"שמונה צדדים לאמת", הביקורת
שני סרטים עם סיגורני וויבר בתפקיד קטן יוצאים היום בארץ: "קדימה תריץ אחורה" ו"שמונה צדדים לאמת"
כנראה שסיגורני וויבר לא ממש אוהבת לעבוד קשה מדי בימים אלה. השבוע יוצאים שני סרטים בהם היא מופיעה בסצינה אחת, גג שתיים, ואז נעלמת. היא מופיעה ב"קדימה תריץ אחורה" בתור נציגת האולפנים הדורשת להשמיד את קלטות הווידיאו המחודשות. וב"שמונה צדדים לאמת" היא מופיעה בתור במאית טלוויזיה שעל כתפיה מונחת האחריות לסקר את ביקורו של נשיא ארה"ב בספרד. בזמן הזה בשנה שעברה היא גם הופיעה בסרט "The TV Set" של ג'ייק קסדן וג'אד אפאטו בתור מנהלת רשת טלוויזיה. כנראה שהעובדה שאביה היה נשיא רשת אן.בי.סי בשנות החמישים, והאיש שהמציא את תוכנית האירוח הלילית (כמו זו של ג'יי לנו), משפיעה על בחירותיה.
וזו הביקורת שלי על "שמונה צדדים לאמת", סרט פעולה מהנה למדי אבל אידיוטי בריבוע, סרט שהשם "קדימה, תריץ אחורה" מתאים לו אפילו יותר:
מתוך גיליון "פנאי פלוס", 5.3.2008
קדימה, תריץ אחורה
"שמונה צדדים לאמת" – בו תמצאו את דניס קווייד, מתיו פוקס, פורסט וויטאקר ו… איילת זורר – הוא מותחן טרור אנרגטי ולא רע. הבעיה היא שהוא גם חושב שהוא מתוחכם
החוק הראשון בסרטי פעולה הוא: אל תיתן לקהל לחשוב. המחשבה היא האויבת הגדולה של סרט הפעולה, אלא אם מאיזושהי סיבה נסית על התסריט חתום זוכה פרס נובל במכאניקת קוואנטים. סרטי פעולה, וזאת מאת חובב מושבע של סרטי פעולה מאיצי אדרנלין, אמורים לשרטט אופציה עלילתית – הגיבור מנסה להציל מישהו או לבצע משימה – ואז לפרק אותה לרצף של 7-8 קטעי אקשן מסחררים. כסרט פעולה, "שמונה צדדים לאמת" הוא ייצור חביב למדי: קצבי, היפראקטיבי, אינטנסיבי, בהחלט מעודד פעימות לב. גם הרעיון מאחוריו נשמע שנון: מישהו מנסה להתנקש בחיי נשיא ארצות הברית בעת ביקורו בספרד, ומזימת ההתנקשות מוצגת מבעד לעיניהם של כמה אנשים שונים. באופן זה, לוקח הסרט התרחשות שנפרשת בזמן אמת במשך עשר דקות רצופות, ואז בכל פעם מגלגל את הסרט להתחלה ומציג אותה התרחשות שוב, הפעם מבעד לעיניה של דמות אחרת. כל דמות לא רק מציגה מידע שנעלם מעינינו קודם, אלא גם מוסיפה עוד כמה דקות לרצף האירועים הנמשך הלאה אל מעבר לניסיון ההתנקשות, ואל המרדף שמתנהל אחר כך בעקבות המתנקשים (ואם היה בסרט איזושהי תפנית מפתיעה, הרי שהיא נמסרה כבר בטריילר: זה שמתנקשים בו אינו הנשיא, אלא כפילו).
לכאורה, אחלה. אבל יש בעיה: בארי לוי, תסריטאי הסרט, הגה רעיון שנון, אבל הוא לא הצליח לפצח אותו עד הסוף (לוי, אגב, היה מורה כיתה ג' בבית ספר יהודי דתי בלוס אנג'לס כשכתב את התסריט). וברגע שבכל עשר דקות הסרט נקטע, מגולגל לאחור, ומתחיל מחדש, קורה הדבר שסרטי הפעולה אמורים להימנע מהם: הקהל מתחיל לחשוב, הקהל מתחיל לשים לב לפרטים הקטנים (הרי הוא רואה את אותה סצינה שוב ושוב, בכל פעם מכיוון אחר), ואז מופרכותו של הסרט נחשפת בשיא נלעגותה. יותר מבאס: אם כבר יצרתם סרט עם קונספט, בו כל עשר דקות מתחלפת נקודת התצפית, אל תבגדו בצופים שלכם ותהרסו את החוקיות שאתם בעצמכם יצרתם. אחרי שתי סצינות המתמקדות בנקודות תצפית מוגבלות, הסרט מתחיל לזייף ונקודות תצפית שונות מתערבבות לסיפורים של אנשים שלא יכולים היו לדעת מה קורה מחוץ לטווח הראייה שלהם.
איך שוכנעו סיגורני וויבר, וויליאם הרט, פורסט וויטאקר ודניס קווייד – כולם שחקנים מעולים בעיניי – להשתתף בסרט כה שגרתי אני לא מצליח להבין, כמו גם מה משך את במאי הטלוויזיה האירי פיט טראוויס לבצע כאן את בכורתו ההוליוודית (הסבר אחד: יש משהו מהעולם של סרטי ג'ייסון בורן בסרט – אם סרטי ג'ייסון בורן היו נראים כמו הפקות זולות וחפוזות – וטראוויס הוא עמיתו של פול גרינגראס, במאי "זהות אבודה" וזהות במלכודת", אחרי שעבדו יחד על מיני סדרה בריטית, כך שאולי הוא קיווה שהסרט יאפשר לו גישה לפרויקטים יותר גרינגראסיים בעתיד).
ועוד תהיות: מאיפה הביאו מפיצי הסרט בעברית את השם "שמונה צדדים לאמת"? הכרזה באנגלית אמנם זועקת שמדובר בסרט על שמונה זרים, ושמונה נקודות תצפית, אבל גם זה מופרך. אני ספרתי תשע דמויות מרכזיות, וחמש-שש נקודות תצפית בלבד: של סיגורני וויבר, של דניס קווייד, של פורסט וויטאקר, של אדוארדו נורייגה ושל וויליאם הרט, ואז סצינה סופית, שישית, המציגה את רצף האירועים השלם מתחילת האירוע ועד סופו. סך הכל: ששה צדדים לאמת. הקהל צריך לדרוש לקבל החזר על שני צדדים לאמת אותם לא קיבל כמובטח בפרסום.
ואיילת זורר? האח להצלחתה. אבל אחרי שנים בהם שחקנים ישראלים מלוהקים לתפקיד טרוריסטים ערביים, קצת מבאס ששחקניות ישראליות מלוהקות לתפקיד… טרוריסטית ספרדייה. ושכל מה שיוצא לה מזה זו רק סצינה אחת עם וויליאם הרט. מצד שני, אם יש שם שלושה זוכי אוסקר (הרט, וויבר, וויטאקר) שבאו לעשות קצת כסף בסרט אנרגטי אבל נטול תבונה, מותר גם לזורר.
בנוגע להשתתפות של השחקנים המעולים – כמעט כל שחקן מוערך בהוליווד השתתף בזבלון זה או אחר (אולי חוץ מדניאל דיי לואיס, שמשתתף בסרט כל שלוש שנים). ובכל מקרה, זה נשמע מסוג הסרטים שעשויים להישמע טוב בשלב התסריט, אבל נהרסים בשל בימוי/עריכה חובבניים.
בניק לינק: סרט שיפתח את פסטיבל טרייבקה באפריל. בקצרה: בחורה רוצה להכנס להריון, בחורה רוצה תינוק, בחורה לא יכולה להכנס להריון, בחורה מוצאת מישהי שכבר בהריון ורוצה לתת לה את התינוק לאימוץ. הממממ…. מזכיר משהו.
אה, וגם פה סיגורני וויבר בתפקיד קטן.
ולפינתנו "עוד סרט שלא ברור למה חושבים שזה רעיון טוב לעשות לו רימייק": אחרי שדיברו בתחילת השבוע על 'תינוקה של רוזמרי', מדברים עכשיו על 'סספיריה', ועם כל אהבתי לדיוויד גורדון גרין (את האחרון שלו טרם ראיתי), אני מקווה שהוא יפסיק לחשוב על זה.
אוף יאיר, מה יהיה עם ספוילרים?
ומה עם מישהו לא ראה במראה את הטריילר?
ראבאק. נמאס.
מתי סיגורני וויבר זכתה באוסקר?
רק הייתה מועמדת, לצערנו…
(אהלן!)
טוב, ב"קדימה, תריץ אחורה" (שמאד אהבתי, אגב, בניגוד לכמה דעות שהתפרסמו לאחרונה) ההופעה של וויבר היא במסגרת הבדיחות הפנימיות שהסרט משופע בהן. הסבר די יספיילר את הסרט למי שעדיין לא ראה, אז נסתפק בזה עכשיו.
אתה ממשיך להתעקש עם ה6 נקודות תצפית שלך. מה דעתך לקחת את הדיסק ולבחון אותו? נק' התצפית מובחנות בסרט בקטע של REWIND לתמונה ואם בהתחלה זה סיסטמטי (מה שמאפשר לך להבחין בגלל הפשטות) בהמשך זה נעשה בשיטה פחות בולטת (מטבע הדברים כדי לא לשעמם עם אותו הטריק). אז במקום להתעקש על הרעיון המופרך שלך, צא וספור כמה פעמים הסיפור חוזר ומתחיל בהתייחסות לנקודת הפיצוץ (פיצוץ ולא לנקודת היציאה) ותראה איך הוא ממשיך משם. ואם תתפוס את הפיצוץ כנקודת ייחוס אולי תבין ותיזכר שאחרי הופעתו של הארט הסרט לא ממשיך ומספר את השתלשלות העיניינים אלא שוב חוזר לאחור כדי להציג שוב נק' מבט. אני מניח שחוסר הביטחון שלך ימשיך להנחות אותך למחוק את התגובה במקום להודות בטעות טיפשית שלך. אבל זו בעיה שלך לא שלי.
יאיר
הספוליר בכתבה הוא כל כך לא הכרחי לתוכן הכתבה. הגילוי לא היה נחוץ המטרה שלו היתה סתם להרוס ולגלות.
אולי לא ראינו את הטריילר ? אולי לא שמנו לב לכך ? אולי לא ידענו שהארט הוא הנשיא ? אולי חשבנו שזה קטע מלפני ניסיון ההתנקשות ?
תזכור שלא מדובר בכתבה לצופים שכבר ראו את הסרט. הסרט עלה רק היום. הכתבה שלך נועדה לאנשים ששוקלים אם ללכת לסרט.
הלן,
ביקורת מצויינת של רוג'ר איברט על "ביקור התזמורת".
קבלו לינק :
http://rogerebert.suntimes.com/apps/pbcs.dll/article?AID=/20080306/REVIEWS/86320705/
לאנשי הבלוג.
האם ידוע מה יעלה בגורל סרטיהם האחרונים של לומט, דה פלמה וקופולה? האם יש טעם לחכות להפצה קולנועית שלהם או שנצטרך לקוות לגאולה נוספת מצד הסינמטק?
ראיתי היום גם את "Vantage point". מסכים עם רוב מה שאמרת. סרט בהחלט מהנה ומעניין. לא יודע אם הייתי קורה לו "אידיוטי", אבל בעיניי יש לקראת הסוף קצת יותר מדי טוויסטים. ולמרות זאת, שווה צפייה.
הערה ליוצרי הסרט : תגידו, אתם לא חושבים שאיילת זורר יכולה לשחק טרוריסטית כמו שצריך, אז שמתם לה איפור שחור מסביב לעיניים ? (היא בסדר גמור, כמו כולם).
ואני מתפזר כבר על יותר מדי פוסטים, אז אני אוסיף פה שראיתי היום גם את "הזייפנים". ב-3 מילים : "בופור" טוב יותר. בקצת יותר מילים : סרט לא רע בכלל, מאוד מעניין, אבל קר מדי, אינפורמטיבי מדי (על חשבון דרמה בין דמויות), עם בטן תסריטאית רכה (הקונפליקט סביב הדולר נמשך יותר מדי זמן, למרות שבדיעבד, זהו הקונפליקט החשוב באמת).
רק בית"ר!
תיקון טעות – סיגוני וויבר מעולם לא זכתה באוסקר.