"באני לאב". חדש וקצר של רוני קידר

הפסטיבל לסרטי סטודנטים ננעל במוצאי שבת, ומיד למחרת נפתחו במקומו שני פסטיבלים חדשים: האחד בתל אביב, השני בשדרות. שניהם ראויים לביקור ולתשומת לב. ולמעשה, יש אף דמיון מסוים ביניהם. בתל אביב נפתח הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה. בשדרות נפתח פסטיבל קולנוע דרום. ואיזה דמיון אני מוצא בין השניים? בכך ששניהם פסטיבלים עם טעם מאוד לא מיינסטרימי, שמחפש דווקא את יוצא הדופן והמאתגר שבקולנוע העכשווי. שניהם פסטיבלים שנהנים להקניט את טעמה הקולנועי של הבורגנות. כך, למשל, סרטם העלילתי העצמאי של ינאי גוז ויוני זיכהולץ, “יותר איטי מלב", יוקרן השבוע פעמיים: גם בפסטיבל הגאה וגם בפסטיבל דרום. ו"ג'ו ובל" של רוני קידר, יוקרן השבוע בפסטיבל הגאה, שנה אחרי שזכה לתהודה רבה בפסטיבל דרום. קידר תציג בפסטיבל הגאה בבכורה עולמית את סרטה הקצר החדש, “באני לאב". כך שיש לפסטיבלים טעמים דומים. בואו נביט על כמה סרטים ראויים בשניהם:

הפסטיבל הגאה: 9 עד 16 ביוני, סינמטק תל אביב

“Turning”. בערב הנעילה של הפסטיבל במוצ"ש יוקרן – באחת ההקרנות הראשונות בעולם, האגב – סרט תיעודי מוזיקלי יפה נורא בשם "Turning”. את הסרט יצרו יחד איש הקולנוע הניסיוני צ'רלס אטלס יחד עם הזמר אנטוני הגרטי, סולן ההרכב אנטוני והג'ונסונס. הסיפור הוא כזה: ב-2006 יצאו אנטוני והג'ונסונס לסיבוב הופעות קצר בשם "Turning”. אנטוני ביצע בסיבוב הזה את השירים משני אלבומיו הראשונים, אבל למופע היה גם צד ויזואלי, שהפך אותו למעין מיצג אמנותי-תיאטרלי-מוזיקלי. הגרטי גייס את אטלס, שעיצב דבר שנקרא "וידיאו חי" שהוקרן על הבמה. בכל שיר עלתה אישה ונעמדה על במה מסתובבת. אטלס צילם את הנשים המסתובבות מכמה זוויות סימולטניות והקרין את הצילום הזה ישירות אל מסך וידיאו מאחורי הגרטי. גם דוגמנית חיה, וגם הצילום (הערוך, המנותב והמעובד, מכל מיני זויות) של אותה אשה.

כמעט שש שנים אחר כך יוצרים אטלס והגרטי את הסרט התיעודי שמנציח את הסיבוב הזה ואת שיריו המהפנטים, אבל עושים דבר מה נוסף: מוסיפים את סיפורן של 13 הנשים – שההופעה כינתה אותן "היפהפיות" – שהצטרפו לאנטוני בסיבוב ההופעות. הוא בסיבוב שלו, הן בסיבוב שלהן. והסיפורים שלהן מרתקים: חלק גדול מהנשים בהופעה הן טרנס-סקסואלים, חלקן לסביות, חלקן דראג קווינס, ובשעה שהייתם חושבים שלעמוד על במה מסתובבת לצדו של זמר שר אולי זו לא העבודה הכי נחשקת, מתברר שעבורן מדובר ברגע היסטורי, שבו חיים של הדחקה ושל דחיקה לשוליים מגיעים לסיומן והן מקבלות את האפשרות לעמוד באור הזרקור ולהתגאות במה שהן. כולן מספרות סיפורים של גילוי עצמי ושל יסורים, של חברה שלא מקבלת, של הורים שמפנים עורף, ושל מציאת הדרך להשתחרר מכבלי המוסכמות ולצאת לחופשי. כולם מוצגות על ידי אנטוני כגיבורות וכמושאות השראה, נשים שהחליטו להילחם בממסד ובסטריאוטיפים. הסרט עצמו פשוט למדי, לעיתים ביתי באופיו, אבל השילוב בין שיריו המלאכיים של אנטוני ובין הסיפורים מלאי הכנות והרגש של המוזות שלו יוצר סרט מרתק למדי.

“באני לאב". ראשית, אם אתם מנויי יס סמנו לכם את הקרנת "ג'ו ובל" בסוף השבוע ביס 3. בשבוע שעבר הזכרתי את ההשראה של "פיירו המשוגע" על "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון, ובכן – רמזים לאותו סרט תמצאו גם בטריפ הרוקנרולי המשובח של רוני קידר, בו בורחות שתי נערות מאוהבות לשדרות, אחרי נתיב של אירועים מטורללים ומדממים. קידר היא יוצרת עצמאית שלא מחכה לטובות מאף אחד, מגייסת חברים ובתקציב זעום ועם המון אנרגיה וכשרון יוצאת לצלם. וכך, שנה אחרי "ג'ו ובל" היא מביאה סרט קצר בן 16 דקות בשם "באני לאב". דמיינו את "דוני דארקו" פוגש את "החיים הכפולים של וולטר". וכרגיל, גיבורותיה של קידר הן נערות אובססיביות, אובדניות, שמתמכרות לאהבה כפייתית ואלימה. אבל בהומור. “באני לאב" הוא סיפורה המסובסב של נערה שכזאת – היפסטרית לסבית – המתאהבת אנושות ברקדנית בשם באני. אלא שלבובת הפנדה שמלווה את חייה יש דווקא תוכניות אחרות, והן קנאיות וכפייתיות לא פחות. חולני ומשעשע.

פסטיבל קולנוע דרום: 10 עד 14 ביוני, סינמטק שדרות

אחרי שבשנה שעברה ליוותה את פתיחת פסטיבל קולנוע דרום שערוריה זוטא בדמות הקרנת הסרט "עדות", המציג עדויות של פלסטינים שעברו העללות מצד חיילי צה"ל, וזאת בערב הפתיחה מול שרת התרבות (שמיד הכריזה על פרס לעידוד היצירה הציונית, קרי זו שבה לא מוצגים פלסטינאים מוכים), נדמה שהשנה ניצלו מנהלי הפסטיבל את שנת השבתון של מייסד הפסטיבל, אבנר פיינגלרנט, ומציגים פסטיבל מרוכך ומפויס. נדמה שאפשר אף לתהות בשעשוע: האם פסטיבל קולנוע דרום חוזר בתשובה? יאמר לזכותו, זהו ככל הנראה פסטיבל הקולנוע היחיד בארץ שלא מחלל שבת.

לפסטיבל קולנוע דרום יש גם יכולת נבואית. לפני כמה שנים הם זיהו נכון שהבמאי המקסיקני קרלוס רייגדאס הוא הדבר הבא, הציגו מחווה מסרטיו, והנה רייגדאס זכה לפני שבועיים בפרס הבמאי בפסטיבל קאן. בשנה שעברה זיהה הפסטיבל שהקולנוע הישראלי העצמאי מהווה מגמה שראויה לתשומת לב, והם השיקו מסגרת לסרטים עצמאיים והציגו בבכורות את "ג'ו ובל", “חתולים על סירת פדלים", “פלנטה אחרת" ו"2 בלילה", שהפכו מאז לסרטי פולחן. והשנה הם שמים זרקור על המגמה היהודית של הקולנוע הישראלי. סרט הפתיחה של הפסטיבל אמש היה "המשגיחים", סרטו העלילתי רב העוצמה וגדוש הרוחניות המרגשת של מני יעיש, שחזר מפסטיבל קאן עם פרס קטן ונאה. מחר (שלישי) יוקרן הסרט התיעודי "רדוף" של מנחם רוט. מה שמעניין ומשותף לשני הסרטים האלה הוא העובדה ששניהם מתחילים מנקודת מבט ביקורתית כלפי תופעות קיצוניות של אלימות בחברה הדתית, אבל בשעה שהטון הביקורתי כלפי התופעה אינו מוחלש, שני הסרטים דווקא עושה מהלך רוחני מעניין. שני הסרטים דווקא מספרים סיפור על התחזקותו הרוחנית של הגיבור, דווקא מרגע שהוא מצליח לבודד שמקרי האלימות שהרתיעו אותו הם בחירה אינדיבידואלית פרטית של אנשים אחרים, אלימים, חסרי אחריות, ובעיקר אנשים שחיים את הדת באופן שקרי. וכך, במקום להפנות את הגב לכל החברה הדתית, מחפשים שני גיבורי הסרטים האלה דרך רוחנית משל עצמם, הרחק ממוקדי האלימות והכאב להם הם היו חשופים.

וגם השנה יוצב זרקור על סרטים עצמאיים, ואחד מהם הוא הפיצ'ר העלילתי הראשון שיוצא מבית הספר לקולנוע חרדי ביד בנימין, “זוהר הרקיע”. וב"יותר איטי מלב" תמצאו חרדי הלובש בגדי נשים בלילות (ומשום כך הסרט מתאים השנה גם לפסטיבל דרום וגם לפסטיבל הגאה) – למעשה, גם "יותר איטי מלב" וגם "המשגיחים" מכילים סצינות מפתח דומות של טבילה בים באור ראשון. כל אלה (וסרטים נוספים שיוצגו בפסטיבל) הם סיבות מספיק טובות כדי שהיום (שני) יתקיים שם רב שיח העוסק ביהדות ובקולנוע. נושא שאני מודה שמרתק ומעסיק אותי באופן אישי.

ולשני הפסטיבל יש תוכנית בינלאומית כה איזוטרית שאני לא מכיר שם כלום. דיווחים והמצלות יתקבלו בברכה.

לתוכניית פסטיבל קולנוע דרום.

לתוכניית פסטיבל הקולנוע הגאה.

ציוץ