פון כמו שעושים כל בתי הקולנוע באיזור עם בתי קפה או מסעדות שקרובים להם (יעבוד יותר טוב עם קהל מבוגר, לדעתי).

    נראה לי שזהו. אני מאוד מקווה שהסינמטק יצליח, כל הכוונות הטובות שם ומועדון סינמסקופ הוא יופי של דרך להעביר את אחהצ לפני ארוחה משפחתית.

  22. סנייק פליסקן 29 ספטמבר 2008 ב - 18:04 קישור ישיר

    ברכות על מועדון הקולנוע
    אשמח אם פעם תגיע ל “קולנוע של רון” מפגשי קולנוע אותם אני מריץ כשנה בתל אביב ומקרין סרטים שאני אוהב(“חבורת הלוחמים” “עשה את הדבר הנכון” “קרטה קיד” ועוד ועוד) עד היום היו 19 (!) מפגשים

    שנה טובה
    רון פוגל

  23. Shai 30 ספטמבר 2008 ב - 0:07 קישור ישיר

    Congratulation for the new club.

    Unfortunately, due to logistic problems, I will not be able to attend the club at any time in the near future

  24. פרנק 11 אוקטובר 2008 ב - 4:24 קישור ישיר

    ועוד צירוף מקרים מעניין: בפרק ששודר השבוע ב”קוראים לי ארל”, המציאו בחור שחי את אותו היום מידי יום כי הזיכרון שלו נמחק בכל פעם שהוא הולך לישון. התסריטאי אפילו הכניס רפרנס לתוך הטקסט:
    “This is just like Groundhog Day, but instead of Andie McDowell I get a cheating girlfriend with a big fat dumper”


השאירו תגובה