ריק פתאום
זהו. עבר פול מקרטני. היה נחמד. רגוע, נינוח. הייתי עם בת השבע רחוק מאחור, מקום בו אפשר היה לשבת רוב ההופעה. מקום בו האנרגיות – שנראה לי ששצפו את האנשים שעמדו בסמוך לבמה – הגיעו במינונים מתונים. אחד מאחוריי שר את "ליידי מדונה" בקולי קולות ב"לה לה לה", כאילו זו הופעה של שרה'לה שרון.
ובכלל, בהופעה הזאת נדמה לי שמי שהכי התאמץ היה הקהל. מצד אחד העיבודים הרגועים לרוב השירים התאימו לגילו של הזמר ולגיל המאזינים, מצד שני כולנו עדיין רצינו להאמין שזה רוקנרול. התאמצנו להאמין שזה זה, הדבר האמיתי. פה ושם זה גם הצליח. בשאר הזמן זה היה יותר דומה לסימפלי רד מאשר לביטלס. רק עם שירים יותר טובים. ומקרטני? הוא נחוש להזכיר לנו שאת השירים הגדולים ההם של הביטלס הוא כתב. גם פול סיימון ביסס את כל קריירת הסולו שאחרי סיימון וגרפונקל במסעות מסביב לעולם להוכיח לכולם שהשירים ההם שכולם אוהבים – הוא כתב. ושזו זכותו המלאה לשיר אותם בלי הגבוה ההוא עם הפדחת.
ובכל פעם שמקרטני התיישב ליד הפסנתר, הופעה לטעמי קפצה מדרגה. פעם עם "מיי לאב" ("זה בשביל לינדה"), פעם אחרת עם "חיה ותן למות" (+ זיקוקין). ובין לבין אני די נשפכתי מאיכות ההקרנה של המסכים בצידי הבמה. היי דפינישן? ככה נראה העתיד? בכזה גודל? מתאים לי.
ועכשיו כשאין לי יותר מה לשים כל בוקר בשמונה וחצי, התעוררתי לבלוג ריק. אז קחו כמה שעות בו הבלוג עובר לרשותכם. מה קורה בעולם? מה ראיתם? מה שווה שיחה?
בעיני היה נפלא. נהניתי כמעט מכל רגע, ואני חייבת להגיד שהאיש צ'רמר ברמות שלא שיערתי. לרגעים הרגשתי כאילו שאי.טי נחת פה – יצור ידידותי שמחייך לכולם, ולרגע נותן תחושה של מין מציאות אחרת.
דווקא הכי טובים בעיני היו הביצועים לשירים של ווינגס, והדבר הדי לא יאומן היה הקהל – מבני שבועיים (לפנינו, בעגלה) עד בני שבעים ו. המון המון הורים וילדים, משפחות שלמות, ושרי אריסון אחת ובעלה והילד שישבו מאחורינו, בטריבונות. המסכים באמת היו באיכות מצויינת, כולל כל התמונות הדי מרהיבות שהתחלפו מאחור. ועכשיו באמת ריק קצת.
יחסית קרוב לבמה, האנגריות אכן שצפו וזה בהחלט הרגיש כמו רוקנרול.
לפול לא רק שיש את הזכות לשיר את השירים שכתב לביטלס, רוב הקהל היה מאוד מאוכזב עם הוא לא היה עושה זאת.
היי יאיר,
קצת התאכזבתי לקרוא את הרשמים שלך ממהופעה.. זהו? זה הכל? לי זה נשמע שלא היינו באותה הופעה. אני בעיקר נדהמתי מהיכולות הקוליות של האיש בן ה-66. במיוחד בהשוואה להופעה האחרונה מקייב שציטטת פה באופן נרחב. שלא לדבר על בהשוואה למוריסיי ולרוג'ר ווטרס שביקרו כאן לא מזמן. הוא עדיין שר כמו פעם, ככה לפחות אני הרגשתי, והתרגשתי.
וההופעה בכלל – מופת של מקצעונות שלא נראה באיצטדיוני ארצנו כבר הרבה זמן – הסאונד המשובח ("כמו ב- DVD", סיכם חברי הטוב), התאורה, הוידאו-ארט המקסים. פשוט מצויין.
וכל זה בלי לדבר על השירים. מקרתני נחוש להזכיר שהוא כתב את השירים ההם? למה שלא יהיה? למה שלא ישיר? הם שלו בדיוק כמו שהם היו של הביטלס, וכרגע, מה לעשות, הוא זה הביטלס.
ובבקשה, נא לא להזכיר את הג'ינג'י עם העגיל בשן באותו משפט יחד עם סר פול קשישא, זה מתחת לכבודך.
מבין כולם בינתיים, איילת יגיל מ-ynet הצליחה ללכוד במקלדת שלה את המהות של ההופעה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3602384,00.html
שיהיה בהצלחה היום בהרצליה.
רוה לאליק: מי זה הג'ינג'י עם העגיל בשן? ואנסה להבהיר: לא ניסיתי ולא אנסה לכתוב רשמים מההופעה. באתי אליה מראש מכוונן למטרה אחת: להעביר את לפיד הביטלס לבת שלי. ובגלל שהיא עדיין פצפונת ואני מגונן מדי, הפכנו את זה לפיקניק נינוח. כמו הופעה של הפילהרמונית בסנטרל פארק. חצי מזמן היא היתה על הכתפיים שלי, חצי מהזמן היינו על שמיכה על הדשא, ב"I've got a Feeling" היא נרדמה לשיר אחד. היה נעים, רגוע, הווליום היה מאוד נינוח. מושלם קונצרט הפארק הראשון בחייך. את כל ההופעה ראיתי מבעד לעיניים שלה, כשאני עוזר (או מפריע) לה בפרשנויות ובתרגום – מי זאת לינדה, מי זה ג'ורג', מה זה ליברפול – מהבחינה הזאת ההופעה היתה מרגשת עד דמעות וצמרמורת מבחינתי, אבל לא באופן שיכול להעיד בכלום על ההופעה עצמה (יכולת קולית, סאונד, תאורה, וכו'). היו שני חברים שאם הייתי הולך איתם בוודאי היינו נצמדים מוקדם מאוד לבמה והופכים את זה למופע רוק מבחינתנו, זיעה, צרחות, הכל. אבל אחד היה ביום צילום, השני טס לאומן, והפכתי את האירוע הזה במודע למשהו שונה, למאורע מכונן משפחתי. מבחינתי זה הפך ממשהו שהיה צריך להיות חוויית שיחזור שלי של הרגעים בהם גיליתי את הביטלס לראשונה (אגב, חוויה שאני לא יודע איך הייתי מגיב אליה), לחוויה עבור הבת שלי שמגלה את הביטלס כעת בפעם הראשונה (שלוש שנים לפני הגיל בו אני גיליתי אותם). וככזאת, בגלל המרחק, ובגלל שהיא נטולת נוסטלגיה בשלב הזה של חייה, חווינו חווייה שתתגלם לאט, שתחלחל פנימה, שראינו שהיא עצומת מידות, אבל שלא הציפה אותנו באנרגיות בו במקום. ובכלל, בשיפולי הגבעה עמד הקהל ששמר מרחק מהאירוע. במישור, ראיתי שהאנרגיות אחרות לגמרי. אנרגיות שהיה לי מוקדם מדי לחשוף את הבת שלי אליהם.
ובין לבין, אני שומע את הסיפורים של מקרטני ואת בחיר השירים, ומזהה שיש לו אג'נדה. מוצדקת לחלוטין מבחינתו, בהחלט. לנו הביטלס זה מותג, ו התגלות, זה חוויה רוחנית. בשילו הביטלס היה מקום עבודה, ורק מקום עבודה אחד משלל מקומות עבודה אחרים בהם הוא היה ובכולם – הוא רוצה לטעון – הוא עשה עבודה מצוינת. הוא כבר אמר את זה בראיון ל"אנתולוגיה": הביטלס היתה, מבחינתו, רק עוד להקה. היו לו עוד להקות חוץ ממנה. כבר כתבתי כאן בעבר, כשרק נודע שהוא בא, שמבחינתי הייתי בא להופעה גם אם היה שר רק את שירי הסולו שלו. אני מת על ווינגס ועל רוב אלבומי הסולו שלו. ועם זאת, אני בהחלט שמח שהוא שר שירים של הביטלס, גם אם ברור שהסאבטקסט שלו הוא "את השיר הזה אני כתבתי, לא הוא". רוחו של "הוא" היתה כל הזמן לידו על הבמה. והרוח הזאת, אני חושב, מפריעה לו, מציקה לו. בשעה שהרוח של לינדה מפרה אותו.
ועוד מחשבה: אם ג'ון לא היה נרצח, אני די בטוח שבשלב הזה של הקריירה שלהם הם היו עושים סיבוב עולמי כזה יחד. מין "ג'ון ופול, ביחד שוב".
ובלי קשר לחוויות המאוד פרטיות שלי, אני בספק אם יש אנשים בארץ שמסוגלים לכתוב בצלילות רגשית יפה כל כך על מוזיקה בכלל, ובוודאי שעל הביטלס, יותר מאילת יגיל, אולי עיתונאית המוזיקה הנפלאה ברגע זה בארץ.
היה מדהים ומרגש. הקסם של המופע בעיניי נבע בעיקר מהאישיות המקסימה של פול ומכך שהשירים האלו של הביטלס הם חוצי דורות וטעמים מוזקליים. אלו שירים טעונים בכלכך הרבה דברים אישיים ולא אישיים שזה פשוט עושה צמרמורת לשמוע אותם ככה בביצוע אמיתי, ע"י האדם האמיתי שכתב אותם.
בעיניי רגע מאוד יפה היה דווקא כשהוא שר את BLACKBIRD, במיוחד עם הסיפור החביב לפניו.
אני מסכימה עם כל מילה. החל מ-מי שהכי התאמץ היה הקהל, דרך – רצינו להאמין שזה רוקנרול, וכלה בהשתפכות על המסכים, שוואו, וואו, וואו.
הופעה טובה? בטח. חוויה לכל החיים? אני מעדיפה לסכם את זה ב"נחמד, נחמד, היה ממש נחמד".
(וחוץ מזה, סתם בקטנוניות, זאת ההופעה היחידה שראיתי בחיים שבה הפרפורמר לא הציג את חברי הלהקה/נגנים בשמותיהם. סליחה, הייתי חייבת להעיר..)
אסף, הנה הקטע המדובר. צילמתי מהשורה הראשונה (=
אני ביליתי את ערב אתמול מול "מפטיר" בסינמטק, כמו שהובטח, כתוביות עברית מתחילת הסרט ועד סופו. תענוג.
הסרט עצמו לא חף מבעיות ועדיין שווה צפייה, הפקה מרשימה ביותר.
"שבעה" יוצא למסכים(18 בתי קולנוע) ובמודעות הפרסום מצויינת רק העובדה שמספר עותקים נושאים כתוביות אנגלית, כך שהתחלתי לדאוג. בינתיים אחרי בירור עם שתי קופאיות בשני בתי קולנוע שונים מתברר כי הסרט נושא כתוביות עברית לכל אורכו כך שאני מסיק בזהירות שכך המצב לגבי שאר העותקים, משמח ביותר. אולי אנו מתקרבים לעידן שבו לא יהיה בכלל ספק אם סרט ישראלי נושא כתוביות או לא.
וליוצרי "בשיר" (שעדיין לא ראיתי)יש לכם הזדמנות למנף את הצלחת הסרט בטקס אופיר ולהוציא עותקים עם כתוביות עברית. אחוז מסויים מתוך 700.000 כבדי שמיעה בארץ ישמחו להגיע לבתי הקולנוע.(אנא ציינו בפרסומים בעיתונות כי העותקים נושאים כתוביות עברית לכבדי שמיעה. לא יזיק גם מודעה בקופת בית הקולנוע.)
גילוי נאות:
עבדתי מספר ימים ב"שבעה" ואני חייב להגיד שזה היה סט שהתרגשתי בו(וזה לא קורה לי הרבה) בימוי, משחק, מיזנסצנה, תאורה. שקט, אנרגיות… לא כל יום רואים סט כזה.
ההופעה הייתה מצויינת
עמדתי 6שעות ברצף ואני גמור… אבל קרוב לבמה בצורה מטורפת וממש באמצע!
הבעיה שלי הייתה בעיקר זה שבתחילה לא נתנו לאנשים להכנס עם מים כך שכל השורות הראשונות והתקועות (צפיפות חסרת ביקורת) לא יכלו לשתות והמארגנים לא סדרו מים שיגיעו מהקהל. די נוראי.
ליד הבמה היה פשוט מדהים!!! לא יודע איך היה מאחורה…
החוצפה!
שילמת 450 ש"ח ואתה עוד רוצה מים?
ישראלים שוברים שיאים כל פעם מחדש!
בדיוק מהסיבה (האגואיסטית משהו, אין ספק) שבאתי נטולת ילדים. רציתי את החוויה לעצמי, ואני יודעת שאם הייתי באה אפילו עם הבכור, שנושק לגיל 13, זה היה יותר "בשבילו" מאשר בשבילי.
אבל כשחזרתי הביתה סיפרתי סיפורים, וכבר צפינו ביוטיובים ביחד. אין ספק שיש פה קטע היסטורי רב דורי חשוב, מעל להכל.
ועוד משהו, שלא קשור ספציפית לבחירת השירים או איך היה מבחינה מוזיקלית טהורה. הבנאדם כזה אייקון, שלכמה דקות הראשונות, כשראינו אותו במסך הענק, הייתה לי תחושת חוסר מציאות כזו. זה באמת הוא? דיברתי עם חברה שהייתה גם והיא אמרה שהיא הרגישה אותו הדבר.
ההקרנה לא הייתה בהיי-דפנישן (לניידת של מימד שעשתה את מיקס המצלמות לאירוע אין יכולות כאלה) כנראה שהם סתם הביאו מקרנים דיגיטליים מאוד איכותיים.
ואני –
אני חזרתי מלא אהבה ואופטימיות ושמחה. ההופעה הזו עשתה אותי מאושר.
ברגע האחרון האישה אמרה יאללה תלך. אחותה הלכה ואני הצטרפתי. כל היום הייתי עצבני (אחרי שכבר גמרתי אומר לא) – והנה בשש בערב, כשאני בגינה עם הקטנצ'יק, טלפון: לך.
אני הייתי מאלה שקנו כרטיסים בקופה, כוססים צפורניים שהכל יילך בשלום. הנה הכרטיס, הנה השער: נרגש נכנסתי פנימה.
לא הייתי בהופעה נחמדה. לא הייתי במשהו שהיה כאילו. לעזאזל: זה היה הרוק'נ'רול בהתגלמותו (ואיזו להקה מעולה נתנה אותו!). עמד מולנו ושר לנו האיש שהיה שם כשהכל התחיל ושיצר מחדש את השפה הזו שהיא המוסיקה שלנו. זה היה לגמרי רוק'נ'רול!
למרות שלא הייתי מאוד קרוב, אבל קרוב מספיק, ידעתי היטב לאורך כל הערב: אני רואה את הדבר האמיתי. יום יבוא, וכשהקטנצ'יק יגלה את הביטלס – אבא שלו יספר לו על הערב המופלא, שבו הוא עמד ושר עם 40000 איש וסר פול מקרטני אחד את יסטרדי, ואת בלק בירד, ואת יום בחיים (עם תנו צאנס לשלום). וגם את חיה ותן למות, בהחלט.
פעם אחרי פעם עמדו הדמעות בעיניים שלי. כבודהיסט שאלתי את עצמי עם אלו רק הזכרונות, כבן אדם עניתי – לא. הרי השירים הללו נפלאים גם בפעם הראשונה.
ובכל זאת הייתי שוב בן 16, כשסרג'נט פפר חגג 20 ויצא על דיסק ושמעתי אותו לראשונה מהתחלה ועד הסוף, והייתי שוב בן 8, כששמעתי שג'ון לנון נרצח ולמרות שעוד לא ידעתי מי זה ידעתי שזה משהו נורא, והייתי שוב גם בן 35, כשדויד שלי רק נולד, והייתי שר לו את בלק בירד, שירדם.
פול מקרטני, אני גיטרה אחת ובלק בירד. דמעות וצמרמורת.
זו הייתה ההופעה הטובה ביותר שראיתי מעולם. לא רק כי אני נוסטלגי, לא רק כי מדובר פה באיש עם קורפוס השירים המדהים ביותר בעולם הרוק. לא רק. אלא גם כי הוא פרופומר אדיר, שבא לעבוד (איפה הוא ואיפה דילן) עם אנרגיות מטורפות (ולא רק לגילו אבל גם), שיודע ללוש את הקהל שלו, לצור בו צורות, להעלות ולהוריד ולהניף לשיא מדהים.
מה הייתי צריך יותר: לשמוע את the end, אולי הקטע שטחנתי הרבה פעמים (אייבי רוד צד 2 הוא ללא ספק החבר המוסיקלי הכי טוב שלי) ולהתפלל יחד עם עןד 40000 איש:
And in the end, the love you take, is equal to the love you make
מבחינתי אתה יכול להמשיך ולשבץ פה שירים של מקרטני והביטלס, אני ממש לא צריך שסיר פול יגיע לתל אביב בשביל זה. כל יום מתאים, מבחינתי, לביטלס.
לגל- על מה אתה מדבר?! כבר באמצע המופע המאבטחים, ברוב נדיבותם, לקחו פח אשפה שחור, מילאו אותו במים, טבלו בו כוסות חד פעמיות והעבירו בין האנשים בשורות הראשונות. תודה לכם, שומרים נחמדים!
אני מקווה שהוא היה נקי 🙂
לגבי המסכים – אני שמחה שמרחוק ראו טוב, כי מי שעמד קרוב להם זכה לתמונה די גרועה, שהיתה מעוותת בחלקה בגלל הרבה "מלבנים" שרופים – שורות שלמות ממש וכתמים שחורים פה ושם (אני הייתי מצד ימין; בצד שמאל זה היה אפילו יותר גרוע).
בנוגע לביקורות – אני מסכימה יותר עם ניב הדס מאשר עם אילת יגיל, אבל הוא קצת הגזים. נכון ש"Something" היה הרגע המרגש ביותר בהופעה, אבל לא היחיד. גם "Let It Be", וכמובן "אהלן ג'וד", ו"Blackbird", וגם שם התואר מלהיב – כמו לקראת סוף ההופעה טרום ההדרנים – מתייחס למשהו מרגש, גם אם לא מדמיע.
וגם די מרגש באופן כללי לראות אלפי בני אדם (או עשרות בסביבתך המיידית), מכל המינים והסוגים והעדות והגילים, שרים ומתלהבים יחד.
ואפרופו מוזיקה: בבלוגי עלה פוסט בעל תמה מוזיקלית.
http://stevie.blogli.co.il/archives/218
הוהפעה של פול מרגישה סיום מאוד הולם לשנה ביטלסית שכזאת עם "מעבר ליקום" ופסטיבל ביטלס בחולון. מי ייתן ושנה הבאה תהיה מוצלחת גם!