05 יוני 2012 | 17:18 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

אל תקראו לו גיורגי: מפגש עם ג'רג' פאלפי

ג’רג’ פאלפי, יום ראשון אחרי הצהריים. תל אביב

 

זו הפעם השנייה שג’רג’ פאלפי, הבמאי ההונגרי בן ה-38, מגיע לישראל במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים. בפעם הראשונה זה היה ב-1998 עם סרט הגמר שלו מבית הספר לקולנוע בבודפשט. “זה היה סרט גרוע”, הוא אומר כיום. 14 שנה אחר כך והוא מרגיש שתל אביב לא השתנתה בכלל, אפילו חנות הפלאפל אותה הכיר בביקורו הקודם עדיין שם. “יש בעיר הזאת אווירה מיוחדת”, הוא אומר. הבדל אחד בכל זאת: “לפני 14 שנה היו המון חיילים ברחובות העיר, זו היתה תקופה עם הרבה פיגועים ואני זוכר שמאוד הופתעתי מכמות החיילים ברחוב. בעיקר שמתי לב לחיילות עם הרובים הגדולים”. עכשיו, הוא מאבחן, לא רואים חיילים בכלל ברחובות תל אביב.

 

לפסטיבל השנה הוא מגיע עם סרטו הארוך הרביעי, אחרי שכבר הפך לאחד הבמאים יוצאי הדופן של אירופה, יוצר שכל סרט שלו הוא הרפתקאה אקספרימנטלית אחרת. סרטו הראשון, “שיהוק”, היה נטול דיאלוגים. סרטו השני, “טקסידרמיה”, היה אורגיה ויזואלית מרהיבה ואלימה, על סקס, אוכל ומוות. דמיינו את פיטר גרינאוויי על אסיד. סרטו השלישי, “אני לא החבר שלך”, היה מעין ניסיון לקולנוע מאולתר שלטעמי לא צלח היטב. ועכשיו מגיע האקספרימנט הרביעי: סרטו “פיינל קאט”, שהוקרן ביום ראשון בסינמטק, מול קהל שפשוט התמוגג ממנו.

 

“חיפשתי רעיון איך לעשות סרט בלי כסף”, מספר פאלפי על הרגע שבו, לפני שלוש שנים, הוא יצא לדרך ליצור את “פיינל קאט”. הוא ועשרה עורכים (ארבעה עורכים ראשיים וששה עוזרי עריכה) מיינו 600 סרטים, רובם מאבות היסוד של הקולוע העולמי, והקולנוע הפופולרי (“90 אחוז מהסרטים הכרתי אטו מצפייה אישית או מלימודי הקולנוע שלי”, הוא אומר), ובאמצעות עריכה נהדרת יצרו עלילה ארכיטיפית הבנויה משוטים מתוך הסרטים האלה. בחלק מהמקרים הם מוציאים את השוט מהקונטקסט שלו, בחלק הם משאירים אותו רלוונטי לרגע. התוצאה היא מונטאז’ עצום שיוצר פסיפס נפלא של סרטים שבונים נראטיב-על: בחור פוגש בחורה.

 

זה כמו שנת לימודי קולנוע דחוסה לתשעים דקות: גם בימוי, גם עריכה וגם תסריטאות. לא רק שחובבי קולנוע יתמוגגו לנסות לזהות את כל הסרטים – כאמור, רובם לא איזוטריים כלל – אלא שהסרט מצליח בצורה שנונה מאוד למפות את נקודות המפנה העלילתיות העיקריות שכל סרט צריך שיהיו בו, והוא מציג איך סרטים שונים הציגו את הנקודות התסריטאיות האלה: המפגש בין הבחור והבחורה, אופוריית ההתאהבות, סצינת הפיתוי (על במת מועדון לילה), סצינת הסקס, הבוקר שאחרי, המשבר, הפרידה, שברון הלב, הכעס, וההפי אנד. ובאמצע, כיאות לסרט שהוא כבר הרבה מעבר לפוסט מודרני, אפילו פיתול תודעתי קטן, של סיקוונס שאולי קורה במציאות ואולי בדמיונו של הגיבור ושבו העלילה מתפצלת לשני סופים אפשריים: הטראגי והשמח.

 

בסופו של תהליך עריכה וסינון, לקאט הסופי נכנסו 450 סרטים. הסרט, שעריכתו הסופית הסתיימה לפני חודש (“הרגשתי שאני חייב ברגע האחרון להכניס גם שוט של ג’קי צ’אן. וגם נורא רציתי למצוא דרך להכניס שוט של צ’אק נוריס, אבל לא הצלחנו למצוא איפה”), הוקרן לפני שבועיים ביום הנעילה של פסטיבל קאן, ונמכר להפצה על ידי חברת Wild Bunch, אלא שעכשיו בעצם מתחילה העבודה המסובכת באמת: איך מפיצים סרט שכולו בנוי מקטעי סרטים שאין ליוצר את זכויות היוצרים עליהם? לרכוש מהאולפנים זכויות על 450 סרטים עשוי להפוך את “פיינל קאט” לסרט היקר בתולדות הקולנוע. “כלומר”, אני מנסה להבין, “קודם עשית את הסרט ורק עכשיו את הולך להפיק אותו”. אכן, מאשר פאלפי. ואם הוליווד תחליט להיות קטנונית, הסרט הזה יישאר אירוע פנימי ומחתרתי. “כרגע אנחנו יכולים להציג את הסרט רק בהקרנות סגורות או בפסטיבלים”, אומר פאלפי, “וכן כחומר לימודי. כל אוניברסיטה שרוצה להציג את הסרט יכולה לקבל מאיתנו עותק”.

 

 

קוראי הבלוג ודאי זוכרים את ההתלהבות שלי מפרויקט בעל אופי דומה שהגיע לישראל בשנה שעברה: “השעון” של כריסטיאן מרקלי, יצירת וידיאו הנמשכת 24 שעות ומסונכרנת לשעה האמיתית ושהוקרנה (ומן הסתם עוד תוקרן) במוזיאון ישראל, ושגם היא מורכבת כולה מאלפי שוטים מתוך סרטים. צירוף המקרים הזה דווקא לא ממש שימח את פאלפי: “לפני בערך שנה וחצי, אחרי שכבר עבדנו שנתיים על הסרט, התקשר אליי הצלם שלי ושאל אותי אם שמעתי איזו יצירה זכתה בפרס הראשון בביינאלה בוונציה. הוא סיפר לי שזו עבודת וידיאו המורכבת כולה מסרטים ישנים. זה היה היום השחור של חיי. לא הבנתי איך מישהו עושה פרויקט זהה במקביל ולא שמענו על זה. אבל אחר כך התחלתי לראות קטעים מתוכה והבנתי שאנחנו עושים דברים שונים”.

 

ואכן, למרות שהטכניקה דומה מאוד, “השעון” ו”פיינל קאט” הם שני פרויקטים שונים למדי, שמתייחסים בצורה דומה אל תולדות הקולנוע, אבל כל אחד פועל אל תכלית אחרת. “השעון” הוא יצירה עצומה על זמן, “פיינל קאט” הוא סרט שמוכיח אץ טענת הפורמליסטים הסובייטיים משנות העשרים שמונטאז’ מייצר משמעות, גם בלי המשכיות, והוא מנסה לספר לנו סיפור אחד רצוף, שמצליח – באופן מפתיע – לעורר הזדהות ורגש (עם 300 גיבורים שונים שכולם מייצגים מעין ארכי-גיבור אחד גדול). זה נכון שברמת המיקרו האופן שבו שתי היצירות גורמות לסרטים שונים לשוחח זה עם זה ולהמשיך זה את זה דומה, וגם כאן, לכל אחד יש הברקות שונות. ואגב, לכל אחד גם טעם קולנועי שונה למדי. סרטו של פאלפי נדיב ביצירות מהאייטיז, וברור שאהדתו הקולנועית נמצאת שם.

 

אבל נחזור רגע לתחילת השיחה: למה מלכתחילה פאלפי חיפש פרויקט שאפשר להרים ללא כסף? כי מזה ארבע שנים שתעשיית הקולנוע ההונגרית נמצאת במשבר חמור. לפני ארבע שנים החליטה ממשלת הונגריה לחסל את תקציב הקולנוע של המדינה ולסגור את קרן הקולנוע המקומית. “לפני ארבע שנים הופקו 25 סרטים הונגריים. השנה הופקו שניים”, מעדכן פאלפי בייאוש. במאי הונגריה, בראשות בלה טאר, יצאו למלחמה נגד הממשלה, כדי להזכיר לשלטון ולעולם שלהונגריה יש קולנוע נערץ. בלה טאר הזמין את פאלפי ובמאים נוספים ליצור בתת-תנאים סרט המורכב מכ-11 סרטים קצרים שיתפקד כחלון ראווה לקולנוע ההונגרי העכשווי. ובכלל, נדמה שבלה טאר הפך למין סנדק של הקולנוע ההונגרי העכשווי. הוא היווה השראה, ואף הפיק, את סרטיו של בנדק פליגאוף (אף אורח הפסטיבל השנה, אם כי ללא סרטו החדש, שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, ושיוקרן בבכורה בארץ רק בפסטיבל חיפה באוקטובר), ועזר לפאלפי להפיק את סרטו הנוכחי. “אבל גם בלה טאר התייאש. בשבוע שעבר הוא סגר את חברת ההפקה שלו”, מעדכן פאלפי.

 

בחודשים האחרונים הועבר ניהול תחום הקולנוע בהונגריה לידיו של מפיק העל ההוליוודי (ויליד הונגריה) אנדי ויינה (“שליחות קטלנית 2”, “רמבו”) שהקים קרן חדשה ומבטיח להחזיר את הקולנוע ההונגרי לימיו הגדולים. לפסטיבל קאן ויינה הביא סרט הונגרי חדש שאמור לסמל את יציאת המדינה מהמשבר. אבל פאלפי סקפטי: “הם רוצים קולנוע פופולרי. נראה שסרטי האמנות ההונגרים מתו. יש לי ארבעה תסריטים מוכנים לצילום, אחד מהם כתבתי עם אשתי, ויש חברות הפקה אירופאיות שמוכנות להשקיע חצי מהתקציב הנדרש להפיק אותם, אבל הבעיה היא שאין לי איך להשיג את החצי השני, כי אני עושה סרטים על נושאים הונגריים שמתרחשים בהונגריה, זה אני זקוק לכסף הונגרי, אבל הוא לא קיים”. ובכל זאת, הוא מקווה לטוב: “אולי בעוד ארבע שנים אחזור לכאן עם סרט חדש והכל יהיה כבר בסדר”.

 

אה, ולגבי הכותרת: שאלתי הראשונה כשנפגשתי עם פאלפי היתה שיבהיר לי אחת ולתמיד איך מבטאים את שמו. באותיות לטיניות כותבים את זה Gyorgy, עם שתי נקודות מעל ה-o, ולכן כולם כל הזמן קוראים לו גיורגי. “האמת שכבר התרגלתי לזה כשאני בחו”ל, אז אני גם עונה כשאומרים גיורגי. אבל מבטאים את זה ג’רג'”. מתחרז עם Church.

 

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “אל תקראו לו גיורגי: מפגש עם ג'רג' פאלפי”

  1. איריסע 6 יוני 2012 ב - 10:35 קישור ישיר

    אז ככה נראה האיש שביים את טקסידרמיה. דווקא נראה נורמלי לגמרי :))))


השאירו תגובה