26 פברואר 2008 | 09:30 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

"פעם אחת", הביקורת

סרט קטן, פצפון, אבל מקסים. “ביקור התזמורת” האירי.
הנה ביקורת, קטנה, פיצפונת, אבל מוקסמת, פלוס שיר בונוס.

מתוך גיליון “פנאי פלוס”, 20.2.2008

אהבה היא שיר לשניים
“פעם אחת” הוא סרט מתוק ורומנטי על המעבר מסולו לדואט

“פעם אחת”, שמגיע ארצה באיחור מכעיס ובלתי אלגנטי (אחרי שרבים כבר בוודאי ראו אותו בדי.וי.די מיובא), הוא שיעור מאלף בקולנוע. מדהים לפעמים לגלות ולהיזכר כמה מעט צריך כדי לייצר סרט נעים, מהנה ומלבב. לא תקציב, לא כוכבים, אפילו לא תסריט מורכב. רק רון בלב ומצלמה ביד. ובסופו של דבר, מצחיק להודות, הדבר שהוא כנראה הכי חשוב בסרט (טוב, לא תמיד, אבל לפעמים) הוא המוזיקה. “פעם אחת” הוא דוגמה לכך: עם מצלמת וידיאו פשוטה ועם תסריט שבוודאי לא מילא יותר מכמה עמודים, יצא ג’ון קארני לרחובות דבלין לצלם את סיפורם של בחור ובחורה שנפגשים, מגלים (כמה נוח) ששניהם מוזיקאים, ובמקום לנגן סולו הם מחליטים לנגן דואט. גלן האנסארד ומרקטה אירגלובה, המגלמים את הבחור והבחורה, גם כתבו את השירים, והסרט הוא מעין מיוזיקל ריאליסטי חמצמץ אך מתוק, בו העלילה נראית חולמנית במיוחד, אבל היא מצליחה לסחוף בזכות המלודיה, הכריזמה והנשמה הטובה שהסרט הזה גדוש בה.

========

עידן אלתרמן התלהב אפילו יותר ממני.

========

וזה אחד השירים מהסרט, שזכה אתמול באוסקר על השיר הטוב ביותר, שהוענק לצמד השחקנים מהסרט, שגם כתבו וביצעו את כל השירים בו. השיר הוא “Falling Slowly”

falling_slowly.mp3

5 תגובות ל - “"פעם אחת", הביקורת”

  1. אורון 26 פברואר 2008 ב - 15:19 קישור ישיר

    ככה אתה עובר לסדר היום על הפוסט ה-1000 שלך? נו טוב, אשמור את איחוליי למועד ראוי יותר.
    מה שכן, אני ממש מרגיש חובה פתאומית לראות את הסרט הזה.

  2. סטיבי (לא בבית) 26 פברואר 2008 ב - 15:46 קישור ישיר

    זה באמת פוסט 1000 או שהספירה חצי רנדומלית כמו שוורדפרס אוהב?

  3. דרורית 26 פברואר 2008 ב - 19:15 קישור ישיר

    ובזכות הזכייה באוסקר על השיר הטוב ביותר האנסרד קיבל גם סמס מבונו בכבודו ובעצמו (בניק לינק).

  4. גיל 26 פברואר 2008 ב - 20:11 קישור ישיר

    סליחה שאני פותח פה דיון, אבל אני חייב להודות שאני לא מבין – את “פעם אחת” כל העולם קיבל בזרועות פתוחות, לעומת “ג’ונו” שזכה להרבה ביקורת על “חולמניות” וטענות על “לא מציאותי”. אז מה המסקנה? מה ההבדל הגדול? בתור מוסיקאי, קצת כאב לי לראות את סצינת האולפן ב”פעם אחת” כאילו זה כ”כ ברור שנכנסים לאולפן עם חבורת נגנים שלא הכרת קודם ויוצא דיסק. לי היה יותר קשה להאמין לזה מאשר להורים שתומכים בילדה בת 16 בהריון. כמובן ששני הסרטים הם בסה”כ פנטזיות, וזה הרי הקסם, אבל חוסר האיזון של התגובות היה קצת מוזר בעיני. “פעם אחת” היה סרט חביב, קצת חסר פואנטה לטעמי, אבל ניחא. כנ”ל עם “ג’ונו”.
    השיר, דרך אגב, אכן מקסים וראוי לפרס.

  5. Blue2 2 מרץ 2008 ב - 0:03 קישור ישיר

    לגיל –
    אלו פרטים קטנים בעלילה שמפריעים רק למעט אנשים- כמו במקרה שלך שאתה מוזיקאי וזה הפריע לך. בכל סרט עושים עיגולי פינות שלמישהו עלולים להפריע. אבל לרוב המוחלט של הצופים זה לא קופץ לעין (ואגב הם כן עשו חזרות לפני, וטייקים עד אור הבוקר).

    בג’ונו הבעיה היא לא עם דברים כאלה. הבעיה היא עם עלילה שלמה שלא נראית אמיתית, עם דמויות לא מציאותיות שמנהלות דיאלוגים שלא קורים באמת, וזה מה שמונע מהסרט הזה להיות באמת מעניין או מרגש.

    אצל Once לעומת זאת, הריאליסטיות של הסרט עוברת בכל סצנה. הגיבורים לא מחליפים שנינויות אלא בעיקר רגעים חצי מביכים, שום דבר בסיפור האהבה הזה לא מתפתח כמו שציפית מההתחלה של הסרט, וזה מה שהופך אותו לכזה מקסים וכזה מהחיים.


השאירו תגובה ל - Blue2