א.

מעניין: בסוף השבוע הקרוב יכבוש סשה ברון כהן את ראש טבלת שוברי הקופות בישראל עם שני סרטים שונים: גם "הדיקטטור", שממשיך למלא אולמות, וגם "מדגסקר 3", בו הוא מדבב בשלישית את דמותו של ג'וליאן, מלך הלמורים.

ב.

לפני ארבע שנים, כשיצא "מדגסקר 2", התפרסו שמועות שבן סטילר הביא את חברו, הבמאי והתסריטאי נוח באומבך ("גרינברג", "לחיות בין השורות") למקצה שיפורים לתסריט. בסרט השלישי מה שהיתה חלטורה או טובה לחבר הפך לג'וב רשמי. באומבך הוא אחד משני התסריטאים של הסרט. זה משעשע לחשוב על מי שיוצר סרטים כה מינוריים, קאמריים, ריאליסטיים ומרירים למדי כותב סרט מצויר כה צבעוני כמו "מדגסקר 3", ואגב כך שוכה לראשונה לראות סרט פרי עטו מככב בראש טבלת שוברי הקופות.

אבל אני לא חושב לרגע להאשים את באומבך בהתמסחרות או בחנופה להוליווד. להפך. אין לי מושג מה היה מאזן הכוחות היצירתי בצוות ההפקה ומה בסרט רשום על שמו של באומבך, אבל "מדגסקר 3" הוא אחד הסרטים הכי משוחררים ממוסכמות נראטיביות שראיתי שגם יוצא מהוליווד וגם זוכה להצלחה. הסרט הזה הוא כולו רוח חופש ושטות, שובר כל הגיון, הוא כמעט נונסנס מוחלט. וזה מתלבש על הסרט הזה בול. מסדרת סרטים שאף פעם לא מאוד התפעלתי ממנה (הראשון היה חביב, מודה. השני לא), "מדגסקר 3" הוא סרט ששיעשע אותי כהוגן.

השעשוע הזה הוא לאו דווקא תוצר של בדיחה מסוימת, אלא של אווירה. אני נותן לבאומבך את הקרדיט כי הוא היחיד בצוות שלא חתום על הסרטים הקודמים אבל אין לי באמת דרך לדעת, אבל דומני שב"מדגסקר 3" סוף סוף אופי הסרטים של דרימוורקס מצא את התסריט המושלם שלו: משב מקסים של רוח שטות.

אנו מרבים להבדיל בין פיקסאר ובין דרימוורקס בעיקר באופי התסריטים והסיפורים. פיקסאר עובדים על תסריט קלאסי מאוד, מהודק, מוסבר מבחינת עולם פנימי סדור והגיוני, ושבראש ובראשונה פועל על הרגש. דרימוורקס תמיד העדיפו גגים ומערכונים ותסריטים מפוזרים ובדיחות פנימיות. זה גרם לכך שלא פעם לסרטי דרימוורקס – נגיד, "שרק" – היו בדיחות יותר טובות, אבל הסרט עצמו כמעט תמיד היה פחות טוב מזה של פיקסאר. נדמה שרימוורקס עשו בעיקר פרודיות.

"מדגסקר 3" מתחיל עם סצינה שמכתיבה את האי-גיון של כל הסרט: חבורת החיות התקועה על חופי אפריקה מחכה לפינגווינים (שבנו כלי טיס בסרט הקודם) שישובו כדי שיביאו אותם חזרה לניו יורק. אלא שאז הם מחליטים ללכת ולחבור בעצמם אל הפינגווינים במונטה קרלו. קאט. הסצינה הבאה: חופי מונטה קרלו. חבורת חיות הבר האפריקאיות מגיעה לאירופה עם שנורקלים. כדי למצוא את הפינגווינים שיקחו אותם לניו יורק. לא ניגשתי אל הגלובוס שלי אבל יש לי תחושה שעם שנורקל יותר קצר להגיע למנהטן מאשר למונטה קרלו. ולכן, בשעה טובה התסריט של "מדגסקר" התמזג עם ההגיון של הג'ירפה הממוצעת.

ההמשך כמעט רדיקלי יותר: חבורת החיות נודדת ברחבי אירופה עם קרקס. רגע רגע. אם נתבונן בסרט הזה מנקודת מבטה של חיית הבר אין דבר פחות פוליטיקלי קורקט מחיות בקרקס. מצד שני, זו סדרת סרטים על חיות נוירוטיות שמתגעגעות לגן החיות. ויותר מזה: החיות האלה, באקט ניו יורקי מובהק, מחליטות לקחת את אמנות הקרקס (המבזה חיות) ולהחזיר אותה לרשות החיות, וכך ךהפוך את הקרקס לפרו-חיות. למהלך יש הגיון סדור למדי: אם סירק דה סוליי הוציאו את החיות מהקרקס, יבואו הם ויוציאו את בני האדם מהקרקס.

מבנה הסרט דומה להפליא לזה של "מכוניות 2". אבל בשעה ש"מכוניות 2" היה הירוד בסרטי פיקסאר בדיוק בגלל המבנה האפיזודי חסרת ההגיון התסריטאי שבו – בניגוד מוחלט לאופי הסרטים של פיקסאר – המבנה המקוטע, הנודד, המערכוני כמעט של "מדגסקר 3" מתאים לסרט הזה בול. עד כדי כך שלקראת סוף הסרט ילדה מצביעה אל השמיים וקוראת "אמא, תראי: קרקס מעופף". אני מהמר שזו שורה של באומבך, ושהוא ניגש לסרט הזה בתור מי שמעריץ את מונטי פייתון ולא את סרטי "מדגסקר" הקודמים.

ג.

לא כל האפיזודות מוצלחות באותה מידה, ואין הרבה בדיחות שבהן ממש מתגלגלים מצחוק. אבל יש כל כך הרבה ברדק שטותי בסרט – סצינת המרדף במונטה קרלו היא מבחינתי הטובה שבסרט – שהוא פשוט מידבק באוויליותו הסוחפת.

ציוץ