האמת, אין לי מושג איך להתחיל לגשת לכתיבת הספד על אנדרו סאריס. אני דוחה את זה כבר למעלה מיממה. מכיוון שנדמה לי שמעולם לא כתבתי עליו באריכות כלשהי, ההספד הזה עשוי להיות ארוך כמו ביוגרפיה. אבל זו תהיה, בעצם, הביוגרפיה שלי. שהיא בעצם הביוגרפיה של כמעט כל מבקר קולנוע על כדור הארץ הזה. כי זו קלישאה אבל היא בוודאי נכונה, לפחות חלקית: אנדרו סאריס היה אחד ממבקרי הקולנוע החשובים בעולם. לדעתי הוא בוודאי היה אחד המשפיעים בעולם.

ניקח, למשל, את המושג הזה "תיאוריית האוטר". בכל פעם שמישהו משתמש בצירוף "תיאוריית האוטר" הוא בעצם מצטט את סאריס, שהיה מבקר הקולנוע של ה"ווילג' וויס" מ-1960 עד 1989. כולם יודעים להגיד שמי שניסחו את "תיאוריית האוטר" – הרעיון הביקורתי שמחפש את טבעית האצבע האסתטית הייחודית של הבמאי, ורק מציאותה של כזאת יכולה להחשיב את הבמאי כבעל ערך אמיתי; כלומר, האבחנה שגם בתוך מערכת מסחרית היררכית מאוד (שבה ראש האולפן, כבעל המאה, נמצא בראש), ובתוך יצירה שיש לה שותפים רבים, האיש שאחראי על ההנהגה האסתטית והפילוסופית של הסרט צריך להיות הבמאי – היו פרנסואה טריפו וחבריו לכתב העת "מחברות הקולנוע". אבל קראו לזה "פוליטיקת האוטר". מי שתרגם את זה מצרפתית לאנגלית והפך את ה"פוליטיקה" ל"תיאוריה" היה סאריס, שתרגם את המאמר המשפיע ההוא לאנגלית ביושבו כעורך המהדורה באנגלית של "מחברות הקולנוע".

צידודו של סאריס בתיאוריה הזאת, שדרכה הוא קרא מחדש את כל תולדות הקולנוע האמריקאי, יצר לא פחות ממהפכה באופן שבו ניגשים לקולנוע באמריקה של שנות הששים. זו היתה תקופה שממילא הפכה את הקולנוע מ"בידור" ל"אמנות", אבל תיאוריית האוטר התסיסה שם את השורות ויצרה את אחד הקרבות האינטקטואלים המסעירים שידעה אמנות הקולנוע: פולין קייל, מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורקר", ירדה רצח על סאריס ועל תיאוריית האוטר שלו, והוא החזיר לה כהוגן. ובין לבין, דור צעיר של יוצרי קולנוע ניזון מהדלק הפילוסופי הזה והלך ללמוד קולנוע באוניברסיטאות – ביניהם יוצרים כמו מרטין סקורסזי ופרנסיס פורד קופולה – כדי ליישם. פולין קייל, למשל, סלדה מההנחות שאנשי תיאוריית האוטר עשו לבמאים שהם העריצו גם כשאלה פישלו (מהבחינה הזאת אני סאריסיסט למדי).

דומני שמאז הדיון הזה – שנמשך חודשים ושנים בפינג פונג ארסי בין ה"ווילג' וויס" (עיתון הבוהמה הדאונטאונית, חסידת האוונגרד, שחיפשה את הפיוט גם בבלוקבסטרים*) ובין ה"ניו יורקר" (העיתון של האינטליגנציה הבורגנית של האפר איסט סייד) – אין מבקר קולנוע שלא מנסה להקדיש דקה או שניים מחייו כדי לתהות לאיזה מחנה הוא שייך: פולין קייל או אנדרו סאריס. לכאורה נדמה שקייל כתבה מהבטן, מהרגש, מהקישקע, וסאריס כתב באופן קר ואנליטי בעיקר מהשכל. אבל למקרא ביקורות שלהם במרחק ארבעים שנה, ההבדלים ביניהם נראים פחות תהומיים. לכל אחד היה את קבוצת הבמאים שהם טיפחו, את המילייה שהוא שייך את עצמו אליו. כיום אולי קצת קשה להבין על מה הם רבו בעצם. לעיתים סאריס כתב לגמרי מהבטן, ולעיתים קייל הםגינו נטיות אוטריסטיות מובהקות. אבל הם כמובן נהנו לייצג מפלגות לכאורה קוטביות בתחום ביקורת הקולנוע.

במהלך חיי כמבקר יצא לי לעבוד בשני עיתונים שונים לצד חגי לוי. לוי הוא אחד המבקרים שאצלם הבטן, הרגש, עבדו הכי חזק. לעיתים קרובות הייתי מתרגש יותר למקרא ביקורותיו מאשר למראה הסרטים שהוא ביקר. ואז, כשזיהיתי אותו ביני ובין עצמי כמין הממשיך המובהק של פולין קייל בארץ, באופן אוטומטי (ואולי גם כי זו היתה נטיית ליבי אז) ניסיתי להיות כמה שיותר סאריסי, קרי שכלתני, מרוחק, כמעט פורמליסטי. זה גם בא לידי ביטוי בכך שאחת לכמה זמן ניסיתי גם לחרחר ריב, כי מבקרים צריכים להתווכח ביניהם (מעל דפי העיתון).

אלא שלמקרא טקסטים של שניהם לאחור, כל הדיכוטומיה הזאת מופרכת למדי. סאריס היה חתלתול עדין ורך לעומת קייל שידעה לקוע ליוצרים את הצורה בנבזיות אדירה. מה שכן, כשהיא אהבה סרט היא אהבה אותו בכל הכוח. כשסאריס אהב סרט, הוא דווקא שמר ממנו מרחק. נדמה לי שכיום יש משהו מהדי.אן.איי של שתי הגישות האלה אצל כל מבקר ומבקר. כלומר, אצל כל מבקר שמרשה לעצמו גם להתפך ולהתרגש מדי פעם.

====================

על סאריס, דומני, שלא כתבתי מילה מעודי לפני כן. אבל תלמידיי – אלה ששמים לב בשיעורים – אמורים להכיר אותו היטב. באופן מובהק ומוצהר אני מכריז בתחילת כל סמסטר בו אני מלמד את הקורס שלי על קולנוע ישראלי שהאופן שבו אני בונה את מהלך הסמסטר הוא ניסיון שלי ליישם את מבנה ספרו המבריק והמהפכני של סאריס "הקולנוע האמריקאי" על הקולנוע הישראלי. אני כמובן נכשל בכך חרוצות, אבל אני נהנה לנסות.

======================

כשקראתי על מותו של סאריס אמש, בגיל 83, ידעתי שאני מכיר רק בן אדם אחד שמכיר אותו ושיוכל אולי לכתוב עליו כמה מילים: אבי נשר. למעשה, חיבת הסאריס שלנו היא מנושאי השיחה הקבועים שלנו כשאני נתקלים זה בזה. נשר היה תלמיד של סאריס בשנות השבעים במחלקת הקולנוע של אוניברסיטת קולומביה (סאריס היה הנחמן אינגבר של קולומביה). "סאריס לא היה רק מורה שלי בקולומביה", ענה לי נשר במייל, "הוא היה האדם שהשפיע יותר מכל אחר שהכרתי על תפישת הקולנוע שלי, תפישת העולם שלי ותפישת העצמי שלי. את ספרו 'הקולנוע האמריקאי' ידעתי בעל פה כמו שתלמיד חכם יודע גמרא. השרבוטים הראשונים של 'הלהקה' החלו בשיעור שלו. את 'הסודות' סאריס אהב אהבה גדולה (הוא קרא לזה 'אחד מהסרטים הטובים של 2007') מבלי שידע שכל מילה שאני כותב וכל שוט שאני הוזה – חלק מהקרדיט שייך לו".

===================

עד פרישתו לפני שלוש שנים, סאריס כתב ב"ניו יורק אובזרבר", שהעלו במרוכז את כל כתביו. וגם ה"ווילג' וויס" מציע מבחר מביקורותיו לקריאה. ה"ניו יורק טיימס" מספיד אותו יפה.

סאריס היה נשוי למבקרת הקולנוע מולי האסקל. לשניים לא היו ילדים, שזה עוד קטע של מבקרי קולנוע שאני לא מבין ומחכה שמישהו פעם יחקור את זה ויסביר לי.

==================

*) הביקורת של סאריס על "פסיכו" של היצ'קוק היא מהבחינה הזאת יצירת מופת של זיהוי האמנות שבתוך שובר הקופות, והביקורת ששינתה לא רק את האופן שבו היצ'קוק נתפס בעיני האינטליגנציה באמריקה, אלא גם שינתה את האופן שבו בכלל כותבים ביקורת על קולנוע שהוא לכאורה פופי ומסחרי. לדעתי סאריס בזאת השפיע אפילו על כתיבתה של קייל, מבלי שהיא אי פעם תעז להודות בכך.

ציוץ