צילום: דוד פרלוב. כנראה מ-2003

את התמונה הנ"ל נדהמתי לקבל במייל בשבוע שעבר מיריב מוזר. מוזר מפיק את כנס בוגרי החוג לקולנוע שיתקיים מחר (חמישי) מול בניין מקסיקו באוניברסיטה, והוא גם עורך חוברת מזכרת במלאת 40 שנה לחוג, שמן הסתם תופץ מחר לבאי האירוע. מוזר וליביו כרמלי, השותף לעריכת החוברת, נברו בהמון חומרי ארכיון מתולדות החוג (וכך הגיעו גם לאוצר הזה) ומצאו בין תצלומיו של דוד פרלוב גם את הפולארויד הזה, שבו צילם פרלוב אותי.

ניסיתי להיזכר באיזו סיטואציה היינו שבה פרלוב טרח לצלם אותי. ונדמה לי שזה קרה בחדר העבודה שלו, בבית הרחוב שאול המלך, כשבאתי אליו ב-10 בנובמבר 2003 לראיין אותו. למחרת הוא היה צריך לטוס לברזיל, ותערוכה של צילומיו עמדה להיפתח, אז אלתרנו ראיון של הרגע האחרון, ששנינו לא היינו מאוד מרוכזים בה (הראיון, וכל הסיפור סביבו, מופיע כאן). חודש אחר כך פרלוב נפטר.

את פרלוב הכרתי שלוש פעמים. פעם ראשונה כבמאי, אולי אחד מגדולי הבמאים בארץ, אולי אחד מגדולי הבמאים בעולם. פעם שנייה כמורה. בחוג לקולנוע ניסיתי לקחת כל קורס שפרלוב לימד. היה משהו ענק בנוכחות שלו. השיחות שניהלנו בשיעור שלו על קובריק היו פוקחות עיניים. ופעם שלישית כידיד, כשכן (אם כי תמיד הייתי על תקן המעריץ). פרלוב גר לא רחוק ממני, והיינו נפגשים לא מעט ברחוב, או בסופר-פארם בלונדון מיניסטור. הוא תמיד עם מצלמה. תמיד מצלם משהו, ואני תוהה לא פעם האם אי פעם אוכל לדפדף בתצלומיו ולראות אם במקרה באחת הפעמים האינסופיות שתיעד את פינת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך אולי איפשהו מרחוק הוא קלט גם אותי. והנה, פתאום אני מבין שכן. ממש ברגע האחרון. ממש מולו. התמונה הזאת מרגשת אותי.

מבטיחים לי שמחר באירוע הבוגרים יהיו לא מעט הפתעות ארכיוניות כאלה.

ציוץ