פרסי אופיר 2010: אז מי יזכה?
בכל שנה לפני האוסקרים אני מפרסם את ההימורים שלי. אני עוקב שנים אחרי האוסקרים ופחות או יותר יודע איזה מהסימנים המקדימים אמינים יותר, איזה מהחזאים מדויקים יותר, לאיזה מהפרסים שלפני האוסקר יש יותר משקל, ואני מצליח לייצר סט הימורים סביר בהחלט שבממוצע נע סביב 80 אחוזי דיוק (יש שנים יותר טובות ויש פחות טובות). יש כאן גם עניין של תחושות בטן, מדי פעם הבטן אומרת להמר נגד מה שנראה כמו קונסנזוס, לא ברור למה. לפעמים זה מוכיח את עצמו, ולפעמים זה מתפוצץ בפרצוף באופן מביך למדי.
אבל בפרסי אופיר אין לי שום מדד שאני יכול לסמוך עליו. חוץ מפרסי פסטיבל ירושלים – הדבר הכי קרוב למה שאמור גלובוס הזהב לייצג בעונת האוסקרים – אין שום פרס מקדים. הכל צריך להיות תחושות בטן וניחושים. לכן לפני כמה שנים התחלתי לפנות לחברי אקדמיה שאני מכיר כדי לשמוע מהם למי הם הצביעו ולהבין לאן הרוח נושבת (אגב, זה בדיוק מה שכתבי קולנוע אמריקאים עושים גם לקראת האוסקרים).
בשנים קודמות זה היה קל מאוד. מספיק לפגוש עשרה חברי אקדמיה רנדומליים ברחוב – רובם משוטטים כל יום על הציר שבין נחמני לפרישמן – לשאול אותם למי הצבעתם ועד מהרה התמונה מתבהרת. בשנים קודמות זה עבד ככה: תוך מספר קטן מאוד של נשאלים רנדומליים ברור לגמרי מי הסרט שינצח. עם השנים נצברו אצלי יותר ויותר טלפונים וכתובות מייל של חברי אקדמיה וכך הלך המדגם שלי וגדל, וכעת הוא מקיף כבר יותר ממאה אנשים. וכך, בשנתיים האחרונות, גם אם תוך עשרה אנשים אני כבר יודע מי יזכה, אני עדיין רודף אחרי מאה אנשים כדי להבטיח שלא במקרה נפלתי על עשרה מחבריו של הבמאי והמפיק ושהמדגם יהיה אמין ומדויק. ואכן, בכל שנה התחזית שלי לגבי הזוכה היתה נכונה.
(אגב, עם השנים פיתחתי לי כמה טקטיקות. אני, למשל, מאוד מחפש גם את אלה שלא קשורים לשום פרויקט, לא במישרין ולא בעקיפין. אבל בתעשייה קטנה כשלנו, זה לא קל. תמיד תוכל למצוא קשר בין מישהו למשהו. לכן אני בכל שנה מחפש דווקא את אלה שמעורבים בכמה וכמה פרויקטים המועמדים לפרסים. אם יש עורך שערך כמה סרטים. או מפיק שכמה מסרטיו מועמדים. או שחקן שהיה מעורב בכמה סרטים. כשהם בוחרים מבין הסרטים שהם היו מעורבים בהם סרט אחד, זה אומר לי משהו. לפחות בנושא של לחדד את תחושות הבטן. עם זאת, יש להדגיש, כל קול נספר פעם אחת).
אני מדגיש את כל זה, כדי שיהיה ברור עד כמה הסיטואציה השנה יוצאת דופן. אני חוזר ואומר את זה שוב ושוב: דבר כזה עוד לא היה. המירוץ מאוד צמוד. תכף תראו עד כמה. השנה בכל פעם ששאלתי חבר אקדמיה במי בחר קיבלתי תשובה אחרת. היו רגעים שבו נדמה היה שהקולות מתחלקים בצורה שווה. הייתי צריך להמשיך ולחפש עוד ועוד חברי אקדמיה למדגם כדי לנסות ולראות האם באיזשהו שלב אחד הסרטים פותח פער. וזה לא קרה.
לכן לשאלה הכי פשוטה, שאני נשאל בימים האחרונים לא מעט, "מי יזכה באופיר" אני חייב בפעם הראשונה בחיי לענות בהכנעה: אין לי מושג. אני תכף אהמר בכל זאת, אבל זו שנה קשה מאוד. קודם כל, כי כמות עצומה של חברי אקדמיה הודיעה לי שהם לא מצביעים השנה. שיהיה ברור, חלקם זוכים ומועמדים משנים קודמות. הסיבה: חלקם אמרו שהם לא הספיקו לראות את הסרטים כדי להצביע. ואחרים אמרו שהם לא חשבו שיש סרט שהם מרגישים שראוי לקולם, אז הם ויתרו על ההצבעה.
זו התפלגות הקולות מבין כל חברי האקדמיה ששאלתי אותם שאלה אחת בלבד: "לאיזה סרט הצבעתם בקטגוריית הסרט הטוב ביותר":
40 אחוז – לא הצבענו השנה.
18 אחוז – "הדקדוק הפנימי"
14 אחוז – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"
13 אחוז – "פעם הייתי"
10 אחוז – "המדריך למהפכה"
5 אחוז – "מבול"
יאמר לכם כל סטטיסטיקאי שעם הפרשים כאלה, מאוד קשה לקבוע בוודאות מי הזוכה האמיתי. הכל נופל בתחום "הסטייה הסטטיסטית".
ההפתעה הגדולה שלי היא עד כמה "משאבי אנוש" ו"פעם הייתי" חזקים בקרב המצביעים. הייתי בטוח שאבי נשר וערן ריקליס הם לא יוצרים שחברי האקדמיה מעריצים, והנה הם מקבלים נתח משמעותי מאוד מהקולות. שמעתי גם נימוקים. לא מעט מחברי האקדמיה שדיברתי איתם הסבירו לי למה הם בחרו ב"משאבי אנוש" וב"פעם הייתי": הם מאמינים שאלה הסרטים (כל אחד על פי הסרט שהוא בחר בו) שהכי יש להם סיכויים באוסקר באמריקה. כמות גדולה מאוד של אנשים – מהאנשים הכי בכירים בתעשייה – נתנה לי את הנימוק הזה. זה נימוק, אגב, שהאקדמיה מסרבת להכיר בו, כל עוד היא משאירה את המצב הקיים – שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם – שבו הסרט הנבחר בתחרות האקדמיה הוא גם נציג המדינה לאוסקרים. (אגב, אני די משוכנע של"פעם הייתי" – שבהרבה מובנים מאוד מזכיר את "הסוד שבעיניים" הארגנטינאי שזכה השנה באוסקר – היה יכול להיות הסיכוי הכי טוב השנה באוסקרים. ואחריו ל"הדקדוק הפנימי" ורק אחרי זה ל"משאבי אנוש", שהוא סרט מקסים שבוודאי מאוד יצליח בחו"ל, כי הוא נורא מושקע ואוניברסלי ומרשים, אבל עבור אנשי האוסקרים אין בו את השפיץ שהופך סרט למועמד או לזוכה. עכשיו אנחנו מחפשים זוכים, די עם המועמדים. העיסוק של "פעם הייתי" ו"הדקדוק הפנימי" בהשפעות השואה על בני הדור הצעיר בישראל הוא נושא שהאוסקרים ילגמו בשקיקה. הסוף של "הדקדוק הפנימי" יותר חזק מזה של "פעם הייתי", אבל הפתיחה של "פעם הייתי" יותר טובה מזו של "הדקדוק הפנימי". לכן נדמה לי ש"פעם הייתי" הוא סרט שהיה יכול להגיע רחוק מאוד באוסקרים. אבל גם ל"דקדוק" יש סיכוי מסוים. לזכות, אני מתכוון. לא רק להיות מועמד).
מבין אלה שאמרו לי שהם השתתפו בהצבעה המשכתי ותיחקרתי הלאה למי הם הצביעו בקטגוריית הבמאי. התוצאות:
ניר ברגמן – 35 אחוז
ערן ריקליס – 30 אחוז
דובר קוסאשווילי – 25 אחוז
דורון צברי – 10 אחוז
(משה איבגי לא קיבל קולות במדגם שלי).
מצב התיקו ממשיך הלאה בקטגוריות המשחק. אדיר ומילר ("פעם הייתי") ומארק איווניר ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש") צמודים מאוד בקטגוריות השחקן. ומיה דגן ("פעם הייתי") ואורלי זילברשץ ("הדקדוק הפנימי") צמודות מאוד בקטגוריית השחקנית.
עוד קטגוריה די צמודה היא הסרט התיעודי. "שתיקת הארכיון" נגד "חיים יקרים". מאוד מאוד צמוד.
למעשה, יש רק שתי קטגוריות שלהפתעתי מסתמן בהם זוכה ודאי. הראשונה היא קטגוריית המוזיקה, שכנראה תלך בלי שום קושי לרן שם טוב על "זוהי סדום". והקטגורייה השניה, שהפתיעה אותי מאוד, היא הצילום. אני הייתי בטוח שכולם נורא יתפעלו מהצילום של "הדקדוק הפנימי", אבל אני דווקא שומע שמי שיזכה יהיה גיורא ביח, גם כן על "זוהי סדום". אם כך אכן יקרה, זו תהיה הזכייה השניה ברציפות של ביח באופיר, אחרי "לבנון" משנה שעברה. כן? התלהבתם מהצילום של "זוהי סדום"? משונה.
===============
אז עכשיו אני צריך לזרוק את כל הסטטיסטיקות לפח ולפנות אל הבטן. אז מי יזכה? אני אהמר על "הדקדוק הפנימי" בסרט ועל ניר ברגמן כבמאי. זה היה הפייבוריט הראשון של לא מעט מהמצביעים ונדמה לי שלמרות שמעמדו מאוד נחלש בסיבוב השני, עדיין הוא שמר על הובלה מספיקה. אם תהיה הפתעה כאן, אני מעריך שהיא תהיה דווקא בקטגוריית הבימוי. הייתי שמח לראות מצב בו דובר קוסאשווילי זוכה בפרס הבימוי כפרס ניחומים על כך שהוא נשדד בפרס הסרט, אבל לא נראה לי שזה יקרה (אחרי הכל, אלה שמצביעים לפרס הבימוי הם אותם אלה שממילא לא הצביעו לסרטו בקטגוריית הסרט). אם תהיה הפתעה בבימוי היא תבוא מכיוונו של ערן ריקליס.
משחק: אני מהמר על אדיר מילר כשחקן ועל אורלי זילברשץ כשחקנית.
סרט תיעודי: כאן יהיה שוק. "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי, שהוא השנה הסרט הישראלי הכי בולט בעולם, הכי עטור פרסים, וככל הנראה הנציג היחיד של ישראל באוסקרים (בקטגוריה התיעודית), הולך להפסיד. מארק מיי וורדס. "חיים יקרים" של שלומי אלדר הולך לזכות.
אלה ההימורים שלי נכון להיום, יום אחרי נעילת הקלפיות. הטקס יתקיים רק ב-21 בספטמבר, מול אולם שכנראה 40 אחוז ריק, לא? אם עד אז אשתכנע איכשהו שיש זוכה אחר בכל קטגוריה אני שומר לי את הזכות לשנות (ולהוסיף הימורים בקטגוריות אחרות).
עכשיו תורכם להמר. עזבו עכשיו למי לדעתכם מגיע ומי צריך, והמרו – מי לדעתכם יזכה באופיר בעוד שלושה שבועות?
עד מתי נמשיך לנהות אחרי האקדמיה האמריקאית שהעדיפה לתת את האוסקר ל"פרידות" היפני ולא ל"ואלס עם באשיר" ?או ל"הסוד שבעיניים" ולא ל"סרט לבן" ?
למי אכפת בכלל מהאוסקר האמריקאי ? אפשר וצריך להמשיך לעשות סרטים עם הגב לשם.
אקדים ואומר שלא ראיתי את שניהם. אבל ממה שאני קורא על שני הסרטים נראה לי שיש סיכוי מעניין שהקרב בין שתיקת הארכיון וחיים יקרים ימשיך אל תוך האוסקרים עצמם. נדמה לי שאנשי האקדמיה יחפשו השנה סרט כמו חיים יקרים. הסרט הנכון בזמן הנכון.
אני מאמינה שהדקדוק הפנימי יזכה , הוא הסרט הכי טוב השנה, בשנה לא טובה וזה הסיבה שחברי האקדמיה לא מצביעים.
אז הדקדוק מוביל ב7 אחוז מהמצביעים (אם מנקים את ה40 אחוז שלא יטרחו), שזה הפרש יחסי לא קטן אבל גבולי.
אבל זה גם תלוי כמה אנשים אבסולוטית הצביעו למדגם, וכמה אחוזים הם משתתפי במדגם, מסך האנשים שיצביעו.
לדוגמא, אם שנה שעברה הצביעו 500, והשתתפו במדגם 100, אז היתה כמות בהחלט מייצגת (20%) במדגם, שהוכח בדיעבד כמדויק.
אם השנה יצביעו כ-300, ובמדגם השתתפו בסביבות ה60, זה לכאורה גם 20 אחוז. אבל, הפרש של 7 אחוז זה רק כארבעה קולות. זה מעט מידי כדי לקבוע בביטחון שהדיקדוק ניצח. אבל נראה לי שהוא יקח.
ואני מנחש שהמספרים האבסולוטים הם לא רחוקים מהאחוזים – כלומר, שלדיקדוק יש בערך 18 קולות.
דווקא בקטגוריות של העיצוב האמנותי והצילום אני מעריך ש"אנדנטה" יקח.
דוקומנטרי: "חיים יקרים"
עלילתי: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"
תראה מבחינה סטטיסטית אז אפשר להגיד לך בדיוק מה אחוז הסטייה הסטטיסטית שלך ומה הסיכוי שאלה התוצאות האמיתיות. השאלה היחידה שחסרה היא כמה אנשים ענו לך. כמה בסה"כ ענו כולל ה40% שלא הצביעו וכמה כן הצביעו במדגם שלך.
אין ספק,
"פעם הייתי" עומד לזכות באוסקר.
ובדקל הזהב.
ובדב הזהב.
ובעגל הזהב.
דרך אגב,
שמתם לב למזג האוויר?
הגיהנום קופא.
ותרשו לי, גם אני רוצה לתת קצת מורכבות שואתית, במשפט אחד –
'רצינו נורא להיות ישראלים!'
(מי יודע, אולי ההתעסקות המורכבת הזאת שלי בשואה עוד תביא לי פוליצר)
האיי.פי שלי שמור במערכת.
הסיבה העיקרית בעיני לשיוויון היחסי ולקושי להתנבא היא כי שני הסרטים היחידים שבאמת בלטו באיכותם השנה מאד שנויים במחלוקת:
"המדריך למהפיכה" החינני והמקסים סובל מבעית הגדרה עצמית ונופל בין הכיסאות אצל רבים מהחברים.
"הדקדוק הפנימי", למרות איכויותיו הנפלאות, סובל מחלק ראשון חלש ולא מפוקס מספיק, ובעיקר מאד קשה לעיכול בגלל האכזריות שביחסים בין הדמויות.
בנוסף המדגם שלך מוכיח 2כמה דברים:
1. רוב חברי האקדמיה אינם אינטרסנטים. אם היו כאלה אחוז ההצבעה לא היה נמוך כל כך. כנראה שרבים לא מצאו השנה סרט שירגישו שלמים עם בחירתו.
2. אין לחברי האקדמיה שום דבר נגד אבי נשר. בשנים קודמות סרטיו לא זכו למועמדות כי היו הרבה סרטים טובים. זה לא המצב השנה, ואבי נשר וערן ריקליס (שגם הוא לא סובל מהערכת יתר) זכו מן ההפקר והפכו למועמדים חזקים.
3. הטענה בדבר טעמם האנין של חברי האקדמיה רחוקה מלהיות נכונה – צילום ומוזיקה מקורית ל"זוהי סדום"??? ואם כן אז כנראה שגם עיצוב התלבושות.. הכי פשטני שיש.
ועוד שתי שאלות קנטרניות לרווה ביחס לפוסט:
1. מה המשותף בין "הסוד בעיניים" ל"פעם הייתי"?
2. איך משפיעה השואה ב"פעם הייתי" על הדור הצעיר בישראל?
הטענה הנכתבת מדי פעם, ושהיוותה סיבה בעטיה חלק מחברי האקדמיה לא הצביעו, ולפיה השנה היתה שנה לא טובה לקולנוע הישראלי, היא טענה עצובה בעיניי.
אני מסכים שהשנה לא היו יצירות חד-פעמיות כמו "בשיר" או "בופור", אבל לפחות 4 מתוך החמישה (לא ראיתי את "מבול") הם סרטים ראויים, יפים, מרגשים, מצחיקים, וטובים. לא 5 כוכבים, אבל בהחלט 4. ואם זה לא מספיק בשבילכם בכדי להצביע, אז יש לכם עיניים גדולות מדי. יש קולנוע ישראלי טוב ומצליח גם השנה.
שנית: אני לגמרי מסכים איתך, יאיר. "פעם הייתי" לגמרי יכול להיות "הסוד שבעיניים" של השנה. הוא ידידותי כמוהו, ומרגש כמוהו (גם אם לא וירטואוזי, אבל לא בגלל זה הארגנטינאי זכה). אני לא מסכים איתך לגבי הסיכויים של "הדקדוק הפנימי" באוסקר האמריקאי. כמו הרוב, אני חושב שהחלק השני של הסרט נפלא ומרגש, אבל יש בו משהו "אמנותי" מדי לחיך האמריקאי. זה לא מיין-סטרים. זה קולנוע חכם מדי בשבילם. ולכן, אם זה השיקול (וזה לא צריך להיות, אבל אנחנו בישראל) – לדעתי, "פעם הייתי", ואולי "משאבי אנוש" (גם הוא קראוד-פליזר קומונוקטיבי וחביב) יכולים לעשות משהו באמריקה.
אני בשוק שאדיר מילר לא לוקח את הפרס בהליכה. כן, למרק איוניר יש כריזמה. אבל אדיר מילר עשה עבודה כל כך מרשימה, ואני לא ראיתי תצוגת משחק טובה מזו בקולנוע הישראלי השנה (גם בחו"ל כנראה חושבים כך. שמו של "פעם הייתי" שונה ל"השדכן" כנראה בגלל זה).
ואני גם בשוק ש"זוהי סדום" מועמד רציני לזכיה במשהו. עצם הנוכחות שלו ברשימת המועמדויות היתה הפתעה (נעימה). אני לא חשבתי שהוא יזכה במשהו.
ואני גם עצוב שאף אחד לא מפרגן לאיבגי בקטגורית הבימוי.
אני עוקב בעניין אחרי הקרב בין "שתיקת הארכיון" לבין "חיים יקרים". אני חושב שלמרות שיש כאן תיקו מרתק, "שתיקת הארכיון" ייקח בסופו של דבר.
לגבי שאר ההימורים שלי: אני אחכה קצת. יש עוד זמן.
עופטופיק:
ג'יימי קאלום מראיין את קלינט איסטווד על המוזיקה בסרטיו ובחייו בתוכנית שלו ברדיו 2 של הביביסי.
חלק א' ישודר ביום שלישי הקרוב: http://www.bbc.co.uk/programmes/b00tmtvg
(חלק ב' בשבוע שאחרי זה)
הפוקוס המוגזם על "מה יעבוד על האמריקאים" באמת מעיד על בעיה. בעיה של "תנו לנו הכרה!!", "אנחנו רוצים פרס, שטיח אדום ופסל נוצץ".
כמו אדם מתוסבך שמשקיע את מלוא מרצו בלרצות אנשים אחרים ומרוכז בניתוחים אין סופיים של "מה יגידו" במקום להינות ממה שיש לו.
ונכון שכל אומן יוצר ונהנה מהרושם שהיצירה שלו עושה, אבל כדאי לתת גם קצת מקום לחדווה מהיצירה עצמה ופחות לניצוצות האוסקר.
מבלי לפגוע באף אחד, לי יש תחושה מאוד לא נעימה שמשהו השתנה באקדמיה. "זוהי סדום"? "פעם הייתי"? באמת אני אשתוק כדי לא לפגוע אבל אני לא מבינה מה קורה. ואיך – ואני ממש עושה מאמץ- איך בדרך כלשהי "פעם הייתי" מתקרב או קשור ל"סוד שבעיניים" סרט בוגר מרתק משוחק מעולה? תהרגו אותי לא הבנתי.
כולי תקווה שהדקדוק לא ייזכה
ושניר ברגמן לא ייזכה
ושאורלי זילברשץ האיומה לא תזכה
כל השאר ממש לא חשוב
🙂
רואה בקלפים או בשחור?אללה יסטור איזה שנאה ,איזה מעורבות רגשית,הם הרגו את אמא שלך?
אני מבין לגמרי את אלו שלא הצביעו כי חשבו שאף סרט לא ראוי לקולם. גם אני התלבטתי בנושא למול 5 הסרטים הלא מרשימים שעלו לשלב הסופי ולבסוף בחרתי לסתום את האף לגבי כל נושא הדוקומנטרי/עלילתי וכסף שהגיע או לא הגיע ולהצביע בכל זאת לטוב מביניהם שהוא "המדריך למהפכה". כן, אני חושב ש"התגנבות יחידים", "זוהי סדום" ו"גיא אוני" היו צריכים להיות בחמישייה אבל גם אז השנה הזו הייתה מאד בינונית.
שנה רעה מאד לקולנוע הישראלי
ישבתי ובהיתי בטופס ההצבעה לא מעט זמן-מתוך 15 הסרטים שראיתי היו אולי שלושה נורמלים .
מקווה לשנים טובות יותר לקולנוע בארץ
בחמישייה העלילתית יש סיכוי של 20% לכל סרט. לפיכך יזכה הסרט שיקבל לפחות 21%. יש סיכוי שתהייה הפתעה משעממת – כי מה כבר יכול להיות?!
בין התיעודיים יזכה אחד מתול השניים הבולטים – למזלם, הבולט השלישי "גנב" מקום ב"עלילתיים".
למרות פגמיו, פעם הייתי הוא סרט נפלא, מרגש, אנושי, אמין. אדיר מילר ומיה דגן נותנים את משחק חייהם. חבל ששנאה ועוינות וקנאה מעוורת עיני אנשים. אנחנו הצופים יודעים, ואין לנו שום קשר להפקה של הסרט, לא דיברנו מעולם עם אבי נשר או עם מישהו אחר מהצוות.
בקטגןריית שחקן משנה הקרב הוא בין אסף בן שמעון ליהודה אלמגור ובקטגוריית שחקנית המשנה רוזינה קמבוס מובילה כשאחריה אוולין קפלון.
ראיתי לנפי שבועיים בסינמטק הרצליה את הממונה של ערן ריקליס ואני יכול להגיד שלאחר שראיתי גם את הדקודק, גם את זוהי סדום, גם את פעים הייתי וגם את התגנבות יחידים – הוא עולה על כולם. אם יש סרט שראוי לייצג אותנו בתחרות האוסקר ושיש לו גם סיכוי – זה הסרט. סיפור יפה, בימוי טוב, משחק מעולה, צילומים מרהיבים, סרט מסע בינלאומי ברמה גבוהה. אה, ועוד משהו: הוא שייך לסרטים הישראליים הבודדים שהסאונד בהם הוא מקצועי! אפשר אפילו להבין מה השחקנים אומרים. נשבע לכם.